קלמן ליבסקינד: בין וינשטיין לשטייף. משהו עקום בפרשת סילבן שלום  

לא צריך להיות תומך של סילבן שלום כדי לחוש לא נוח מהדרך שבה טופלה בימים האחרונים הפרשה החדשה הנושאת את שמו. את הפרשה הזו, כמו כל מקרה שבו מעורב איש ציבור, צריך לחלק באופן ברור להיבט פלילי- משפטי ולהיבט ציבורי-תקשורתי.
בכל מה שקשור בראשון מהשניים, קשה מאד ללמד זכות על מה שחולל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כשהורה על "בדיקה" של התלונה נגד שלום, כשבידו הייתה עדותה של המתלוננת שסביבה החל הכל. שהרי אין ויכוח שעל העבירה, שבגינה התלוננה המתלוננת הזו, חלה התיישנות. ומכיוון שכך, ברור היה מראש שבתיק הזה, כפי שהוא, אין שום עתיד משפטי. מה בכל זאת היה בו? היה עיסוק תקשורתי בעתיד המשפטי הלא קיים הזה. היו תמונות של השר סביב החקירה ופרשנויות אינסופיות ובהמשך בלי ספק יבואו גם העדויות המודלפות מהמשטרה, עדויות שמלכתחילה היה ברור שאין מה לעשות איתן אבל פרסומן יספק לנו יופי של חגיגה. ובהינתן ההערכה המוסכמת שהתיק של המתלוננת הזו יועד מראש לסגירה, הרי שאפשר לומר שהוא נפתח על מנת שיישאר לנו ממנו שר עם כתם על המצח, כתם שמבוסס על כלום משפטי וכלום פלילי.
גם הרעיון שלפיו היועץ פתח בחקירה רק כדי למשוך עוד מתלוננות, נראה על פניו תמוה ומוזר. חקירת משטרה היא עניין רציני. היא לא מודעת דרושים. לא פותחים בחקירת תלונה, שאין בה עניין משפטי, רק כדי שאולי יהיו בהמשך עוד כאלה שיש בהן. ואם זו הייתה מראש המטרה, למה שמשרד המשפטים לא יפרסם פשוט מודעה בעיתונים לפיה "היועץ המשפטי לממשלה מבקש את עזרת הציבור בחיפושיו אחרי מתלוננות נגד השר שלום?". האם זה לא כמעט אותו הדבר?
אבל ישנה גם הזירה הציבורית שממנה אנחנו, כעיתונאים, לא יכולים להתעלם. משום שלא כל מה שאי אפשר להוכיח פלילית הוא נקי, ולא כל מי שנחלץ מתיק פלילי בגלל התיישנות או עניין טכני אחר הוא מי שאנחנו צריכים להכשיר ציבורית. דוגמא מצוינת לכך הייתה בפרשת עמנואל רוזן. ההליך הפלילי הסתיים בלא כלום. בהליך הציבורי, זה שבו לעיתונות יש תפקיד מרכזי, פרסם עיתון "הארץ" תחקיר שבו גולל עדויות של כעשר נשים בעניינו של רוזן.
וכאן טמון ההבדל הגדול בין שתי הפרשות. משום שפרשת סילבן שלום יצאה אל הדרך כשלא היה בה שום מוצר עיתונאי ראוי לפרסום, כזה שיכול היה לשכנע שמשהו קרה בין סילבן למתלוננת.
