סוד הפופולאריות של גנץ: שקט ביטחוני, ולא רק ביטחוני  

עמוס הראל, הארץ

מיקומו של הרמטכ"ל, בני גנץ, בראש סקר שביעות הרצון של הציבור אינו הפתעה, בוודאי לא לרמטכ"ל עצמו. הצבא, כמו מוסד נשיא המדינה, נותר לב הקונסנזוס הישראלי. וגם אם בשנה האחרונה מתרחבת הביקורת הציבורית על היבטים בהתנהלות צה"ל - בעיקר בשאלות כלכליות, כמו תנאי השכר והפרישה של הקצינים - היא אינה פוגמת ביחס החיובי הבסיסי של דעת הקהל בראש ובראשונה אל החיילים בשירות חובה, אך כנגזרת מכך גם אל הצבא ואל הרמטכ"ל שבראשו.

לצד שני נתוני הפתיחה הללו פועלים שני מרכיבים נוספים לטובת הפופולאריות של גנץ. הראשון הוא השקט הביטחוני היחסי בשנים האחרונות. מעט תקריות פירושן גם מעט מאוד תקלות מהדהדות. סביר להניח שהאזרחים זוקפים את הקרדיט לחלק מן השקט הזה לתפקוד אפקטיבי של כוחות הביטחון, ובמיוחד הצבא. המרכיב השני נוגע לאישיותו של גנץ ולסגנון ההתנהלות שלו, כפי שהוא משתקף בכלי התקשורת.

שלושת קודמיו בתפקיד סיימו רע את הקדנציות שלהם. משה (בוגי) יעלון הורחק מתפקידו בתום שלוש שנים, במקום ארבע כמקובל, בתרגיל מסריח של אריאל שרון ושאול מופז על רקע הסתייגויותיו מתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. דן חלוץ הספיק למלא את התפקיד רק מעט יותר משנה וחצי, עד שנאלץ להתפטר בשל כישלונו במלחמת לבנון השנייה. על כהונתו של גבי אשכנזי, שנתפס תחילה כמשקם הגדול, כמעט המושיע, של הצבא אחרי המלחמה בלבנון העיבה השנה האחרונה - המריבה המכוערת שלו עם שר הביטחון אז, אהוד ברק, ופרשת מסמך הרפז שעדיין נדונה בחדרי החקירות של המשטרה, יותר משלוש שנים מאוחר יותר.

בבני גנץ לא דבק אפילו מעט מזעיר מכל אלה. כישלונות מבצעיים גדולים לא נרשמו לחובתו עד כה והמחלוקות בינו לבין הדרג המדיני, ככל שיש כאלה, מלובנות בחדרי חדרים. נדמה שבמישור הציבורי גנץ למד את התנהלותם של חלוץ ואשכנזי ושבר כמעט 180 מעלות בכיוון ההפוך. הזחיחות שאפיינה את ימיו של חלוץ נזנחה וגנץ מקפיד שלא להיראות כבעל שאיפות פוליטיות שיקראו תיגר על ראש הממשלה ושר הביטחון, כפי שאירע באחרית כהונתו של אשכנזי.

גם בתפקודם של גנץ ולשכתו אירעו בתחילת הדרך תקלות שעוררו ביקורת בתקשורת וכעס בציבור, תחילה בשל שינוי נוסח תפילת ה"יזכור" הצבאית ואחר כך כשהרמטכ"ל פסח על קברו של החלל האחרון ביום הזיכרון, משום שזה לא היה יהודי. אבל בשני המקרים נזעק גנץ לתיקון מהיר של הנזק. הוא קיבל המלצות של ועדה צבאית שמינה, לאכיפת הנוסח המקורי של ה"יזכור", והנהיג כללים מחייבים לטקס בבתי העלמין. השריפות כובו במהירות יחסית, בלא שהותירו משקעים של ממש.

לפחות עד עתה, עשרה חודשים לפני סיום כהונתו, הציבור רואה בגנץ כל מה שרמטכ"ל צריך להיות: ייצוגי, ענייני, לא מתנשא. הופעותיו בתקשורת מדודות, אולי מדודות מדי (הערב, באופן נדיר, הוא עתיד להתראיין בשלושת ערוצי הטלוויזיה). מיעוט ההתבטאויות הפומביות מקל על יחסיו עם הדרג המדיני, אך טמון בו לעתים גם חיסרון. השבוע נמנע מגינוי פומבי של התנפלות המתנחלים על חיילי המילואים ביצהר. בסביבתו מסבירים שהוא מבטא את עמדתו בפני כל הגורמים הרלוונטיים וכי לא מצא הפעם טעם בעוד הצהרה לתקשורת. לא בטוח שזה הסבר מספק מבחינתם של אנשי המילואים שהותקפו.

גם בשאלת מעמדם של אנשי הקבע עבר לא מעט זמן עד שהצמרת הצבאית, בראשותו של גנץ, התעשתה והחלה להשיב מלחמה: כשהתפתח הדיון התקשורתי סביב תקציב הביטחון והועלו האשמות באשר לשכר אנשי הקבע ולתנאי הפנסיה שלהם, עיכב הרמטכ"ל את תגובתו הפומבית. לרבים מהקצינים היה קל יותר להזדהות עם מפקד כמו אשכנזי, ששידר דימוי של מי שמוכן להיאבק למענם בכל האמצעים.

אם לא תשתבש המציאות הביטחונית של האזרחים בשנה הקרובה, בעקבות הסלמה עם הפלסטינים או תקריות בגבולות, ייזכר גנץ לטובה בדעת הקהל. האם יוכל, בהנחה שירצה בכך, להוון את האהדה הזאת כדי לפתוח בקריירה פוליטית בעתיד? המכשלה העיקרית שעומדת בדרכו היא חוק הצינון, הגוזר על בכירי צה"ל המשתחררים שלוש שנים מחוץ לזירה בטרם יקפצו למים הפוליטיים. עד אז, האהדה האוטומטית הנלווית לתפקיד הרמטכ"ל תדעך - ואם השקט הביטחוני יימשך, ייתכן אפילו שהישראלים יחפשו לעצמם תקוות לבנות אחרות ולא בהכרח רק את אלה שהגיעו לפוליטיקה מתוך מערכת הביטחון.