מוּגבלוּת האמת של אמנון דנקנר  

דוד אדלר, הארץ

מלאה שנה למותו של אמנון דנקנר, שהיה אחת הדמויות הצבעוניות והשנויות במחלוקת בנוף התקשורת והספרות של ארבעת העשורים האחרונים. מעטים חולקים על כך שהיה ברוך כישרונות ועל רוחב ידיעותיו. רבים נטרו לו ועדיין נוטרים לו טינה, והיו שלא יכלו לאצור את משטמתם בשעת מותו ואמרו, או כתבו, דברים בגנותו. הוא היה מודע היטב ליחס העוין של הסביבה כלפיו, כפי שהעיד בכנות במכתבו אלי לאחר שהתפרסם הרומאן שלו, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". הופתעתי מכנותו בעניין זה, ויותר מכך מנועזותו בהתייחסותו לתחומים שלכאורה היה אמור להתרחק מהם כמו מאש: "בגידה,... טבעו של זיכרון, היכולת להשתנות, המוגבלות הממארת של האמת", אף שנאמרו, לכאורה, בהקשר שהוא בעיקרו ספרותי.

איכשהו התגלגל לידי מאמר שכתב ידידו יאיר לפיד לזכרו וכך למדתי שחלפה כבר שנה למותו. חשבתי שזו אולי העת לגלות ברבים את שכתב לי, דברים ששופכים אור על דמותו, ושהוא היה מעוניין, כך נראה, לתת להם הד.

היכרותי האישית עם דנקנר היתה בת שני פרקים נפרדים - המוקדמת והמאוחרת ובתווך תקופת ביניים ארוכה. הכרתי אותו לראשונה, כאשר בתום בית הספר היסודי (בית ספר די נחשל, ששכן ב"פריפריה" הדרומית של ירושלים), הצטרפתי לכיתה ט' בבית הספר התיכון "מעלה", בית ספר יוקרתי מאוד שבחטיבתו היסודית למד דנקנר כבר מכיתה א'. היה זה בית ספר ממלכתי דתי (שהתייחד בכך שלמדו בו בנים ובנות בכיתות מעורבות), שרוב תלמידיו באו מהאליטה של רחביה ומרכז העיר.

קרובת משפחה, בת גילי, הזהירה אותי שלא העז להכניס את ראשי לגוב האריות הזה, פן אחווה אותן התעללויות אכזריות (נפשיות כמובן - הרי אלה בני רחביה) שהיא חוותה. לא שעיתי לעצתה, אך כבר לאחר יום־יומיים יכולתי להבין בדיוק למה התכוונה. מצבי, מסיבות שונות, די שפר עלי, אך כשאני חושב היום איזה חוסן נפשי נדרש מאותם ילדים־נערים בני ארבע־עשרה לעמוד במסכת ההשפלות הזאת, אני מלא הערכה והתפעלות. עם חישול נפשי שכזה, לא פלא אולי שרובם ככולם הצליחו מאוד במעשיהם לאחר מכן. איני בטוח שהם הכירו טובה לדנקנר (שהיה בלי ספק בין מתווי המדיניות הזו וממבצעיה המובהקים) על חישול זה. כשקראתי פה ושם מה שחוו עיתונאים שעבדו תחתיו, לא הופתעתי, הרי הכרתי היטב את ניסיונו והכשרתו המוקדמים.

כישרונותיו של דנקנר בכתיבה ובמשחק התגלו כבר בתיכון - כך גם מעורבותו הפוליטית. זכור לי שכבר אז הוא היה היחיד מכיתתנו, שרכש את "אתגר", דו־שבועון בעריכת נתן ילין־מור, אורי אבנרי ובועז עברון, שביטא את עמדות "התנועה השמית" ודגל בפדרציה ישראלית, פלסטינית, ירדנית. אך לא רק כישרונותיו, גם הבוז, שהביע כלפי כל מי שלא נראה בעיניו ראוי, בעיקר בשל יכולותיו האינטלקטואליות, היו גלויים ובוטים כבר אז.

