יום הזעם של הקרן החדשה: כך מלבים סכסוך לאומני.  

ההפגנות האלימות נגד תכנית בגין בסוף השבוע האחרון לא צצו באופן ספונטני • מארגני ההפגנות הם פעילים ידועים בארגונים רדיקליים שונים, המקושרים בדרך זו או אחרת אל ה’קרן החדשה לישראל’, שארגוני הבת שלה פועלים ללא-לאות להכפיש את ישראל בעולם בנושא הבדואי, ומסיתים את האוכלוסייה המקומית נגד המדינה • ככה זה כשהופכים עניין אזרחי-פרטי לסוגיה קולקטיבית לאומית • האיוולת של חוק בגין: שלב המחירים

מסכסוך אזרחי למהומה לאומנית. הפגנות נגד חוק בגין. צילום: דודו גרינספאן לפאש90

קשה להבין על מה בדיוק זועמים הבדואים. הממשלה הציונית הארורה מתכננת להעניק ל-12,000 בדואים מאות-אלפי דונמים בטאבו ועשרות-מיליוני שקלים, כפיצוי לתביעות בעלות דמיוניות שאף בית משפט מעולם לא הכיר בהן. אבל למה להיות קטנוני? כשהבדואים זועמים המוזות שותקות.
אבל בכל זאת, נאלץ בשורות הבאות לקלקל מעט את החגיגה: ההפגנות שהצטיירו בחלק מגופי התקשורת כמחאות ‘ספונטניות’, כלל אינן כאלה; וכשמגרדים מעט את פני השטח מתברר שעומדים מאחוריהם פעילים ידועים של ארגוני ‘זכויות-אדם’ עתירי מימון אירופי. על רקע מסע הדה-לגיטימציה וההסתה של קונגלומרט ה’קרן חדשה לישראל’, מתברר שאנו עומדים אל מול עליית מדרגה משמעותית במאבק השמאל הרדיקלי נגד מדינת ישראל.

תעמולה במסווה עיתונאי
נתחיל בתקשורת. הכתבות שסיקרו את האירועים שובצו בכמה ראיונות מהשטח עם מפגינים זועמים: תמהיל מרגש של יהודים וערבים, נשים וגברים, במינון מדויק שכאילו נלקח מספרי הדרכה זולים לעיתונאים.

קחו למשל את הפרסום ב-Ynet, שאייש ביומיים האחרונים את העמוד הראשי באתר. בכתבה, הביאו חסאן שעלאן ומתי סילבר כמה מרואיינים שונים: הודא אבו-עובייד מבאר-שבע (“אם החוק הזה יעבור, זה יכול לגרום לאינתיפאדה שלישית”), נועה לוי מיפו (“מה שקורה הוא פשע גדול שנעשה על ידי הממשלה שלנו”), יובל דרייר-שילה מירושלים (“תוכנית פראוור… מהווה סכנה לאוכלוסייה גדולה”) וספיר סלוצקר-עמרן מתל-אביב (“החוק הזה גזעני ולא דמוקרטי. חייבים להמשיך במאבק נגדו”). כולם כמובן “מפגינים” ש”הגיעו” למקום.

מה שסילבר ושעלאן לא מספרים לכם הוא הרקע של אותם מפגינים, ששיטוט קצר ברשת חושף בקלות: נועה לוי היא אחת ממארגנות האירועים בפייסבוק, ופעילה ב’חד”ש’; יובל דרייר-שילה עובד בארגון ‘בצלם‘; הודא אבו-עובייד נמנית על מייסדי תנועת ‘אל-חיראק אל-שבאבי בנגב’ שארגנה את הפגנות “יום הזעם”, והיא בתו של סולטן אבו-עובייד, מנהל סניף ‘שתיל’ בנגב; וספיר סלוצר-עמרן היא פעילה סדרתית בארגוני מחאה שונים (דיור ציבורי, מאבק הגז, ועוד) שכולם מגובים במידה זו או אחרת על-ידי, איך לא, ‘שתיל’ ו’הקרן החדשה’.

