הספרון הכחול 'השמאל הלאומי' הוא פשוט פַּאמְפְלֵט ותו לא  

הוא כתוב מצוין על אף הבוטות שבו והוא לגיטימי ככל מנשר פוליטי.
קהל היעד של המסמך הזה הוא ציבור התועים שמאסו בדרך השמאל המצ'וקמק
שהלך והקצין לכיוון של פוסט-ציונות.

אין לכחד, יש שכר גדול לאלה
שעמלו עליו, הוא היכה גלים גבוהים ועלה על סדר היום הציבורי באופן
מעורר השתאות. אין גם ספק שהוא יחדור להרבה לבבות ויכבוש אותם.
רישמו לפניכם, אלדד יניב ייכנס לכנסת הבאה.

אם כבר נגזר על המדינה המסכנה שלנו "שמאל",
אזי יש לברך על השמאל הלאומי הזה שהוא עדיף עשרת מונים על הפרקמטיא הנוכחית.

בכל זאת, הם מוקיעים את ההשתמטות לגווניה וקוראים להם טפילים
מגעילים וחארות, הם יוצאים נגד האופנה הנבזית להחזיק בדרכון זר,
הם מגנים את התנהגות השמאל הקיים בשורה ארוכה של מעשים ומחדלים
ומודים שהשמאל הזה שכח "מה זה להיות יהודים".

רק הדברים הללו יניעו עשרות אלפים לחיקם, וביניהם, אנשים טובים
באמצע הדרך שמאסו ב"כיבוש" שאותו פימפם בהצלחה לא מבוטלת אותו
שמאל ישן שסר חינו ועכשיו השמאל הלאומי החדש בא איתו חשבון.

אבל ככל פַּאמְפְלֵט פוליטי,
עיקרו של המסמך הזה הוא דמגוגיה מדינית,
על אף הברק שבכתיבה. זוהי משנה סדורה להפליא על כלום מדיני. הנה
היא בשלושה משפטים קצרים של אלדד יניב: "את ארץ ישראל שלנו, בין
הירדן לים, עליה יש לנו זכות מכוח הקושאן התנ"כי, צריך לחלק.

את הכיבוש צריך לסיים.
עם הסכם או בלעדיו." זהו. כל תורת השמאל הציוני הזה מקופלת בשני
תריסרי מילים פשוטות ובהירות לכל רמה של שכל. מה זה אם לא דמגוגיה
חלולה? "צריך לחלק", למה? כי "את הכיבוש צריך לסיים", איזה כיבוש?
"צריך להסתפק בקו הירוק שפעם הסכמנו עליו, בערך זה ששורטט בוועידת
רודוס, אבל עם תיקונים, גושים, ערבויות ביטחוניות וחילופי שטחים
וגם פירוז, כן? גם פירוז." איך? "עם הסכם או בלעדיו."

בשביל לסיים "כיבוש" צריכים את הסכמת "הכובש"
כרוכה בהסכמת "הנכבש". יתר על כן, הדבר מחייב הגדרה מוסכמת ומדוייקת
של שני הצדדים: הכא – לגיטימי ומקובל, התם – כיבוש אכזרי.

כלומר איזהו ה"כיבוש" בעיני "הכובש" ו"הנכבש" כאחד. "הכיבוש" אותו
מגדיר "הכובש" חייב לחפוף בדיוק נמרץ את "הכיבוש" שבעיני "הנכבש".

כל נוסחה אחרת הינה כַּלַאם-פַֿאדִי. עכשיו, יוזמי השמאל הלאומי יודעים
היטב כי הוצעה לפלסטינים הצעתם כלשונה. בדיוק! ישבו להם ברק וערפאת
עם קלינטון וציטטו מילה במילה ממסמך השמאל הלאומי שטרם נכתב. מה
נהיה? כלום! אז מה הרבותא והחידוש בשמאל הלאומי? גם כן כלום. פשוט.

אם השמאל הלאומי הזה יפליג באומץ הלאה
ויתקוף את "שלום עכשיו", "מחסום ווטש", "הגדה השמאלית", "על צד
שמאל", "גוש שלום", "עדאללה", "מוסאווה", "שוברים שתיקה", "מרכז
רבין", "מרכז פרס", "הקרן לישראל חדשה", "יוזמת ז'נבה", "וועדת
המעקב של ערביי ישראל" ועוד ועוד גופים שמתיימרים להביא שקט לאיזורנו
ורק מפריעים הפרעות ומקשקשים בקומקום כמו התקשורת "השמאלנית" – אזי
הוא אכן ראוי להיקרא שמאל לאומי ואהיה מוכן להתגייס למענו.