מעולם לא היינו חברים, בוודאי לא חברים קרובים, מה גם שבהמשך הוא למד במגמה ההומניסטית ואני במגמה המתימטית־פיסיקלית. אך כנראה הערכה הדדית בענייני ספרות (החלפנו סיפורים קצרים) וכתיבה בכלל (הוא היה חסיד של אפרים קישון ואני דווקא של עמוס קינן והוא חזר והדגיש, לפליאתי, את גדולתו של קישון בעיניו, גם לאחרונה), וגם עניינים נוספים קירבו בינינו במידה מסוימת, גם אם מסויגת, לקראת תום לימודינו בתיכון.

לאחר השירות הצבאי נפגשנו פעמים ספורות, בבית משפחתו ושוב החלפנו סיפורים, שירים ודעות בענייני ספרות. במיוחד זכורה לי לדיראון קבלת פנים, שזכה לה חבר שלנו לכיתה, שליווה אותי לביתו (מול הכנסת "הישנה"). דנקנר שלעג ל"הכנסת האורחים" של עדות המזרח במאמרו הידוע "אין לי אחות" (שהתפרסם ב"הארץ" בתחילת 1983), היה אכן נאמן לעצמו, בעניין זה, באופן מחפיר (זה לא מנע מלפיד לכתוב: "כי דנקנר, אחרי הכל, היה בנו של בעל בית קפה וככזה הבין את חשיבותו של מארח"). בנוסף, דנקנר למד משפטים בירושלים ואני הנדסת אלקטרוניקה בחיפה ומאז בתקופת הביניים הארוכה נפגשתי אתו רק באקראי במפגשים ספורים.

בתקופת ביניים זו, שנמשכה כמעט כארבעה עשורים, לא יכולתי שלא לעקוב אחרי נפתולי הקריירה שלו בתחילה בדוברות ולאחר מכן בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. הערכתי את כתיבתו העיתונאית ובמידה מסויגת גם את כתיבתו הספרותית (כש"הקיץ של רינה אוסטר" היה הטוב שבספריו בתקופה זו). מעניין למדי, שכשפרצה מהומה בגין מה שכתב בספרו על יחסיו המיניים של דן בן אמוץ עם אמו, סברתי, אולי בתמימות, שהוא כותב מה ששמע. היום - כבר איני בטוח, בעיקר בשל התייחסויותיו הרמוזות, המרובות בצורה מחשידה מאז, כמי שחוזר למקום הפשע (למשל "במסגרת המסורת שלי בכתיבה להזכיר לעצמי ולעתים קרובות גם לקוראים את הקו המאוד מטושטש שבין מציאות לדמיון בין אמת לבדיון", כפי שכתב לי).

דנקנר סיפר לי שלאחר הרומאן "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" הוא מתכוון לכתוב את הביוגרפיה של חברו טומי לפיד. איני יודע, באמת שלא, אבל אולי נטייתו זו של דנקנר להעדיף "סיפור טוב" על האמת הצרופה גרמה לקרובי משפחתו של טומי להעדיף שהביוגרפיה תיכתב על ידי הבן. בהמשך, המהפך שלו בעניין דרעי ותמיכתו הבלתי מסויגת במשפחת נמרודי, התמיהו אותי עד לזרא, והוזילו את ערכו בעיני מאוד וגם אמרתי לו זאת.