הקשר של ה’קרן החדשה לישראל’ וארגון ‘אל חיראק’ להפגנות האלימות ולהסתה נעשה ברור כאשר מעיינים בעמוד הפיסבוק של “יום הזעם השלישי – היום נעצור את פראוור ואת ממשלתו מלעשות עוד נכבה”. בין יוזמי האירוע נמנים, מלבד נעה לוי מ ‘חד”ש’, עוד כמה מארגנים. אחת מהן היא רואן בשאראת, מארגון ‘אל חיראק אלשבאבי בנגב’.

ארגון זה, שפירושו בעברית הוא “תנועת צעירי הנגב” הוקם לפני כמה חודשים, במטרה להיאבק בחוק בגין והוא פועל מתוך נקודת מוצא לאומנית-פלסטינית מובהקת. לארגון אין אתר אינטרנט, והמידע הזמין עליו ברשת הוא חלקי ביותר, אך הנטייה הקיצונית שלו ברורה למדי, גם מצפייה בפרופיל הפייסבוק שלו. לארגון זה שייכת כנראה הבכורה בארגון סדרת ימי הזעם על חוק בגין שפקדו את אזורנו לאחרונה.

מסיתים את הבדואים ללאומנות קיצונית. ‘חיראק אל שבאב’ בפיסבוק

מילים שיכולות להרוג
המעורבות העמוקה של ארגוני ‘הקרן החדשה לישראל’ בהסתה נגד ישראל ובעידוד הזהות הפלסטינית-לאומנית בקרב ערביי-ישראל הבדואים נחשפת במלואה בדו”ח שחיבר ארגון NGO Monitor, שהוצג בפני ועדת הפנים של הכנסת בשבוע שעבר.

ארגוני הקרן פועלים ללא-לאות בקרב מנגנוני האו”ם והאיחוד-האירופי במטרה להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית, תוך קריאה למעורבות של גופים בינלאומיים בנעשה בנגב.

את הסרטון של ‘רבנים לזכויות אדם’ (104,114 דולר מהקרן החדשה בשנת 2012) רבים כבר מכירים, אך מסתבר שזהו רק קצה הקרחון של פעילות הכפשה עניפה ונרחבת ביותר.

נציגי פורום דו-קיום בנגב, השתתפו בתחילת יולי 2013, בכינוס השנתי של מנגנון המומחים של האו”ם לזכויות עמים ילידים (WGIP) בז‘נבה, וקראו “להתערבות דחופה של הקהילה הבין-לאומית” בנושא “תוכנית הפינוי הנכפית על הקהילה הבדואית”.

ובדו”ח אחר של הפורום, שהוגש לוועדת האו”ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, באוקטובר 2010, נטען כי ישראל מקיימת מדיניות של “אפליה”, ומפרה זכויות רבות של הבדואים כולל הזכות ל”רמת חיים נאותה”, באמצעות “פרולטריזציה בכח”, כחלק מ”מדיניות של נישול”.

במקרה אחר, בו הופיעו נציגי ‘עדאלה ו’פורום דו-קיום’ בפני תת-הוועדה לזכויות-אדם של הפרלמנט-האירופי (29 ליוני 2011), הובהר היטב שקהל היעד של ארגונים אלו באירופה מבין היטב את המסר: לאחר שהציגו אנשי הארגונים את “תוכנית בגין” וטענו כי “הצעת החוק מבטאת שני עקרונות: אפרטהייד ומשטר צבאי”, התערב חבר הפרלמנט דיוויד מרטין ואמר “אני רוצה לקחת את דברי האורחים שלנו צעד אחד קדימה, הם מתארים את זה כאפרטהייד. אני לא משתמש במלה זו בקלות אבל אני חושב שמה שאנחנו רואים הוא טיהור אתני…”.

פרסומים מטעם ‘עדאלה’ ו’פורום דו קיום’ המאשימים את ישראל ב”נישול” וב”עקירה בכוח” של הבדואים מאדמתם, הם למעשה דבר שבשגרה. אך המסר שנשא בפיו תאבת אבו-ראס, ראש סניף ‘עדאלה’ בנגב בעת שליחות באירופה עם נייר עמדה המסביר “מדוע האיחוד האירופי חייב להתערב כדי לעצור את תוכנית פראוור”, היווה ללא ספק עליית מדרגה בחומרת הפעילות שלהם.

