גם בן כספית מצטרף לתומכים בחרם על ישראל  

סוף הביקור של מרטין שולץ, נשיא הפרלמנט האירופי, האורח הסתבך בשקר הפלסטיני בדבר כמויות המים, ומכל הביקור שלו תיזכר רק הסצנה הלא נעימה שבה האיש נואם נאום חגיגי בפני מליאת הכנסת וח”כים עוזבים את האולם במחאה. אבל את הדברים היותר משמעותיים הוא אמר כמה שעות לפני כן: “אין ולא יהיה חרם של האיחוד האירופי על ישראל. זו שאלה תיאורטית לחלוטין שכלל לא עומדת על הפרק. אבל אפילו אם היא תידון, גרמניה ומדינות נוספות לעולם לא יסכימו לכך”. הוא גם טרח לציין שמאז בא לישראל שאלו אותו את השאלה הזו, שאין לה רגליים וידיים, כבר 13 פעמים.

צילום: טקוור
מפגינים אוסטרלים קוראים לחרם על ישראל צילום: טקוור

האיום בחרם אירופי כולל הוא כבר לא רק הפחדה שהשמאל הישראלי מנפנף בה כדי להלך אימים על הציבור, הוא הופך שם לאט לאט להיות משאת נפש, סוג של תקוות גאולה. שיבואו כבר האירופים והאמריקאים ויכו אותנו עד שיכאב. שירמסו אותנו, שיכריחו אותנו, כי רק אם ירביצו למדינה הזאת עד זוב דם היא אולי תתעשת ותחזיר את השלטון לידינו, כלומר לידי האליטה החילונית שמאלנית ליברלית.

חושש לכתוב את דעתו בישראל?. כספית
חושש לכתוב את דעתו בישראל?. כספית צילום: אלי דסה
בן כספית כתב בשבוע שעבר ב”אל־מוניטור” מאמר שבו הוא מתפתל, מגלגל עיניים, אומר דבר והיפוכו, ובסוף מודה שהוא מצטרף לישראלים הקוראים לחרם על מדינתם. לא במקרה זה לא נכתב בעיתון הישראלי שבו כספית הוא הכותב המרכזי והקבוע (“סופהשבוע”), אלא באתר חדשות בינלאומי.

“אל־מוניטור” הוא אתר קצת מוזר שמופיע בכמה שפות ומעסיק עיתונאים מכל רחבי המזרח התיכון, בכללם קבוצה התומכת בבשאר אסד, ושבאופן לא מפתיע גייס לשורותיו את חמשת או ששת הכותבים הישראלים הכי שמאלנים, כמו עקיבא אלדר, מזל מועלם ואחרים. כספית היה עד היום הקצה הימני של החבורה הזו.

דמוקרטיה בתנאי

“אישית”, מתפתל כספית סביב זנבו, “לאורך כל השנים התנגדתי התנגדות נחרצת לקריאות החרם השונות על ישראל. ארגונים ישראליים שתרמו או קראו לקריאות כאלה, נחשבו בעיניי למוקצים מחמת מיאוס. גם הארגונים הישראליים (ערביים ברובם) שפעלו להעמדת קציני צה”ל לדין בחו”ל, נתפסו ונתפסים בעיניי כמתועבים במיוחד.

“אלא שבשנה האחרונה מתחיל בישראל, וגם אצלי, שינוי קל. כרגע, הוא עדיין בלתי נראה לעין בלתי מזוינת. קשה להבחין בו. הוא עוד לא פומבי. ועדיין, זה קורה. קולות מהוססים, שמתעקשים בשלב הזה לשמור על אנונימיות, מתוך השמאל הלגיטימי ואפילו המרכז הפוליטי בישראל, מתחילים להשמיע דעה אחרת. הדעה הזו נובעת מייאוש. התחושה בשמאל ובמרכז הישראליים היא שהמתנחלים ניצחו. קבעו עובדות בשטח.

“הייאוש הזה מוביל אנשים למסקנות חדשות. הראשונים להגיע אל המסקנות הללו הם אנשי עסקים ישראלים מובילים, כאלה שחשופים למתרחש באירופה ובאמריקה... הם מתחילים, בטפטוף ובהיחבא, לשקול להעביר את מרכז הכובד של עסקיהם מישראל לחו”ל. הם חוששים לעתידו של המפעל הציוני, לעתידה של הכלכלה הישראלית, לעתיד הילדים והנכדים שלהם בישראל, שהייתה מדינה דמוקרטית שואפת שלום, אבל הופכת, לדעתם, למשהו אחר לגמרי.

“האנשים האלה מתחילים לדבר, בשיחות פרטיות, על תקוותם שהעולם ייטול יוזמה ויציל את ישראל מעצמה. שהאירופים יטילו חרם. אולי גם האמריקאים. שרק ככה, בכוח, יצליח העולם לשכנע את ישראל שהמצב הנוכחי לא יכול להמשיך. שהסטטוס קוו הזה מטעה ויכול להביא לאסון.

