אם שולה זקן תהפוך לעדת מדינה, אולמרט יוכל להאשים רק את עצמו  

אמיר אורן, הארץ

ג'ון גוטי, ראש ממשלת המאפיה בניו יורק, היה יכול לסמוך על נאמנותם של סגניו, עוזריו וחייליו - אלה מהם ששרדו את תלאות החיים בכנופיות הפשע. גוטי נפל והופלל כששכח שהנאמנות מוכרחה להיות דו־סיטרית. כולם למען הבוס, אבל הבוס חייב לספק לפחות מצג של הכרת תודה. כשגוטי דיבר סרה באחד מאנשיו, סמי ״השור״ גרוואנו, תפסו סוכני האפ־בי־איי את השור בקרניו והשיגו מגרוואנו ראיות שהביאו להרשעה המיוחלת נגד גוטי.

לא כל מה שנכון בשיטת המשפט האמריקאית ובמאבק הבולשת הפדרלית במאפיה ישים גם במקרה השונה של ישראל והשחיתות הציבורית. אהוד אולמרט גם לא הואשם בעבירות אלימות. ובכל זאת, מאפיין אחד משותף לכל הפרשיות הסובבות חשוד בכיר אחד הרוחץ בנקיון כפיו, כי זוטרים ממנו משמשים לו מגן אנושי, מי מידידות ומי מכדאיות, מי מתוך פחד ומי בגלל חשבון. באמצעותם מתנהלת פעילותו בשלט רחוק. כל עוד הם שותקים, או משקרים, נתיב הראיות נעצר צעד גורלי אחד לפניו. הטביעות שלו, אך האצבעות שלהם.

זה כוחו של הסידור וזאת חולשתו. כשהברית נפרמת, הבכיר בצרות; וכשהבכיר פורם את הברית במו ידיו, במו פיו, הוא יכול להצטרף לתביעה ולהאשים רק את עצמו.

לא היה תיק אחד ויחיד של אולמרט ששולה זקן נעדרה ממנו. הוא, תמיד, בתפקיד הראשי, במועמדות לאוסקר; היא מטפסת בהדרגה, לאורך רבע מאה, מניצבת לשחקנית משנה. זה התחיל במשפט חשבוניות הליכוד, בהופעת אורח של המזכירה במשרד עורכי הדין של אולמרט, שקנתה לרעייתו כרטיס טיסה במשרד הנסיעות ״ראשונטורס״ בכסף שמקורו שנוי במחלוקת. תוצאה תמימה של בלבול רגעי, בוודאי. זה נמשך בפרשת האי היווני - אריאל שרון זכור כגיבורה הראשי, כי היה ראש הממשלה בעת שנחקרה, אבל גם אולמרט היה שם - והסתלסל לטלנסקי, ראשונטורס (הפעם כדפוס התנהגות) והולילנד. אם אולמרט בשטח, סימן הוא שאין לו מושג מה נאמר בשמו, מטעמו, עליו או אליו. צריך לשאול את שולה. שולמית תשלם, או תשולם. שולי־לנד.

באי היווני פעלה שיטת ״לאולמרט התקשרת? עם שולה דיברת״; וכל עוד שולה לא דיברה נגד אולמרט, מה שלא קרה כל עוד אולמרט לא דיבר נגד שולה, יכול היה יועץ משפטי תמים כמו מני מזוז, חודשיים לאחר תחילת כהונתו, לסגור את התיק בנימוק של העדר ראיות מספיקות. הרי אין די בתיאור עובדתי של מעשים; נדרש גם ביסוס מודעותו הנפשית של החשוד. ואיך אפשר להוכיח מודעות, כשאין מסמכים, הקלטות או עדויות של שותפים לדבר עבירה? טלפתיה עדיין אינה קבילה. ״הודעותיהם של זקן ושל היועץ המדיני עמוס רדיאן״, נאנח מזוז באפריל 2004, ״רצופות אי־זכירות וגילגול האחריות זה כלפי זו, והדבר אינו מאפשר הוכחת מודעותו של אולמרט לפעולותיהם״ לטובת היזם הפעלתן והאמרגן הפוליטי דוד אפל.