השליחות נועדה “להסב את תשומת הלב לתוכנית פראוור… המאיימת לעקור בכוח את הערבים-הבדואים… ולנשל אותם בכפייה מאדמת אבותיהם”, זאת במטרה “לעודד מעצבי מדיניות להגביר את הלחץ הדיפלומטי המופעל על ישראל…”.

למקרה ששאלתם, ‘פורום דו קיום’ נתמך על-ידי הקרן החדשה לישראל ב-45,532 דולר לשנת 2012, וזכה למימון ממשרד החוץ השוויצרי ב-109,279 (לא צוין סוג המטבע). ואילו עדאלה זכה ל 356,911 דולר מהקרן החדשה לישראל כמו גם ל-1,948,549 דולר מ”ישויות מדיניות זרות” במהלך שנת 2012.

גם אירועי “יום הזעם” של אתמול נועדו לפגוע במעמדה של ישראל בעולם, ותוכננו להיערך בעשרות מוקדים בכל רחבי העולם, במטרה להפוך את הסוגיה ללא פחות מתקרית בין-לאומית.

ארגוני הקרן “יורים ובוכים”
כשעוקבים אחר הפרסומים בימים האחרונים מצטיירת השיטה הבאה: ‘הקרן החדשה’ וארגוניה מארגנים באופן לא-רשמי הפגנות אלימות; המשטרה מדכאת הפגנות אלו בכוח, תוך יצירת כר נרחב לצילומי “אלימות משטרתית” ומיני ארכיטיפים מהלקסיקון של הקולנוע הפוסט-קולוניאלי. ובתורם, ארגוני “זכויות-האדם” של ‘הקרן החדשה’ מוחים על האלימות הרבה שמפעיל ה”שלטון” כלפי האוכלוסייה הילידית המקומית, ורצים לספר לחבר’ה בחו”ל כמה נורא להיות אזרחים באתנוקרטיה הגזענית של היהודים.

הטעות של בגין, המחיר של כולנו
את לקחי אירועי סוף השבוע היטיב לסכם השר אביגדור ליברמן בעמוד הפייסבוק שלו:

לא מדובר בבעיה חברתית ולא במצוקת דיור, אלא במאבק על הקרקע, כפי שהיה כבר במאה ה- 19 עם יִיסוּד המושבות הראשונות ונמשך מאז. מתקופת “חומה ומגדל” לא השתנה דבר. אנחנו נלחמים על קרקעות הלאום של העם היהודי ויש כאלו שבאופן מכוון מנסים לשדוד אותן ולהשתלט עליהן בכוח.

אולם, המטריד מכל נחשף בהמשך דבריו. בהם טוען השר ליברמן כי מי שגרם לו לתמוך בחוק אינו אלא השר לשעבר בני בגין, שהשתמש ביוקרה ובאמינות שלו בכדי לשכנע את השרים בנחיצותה של תכניתו:

“אנו התנגדנו מהותית ל”תכנית פראוור” אך בסופו של דבר הסכמנו לתמוך בה לאחר שהשר לשעבר בני בגין אמר שהתכנית זוכה להסכמה של כל ראשי השבטים ועל-כן תסיים את העניין אחת ולתמיד. אלא שבמציאות קרה ההפך, כפי שחששנו, והבדואים מעוניינים לקבל רק את הגזר, פיצויים וקבלת קרקעות אחרות, אך פועלים בכל הדרכים, וגם באלימות, נגד ה”מקל” – חובתם לפנות את הקרקעות עליהן הם יושבים באופן בלתי-חוקי.

הטעות המרכזית של השר בגין הייתה הפיכתה של סוגיה פרטית-אזרחית, הנוגעת לכ-12,000 אזרחים בדואים לכל היותר, לסוגיה קולקטיבית-לאומית, המזקיקה חקיקה מיוחדת ונהלים ספציפיים. בדרך זו זכו גורמים קיצוניים ולאומניים, בעידוד ההסתה מבית היוצר של ‘הקרן החדשה לישראל’, לכר נרחב לפעילות עוינת, ולהגברת הדה-לגיטימציה של המדינה בקרב אוכלוסייה אוהדת מיסודה.