“אני מכיר את השינוי הזה מקרוב, מכיוון שהוא קורה גם אצלי... כשאני מבין שהסיכוי לשכנע את הישראלים שחייבים להיפרד מהפלסטינים הולך ומתפוגג... כשכל זה מתרחש מסביב, מתגנבת לפעמים התקווה שהעולם הנאור יעשה עבורנו את העבודה.

“אני עדיין מתנגד לחרמות, מכל הסוגים והכיוונים... (אבל) ככל שחולף הזמן, מתברר שיכול להיות שנצטרך שמישהו, או משהו, יכפו את זה עלינו. ולכן, אני לא חושב שצריך לקרוא לאירופים להחרים אותנו, אבל אם וכאשר הם יעשו את זה, ניתן יהיה להבין את עמדתם”.

בקיצור, האיש מתנגד לחרמות מכל הסוגים וחושב שמי שקורא להחרים את ישראל הוא מתועב, אבל דחילכום אירופה, תביאו כבר איזה חרם טוב שהוא תקוותנו האחרונה. “קולות מהוססים שמתעקשים לשמור על אנונימיות”, “אנשי עסקים ישראלים מתחילים בטפטוף ובהיחבא”.

מכל האנונימיות וכל ה”בהיחבא” אתה שומע שמדובר במשאלות לב של הכותב הרבה יותר מאשר בעובדות, ומשפט המפתח הוא “ישראל שהייתה מדינה דמוקרטית אבל הופכת למשהו אחר לגמרי”. ישראל הייתה מדינה דמוקרטית כשאנחנו ניהלנו אותה אבל כשהעם בחר במישהו אחר היא הפסיקה להיות דמוקרטית.

פונדק דרכים

עד כמה שזה יכול להישמע מגוחך, יש פה ביטוי לייאוש אמיתי של קבוצה שלא יודעת להפסיד, דורשת לשנות את כללי המשחק כשהשופט קובע פנדל נגדה, ויש מקום לחשש שאולי יש לה מספיק השפעה וכוח כדי להשיג את זה.

וכאן פתאום מתגנבת המחשבה שאולי כל הוויכוח הוא מזויף. שאולי גם השלום וגם ההפרדה וגם הצדק הפלסטיני וגם הדמוקרטיה הם בסך הכל תירוצים, והמטרה העיקרית היא לריב. לריב עם המתנחלים, והדתיים, והימנים, וכל אלה ש”לקחו לנו את המדינה”. יכול להיות שאילו הדתיים והספרדים היו בעד נסיגה מיהודה ושומרון, בן כספית היה נלחם בכל כוחו למען סיפוח?

תשובה חיובית חלקית לשאלה הזו מצאתי במסמך מעניין מאוד שנכתב בידי “קבוצת המשבר הבינלאומית” (International Crisis Group), מסמך שמנתח את הציבור הדתי־לאומי בתוך ישראל בהנחה שבלעדיו אי אפשר יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים. קבוצת המשבר הבינלאומית כוללת בתוכה 150 אנשי מחקר ופוליטיקאים לשעבר מכל העולם, והיא כותבת ניירות עמדה על סכסוכים שונים ברחבי העולם.

המסמך המדובר הוא מנובמבר 2013, ובו מצוטט מישהו המכונה “מנהיג דתי־לאומי” שטען באוזני החוקרים כי “הסכם אוסלו הוא רעיון חילוני־משיחי. המטרה שלו הייתה למוטט
את הציונות הדתית”. אני לא יודע מי האיש שהתבטא כך, אבל כותבי המסמך הלכו לבקש את תגובתו של ד”ר רון פונדק, אחד מהבולטים שבאדריכלי אוסלו, והוא מופיע שם בשמו המלא. וכך אומר פונדק: “הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה ישראליות. השלום איננו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר. לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. ישראליזציה של החברה במקום ייהוד שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל”.

הנה הודאת בעל דין לפי תומו. לא השלום עם הפלסטינים מעניין אותנו אלא ההגמוניה שלנו בתרבות הישראלית. ישראליות ולא יהדות, הפרדת הדת מהמדינה, מדינה נורמלית ולא ייחודית. בקיצור, כל הוויכוח על השלום והשטחים, כל הוועידות הבינלאומיות והג’ון קרים למיניהם, כל הנשיאים האמריקנים, וכל הערפאתים והאבו־מאזנים, כולם רק כלי משחק כשהמטרה היא ניצחון בוויכוח פנים־יהודי.

זו לא הפעם הראשונה בתולדות העם היהודי, שיהודים משגעים חצי עולם בגלל ריב פנימי בתוכם, ומנסים לרתום את הגויים לטובת ניצחונם בוויכוח הפנימי. ברוב המקרים זה הסתיים באסון לעם היהודי בכללו, לשני הצדדים בסכסוך הפנים־יהודי

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/552/949.html?hp=1&cat=479&loc=2