חזית אולמרט־זקן לא נסדקה גם בראשונטורס ובטלנסקי, משום שלא היה ניגוד מובנה בין גורלותיהם של מנהל המדינה ומנהלת הלשכה. היו די ראיות עצמאיות נגדה; הוא לא היה יכול להציל את נפשו בהפניית הזרקור אליה. היא, לעומת זאת, היתה יכולה לסבך אותו במחיר חילוצה מעונש, אבל רק כמשתפת פעולה עם האויב - המשטרה והפרקליטות. כשמפקד היחידה הארצית לחקירות הונאה, תת־ניצב שלומי איילון, גישש אצל עו״ד מיכה פטמן, שייצג אז את זקן, אם יש עם מי לדבר תמורת הבטחה שיש על מה לדבר, פסלה זקן את העסקה המוצעת.

חמש שנים וקשיים רבים מאוחר יותר השתנה המצב, רגשית לא פחות ממהותית. ב״הולילנד״, אולמרט הוכרח לבחור בין זקן לבין עצמו, כמו גם בין עצמו לבין אחיו יוסי, ולא מפתיע לגלות במי בחר. כן מפתיע להיווכח שנעלמו הגינונים שהרעיף עליה, שפגע בכבודה, שגרם לה לחשוב על הבלתי נתפס, על השתחררות מכבלי המחויבות. לא בגידה, חלילה, אלא הישרדות. בחירתה של שולה. איש לנפשו, אשה לנפשה.

עו״ד ישראל הייק, שהיה מבכירי משרד זליגמן בצעירותו של אלי זהר, שלא לדבר על הדור הבא, של רועי בלכר, נהג לומר שמעולם לא הפסיד תיק ולעולם גם לא יפסיד. נכון, הוסיף הייק, פה ושם קורה שלקוח מפסיד תיק; אין לבלבל בין תוצאה מצערת זאת לבין מצבו של הפרקליט המייצג אותו, הזוכה - בהוראת מרוויח - כך או כך. כשהדוד ישראל ספג על ספסל בית המשפט קליע אקדח בתיק שהונח בין רגליו, והמתמחה עדנה ארבל נפצעה ברגלה, השתנו קצת מושגי הרווח וההפסד שלו, אך זה כבר עניין לדיון אחר.

לפרקליטי אולמרט, שהם גם פרקליטיו של יאשיהו פינטו, סגנון בוטה, התקפי, לעתים תוקפני. זה מתאים ללקוחות בעלי מזג מסוים, אולימפי, אלה הסבורים שלא הניצחון עיקר, אלא ההשתתפות; והרי לא הפרקליטים מפסידים.

התפנית בעמדת שולה זקן מלמדת שטעות בבחירת היעדים עלולה להפוך את ההתקפה להגנה הרעה ביותר. זאת תפנית מאוחרת מאוד. האם גם מאוחרת מדי? בוודאי לא במשפט הציבור, שאין להתכחש להשפעתו על תחושותיהם של השופט דוד רוזן בתל אביב ושל שופטי בג״ץ בירושלים. אמש אמנם פיקפקו אנשי המערכת המשפטית אם ייצא דבר מה מיוזמת זקן, בבחינת "עכשיו באים?", אבל התעלמות מההתפתחות המרעישה, בנימוקי נוהל, עלולה לפגוע במראית פני הצדק. השופט המחוזי בדימוס אמנון סטרשנוב אמר אמש, בלי להתיימר לנחש כיצד יחליט עמיתו לשעבר רוזן, כי אילו הוא ישב בדין בנסיבות דומות ודמות מפתח הודיעה לפתע על רצונה לחדש את עדותה, בטרם ננעל המשפט, היה מתיר זאת.

יתכן שבאמתחתה של זקן אין הרבה, לבד מזכרונותיה - אם שמרה רישומים, ולא רק רשמים, עשויה הפרקליטות לחזור בה מספקנותה הצוננת. משה לדור, אילו נותר על כסאו, היה מן הסתם מוצא דרך לחדש ולממש את הסיסמה שהושמעה בסיבוב הקודם של פרשיות אולמרט - הגידו ״כן״ לזקן - ונתקלה אז ב״לא״ של שולה. ההבדל הגדול הוא שבינתיים השתחררה זקן מהכשפים, או שמא הכספים, ששיעבדו אותה לטובת הזולת. עכשיו שולה שוב לא שולית; היא, לעצמה, במרכז. וכשדוחפים אותה, כמו את שמואל דכנר עליו השלום (או המחוזי, במקרה מסויים זה) לפניה, לתוכנית להתקפת עדים - נתקלים לבסוף בהתקפת-נגד.

אולמרט צדק כשהימר בשנות ה-80 על זקן והיה, בין השאר, לסנדק של בנה. הוא טעה, בחלוף העשורים, כשנהג בה כמובנת מאליה. זה אנושי וכלל־עולמי: גם סנדקים טועים.