הכל התחיל ביום שני, בדיווח של הדס שטייף בגלי צה"ל. עוד בטרם התפרסם שמו של השר סיפרה שטייף ב"בוקר טוב ישראל" שהיא לקחה את המתלוננת לשתי בדיקות פוליגרף, בשני מועדים שונים ואצל שני בודקים שונים, כדי לעמוד על אמינותה ואמינות סיפורה. בבדיקה הראשונה גוללה המתלוננת את מה שעברה, לטענתה, בחדרו של השר בבית המלון, ונמצאה דוברת אמת. בשניה, סיפרה הכתבת, היא נשאלה כמה שאלות. כשהכחישה שמישהו בעל אינטרס שלח אותה להתלונן יצאה דוברת אמת. לגבי מה שנשאלה בשאלות האחרות, אמרה שטייף כך: "לעניין המעשה עצמו, פה הייתה איזושהי בעיה והייתה עוד איזו שאלה אבל הדברים האלה כמובן מאד נזילים". כבר ברגע שבו התבטאה שטייף כך, אפשר היה להבין שיש בעייתיות בסיפור. מה זה הדברים ה"נזילים" האלה, ששטייף בוחרת לדלג מעליהם? הרי אי אפשר לקחת מתלוננת לפוליגרף, לחגוג כשהיא יוצאת דוברת אמת ולטעון שזה "נזיל" כשהתוצאה מלמדת אחרת. לזכותו של אסף ליברמן, מגיש המהדורה, ייאמר שהוא השלים מייד את מה שהחסירה שטייף. "צריך להגיד שבנוגע לשאלה אם קיימה מגע מיני עם השר, הפוליגרף הראה 'נוטה לשקר'", אמר, "ובנוגע לשאלה האם נעתרה לבקשה לקיים עימו מגע מיני, מתוך חשש שתיפגע, נמצאה תשובה שקרית".
עניין הפוליגרף המשיך להעסיק את העיתונות גם בימים הבאים. בין העיתונאים שפרסמו טורים ובהם שטחו את עמדתם בסוגיה, היו שטעו ואף הטעו בדיווח שמסרו לגבי הבדיקה השניה שעברה המתלוננת, כשטענו שגם בדיקה זו אישרה שהיה מגע מיני בינה לבין השר. הנה העובדות: הבדיקה השניה, זו שערך הבודק טוביה אמסל, לא העלתה שום ממצא פוליגרפי פוזיטיבי שלימד על נכונות טענתה של המתלוננת, שהיה בינה לבין שלום מגע מיני כלשהו, וכל מי שסבור אחרת מוזמן לבדוק את השאלות. המתלוננת נשאלה רק שאלה אחת ברורה על הסוגיה הזו, שאלה שהתייחסה לגרסתה לגבי אקט מיני מסוים, ותשובתה נמצאה מחשידה לאמירת שקר. כל הפרסומים האחרים פשוט אינם נכונים. ומכיוון שכך ומכיוון שבשאלה הבאה, זו שעסקה בסיבה שבגללה הסכימה לאקט המיני, נמצאה דוברת שקר, נותרנו עם שתי בדיקות שלא מתחברות זו עם זו.
שטייף הסבירה מאוחר יותר, כשנשאלה למה היה צורך בשתי בדיקות, שבגלי צה"ל ביקשו לחזק את הרושם של הבדיקה הראשונה. אם זו הייתה המטרה, האם לא ברור שהרושם של הבדיקה הראשונה נחלש מאד אחרי השניה? יש מי שמייחסים לפוליגרף אמינות גבוהה, יש אחרים שלא. מה שברור זה שעיתונאי לא יכול לבחור בכל פעם את הבדיקה שמתאימה לו ולסיפור שהוא מקדם.
אין לי מושג מה היה בחדר במלון, אם בכלל היה משהו. אין לי מושג אם היו אירועים אחרים וכמה מתלוננות תמצאנה בסופם של החיפושים. מה שחשוב לזכור זה שבאותה מידה שבה חובה עלינו להלום עיתונאית באיש ציבור גם על עניינים שאין יכולת לטפל בהם פלילית, כך חובה עלינו להיזהר כשאין בטיפול העיתונאי הזה "חומר" או עובדות ברורות שאפשר לעמוד מאחוריהן. ואת זה אנחנו צריכים להפנים, בלי קשר לשאלה איך תסתיים הפרשה הזו.