סיקור משפט הולילנד: העיתונאים נזכרו להיות זאבים  

מורן שריר, הארץ

הדיווח של ברוך קרא ורביב דרוקר מבית המשפט בתל אביב היה מושלם אם הם רק היו מנגבים את הקצף מהשפתיים.

באופן טבעי, פרשת הולילנד הדליקה את התיאבון של כל כלי התקשורת. השילוב בין גודל המנה המובטחת (ראש ממשלה בדימוס) לבין אורך ההמתנה (שנים של חקירות, עדויות, בגידות ופיתולים משונים), גרמו לעיתונאים לפתח תיאבון לא בריא. הקיבות קרקרו, המיצים בעבעו, הבלוטות ייצרו ליטרים של רוק ולכן לא פלא שכשהגיעה המנה העיקרית, הכתבים והפרשנים התנפלו עליה כלהקת זאבים מורעבים. אותו ברוך קרא כמעט בלע את הלשון כשתמצת עבור צופי ערוץ 10 את פסק הדין.

בתוך האולם הסגור הקריא השופט את ההחלטה שלו וזרם המידע טפטף החוצה. הכתבים הצמאים הסתערו על כל טיפה ולא הצליחו להדביק את מהירות הדיבור של השופט. כל משדר רצה להיות הראשון שיוצא בכותרת ובערוץ 2 גיא פלג ועמית סגל התחרו ביניהם על ציטוטים נבחרים מפי השופט רוזן ("תודה לעופר הקלדן"). המתח נשמר כמעט לאורך כל המשדרים, גם הרבה אחרי שהתבהרה התמונה והיה ברור לכולם שנאשם מס' 8 שפוֹד־משוּפד. היה נדמה שהחמצן באולפנים דליל מרוב התרגשות.

כפי שהעצימות של הפרשה כולה היתה גבוהה באופן חריג, כך גם הווליום של הפרשנים; כפי שצניחתו של אולמרט מאיגרא רמא לקיבינימט היתה מהירה, כך גם קצב הדיבור של הכתבים. ניכר שהם נרגשים באמת. כאילו שנים הם מכסים כל מיני פרשיות דרדלה ומכנים אותן "רעידת אדמה", "יום הכיפורים של..." ו"דבר נפל בישראל" ולפתע הם מאמינים לעצמם, הפעם הם באמת משתכנעים שדבר נפל בישראל. ומה זה בכלל אומר, "דבר נפל בישראל?". מה זה משנה, העיקר שנפל. והם שם - באולפן, בבית המשפט ומחוץ לבית במוצא – צופים בנפילה המרהיבה ובוודאי מבקשים מבני או בנות הזוג 
בבית שיקליטו.

האדרנלין הדליק את כל מי שהופיע על המסך אתמול. רק עו"ד רם כספי נראה כבוי – אולי דמיין כיצד ציור הברוש (שמן על בד) שתלוי במשרדו מאבד מערכו. העיתונאים, מצידם, היו בשיאם. אבי העורקים של נאשם מס' 8 הדליק את יצר הציד שלהם. הם נזכרו איך זה להיות זאבים רעבים, גם אם לא הם חתומים על הציד. זה לא הפריע להם לחגוג על הטרף. רביב דרוקר הגדיר את זה בפשטות (בתגובה לתגובות של צוות אולמרט): "זהו יום שמח".

בערב, כשיחזרו הביתה גמורים ומצחינים, הם ינגבו את הדם והזיעה מהשפתיים ורק ירצו לשכוח מהיום המתיש הזה.