על כל פנים, קשרינו בכתב ובעל פה (אך לא פנים מול פנים), חודשו במחצית השנייה של אוקטובר 2007, כשאני פרשתי מעבודתי ודנקנר היה כבר ברגל אחת מחוץ ל"מעריב". זה קרה לאחר הפסקה ארוכה, כה ארוכה, שדנקנר זכר אמנם את מקום עבודתי, בית החולים "הדסה", אך ייחס לי עיסוק כה שונה מעיסוקי, שרק ניתוח פסיכולוגי (מעמיק, או אולי אין צורך שיהיה מעמיק כל כך) יכול לפענחו. הוא גם הזכיר פגישה ב–1996, שאני סמוך ובטוח שלא התקיימה, עת סעד, לדבריו, את אביו בבית החולים. עובדות שראוי להזכירן, בעיקר את הראשונה, כי הן מעידות על זיכרון בעייתי או סלקטיבי, שהוא כידוע נושא רגיש בעברו.

כבר אז סיפר לי על הרומאן שהוא כותב או מתעתד לכתוב ושבדיוק חשב על דמותי, בהקשר של אחד מגיבוריו של הספר שהוא רוקם. כשהופיע "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" לא כל כך זיהיתי את דמותי אך לא עסקתי בכך יותר. זה בלי ספק המובחר שבספריו (היה אחד המועמדים ברשימה המקוצרת לפרס ספיר). הספר הרשים וריתק אותי בעיקר בשל התיאור רחב היריעה של תקופה מחייה של ירושלים, שתחילתה באמצע שנות החמישים וסופה כעשור לאחר מכן. הוא מכיל תמונות חיות, נושמות, של ירושלים, על דמויותיה, בתי הקולנוע ובתי הקפה שבה, שדנקנר כה מיטיב לתאר.

הספר עורר את בלוטות הביקורת שלי והתוצאה היתה מאמר רחב ומפורט. בין השאר התייחסתי ליחסי הגומלין המורכבים אצל דנקנר, בין המציאות והבדיה תוך הדגשת נטייתו התמוהה משהו לשבץ שמות ודמויות מעולמו הביוגרפי, בהקשרים עלילתיים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות המתוארת. אך נקודת הכובד הביקורתית העיקרית שלי היתה שאלת האמינות. האם הקוראים מרגישים שסיפור העלילה הוא אמיתי או מתבוננים, אמנם בהנאה לא מוסתרת, אבל מהצד, עם תחושת לוואי של "כאילו". האם הם מזדהים רגשית עם הדמויות או רק צופים ומתפעלים מכישרונו של דנקנר ומיכולת התיאור הססגונית, אך גם רגישה לדקויות, שלו? זו השאלה! תשובתי הארוכה והמנומקת לשאלה זו היתה שחוסר האמינות בתיאור דמותה של הדודה אווה ונפתולים מיותרים בעלילותיה מקשים על הזדהות רגשית כזאת.

שלחתי לו את המאמר וציפיתי לתגובתו הטלפונית. הופתעתי לקבל תגובה בכתב. זו היתה תגובה ארוכה מאוד. דנקנר לא הסכים, כמצופה, עם קביעתי בעניין אמינות דמותה של הדודה אווה, אך יחד עם זאת כתב: "שוב אני מודה לך מאד על הדברים שגם אם איני מסכים עם חלקם, אני מכבד אותם ומעריכם ומצאתי בהם הרבה דיוקים יפים והם עלו באיכותם על כל מה שנכתב עד כה בעיתונים ובכל זאת אני קורא לך להרהר יותר במשמעויות". כשהמשמעויות שפירט לאחר מכן היו "בגידה,... טבעו של זיכרון, היכולת להשתנות, המוגבלות הממארת של האמת", ועוד.

כפי שלמדתי בהמשך, דנקנר לא היה טורח לכתוב תגובה ארוכה כל כך וכן לדחוק בי לעסוק בנושאים הנזכרים, אלמלא זה היה חשוב לו מאוד. נקודת המוצא היתה אמנם ספרותית, אך האנלוגיה לפרקים מחייו של מחבר היצירה, כך הבנתי ופירשתי, היתה מתבקשת כאילו מעצמה. דבריו בהמשך "תבניתם של החיים כשורה של מראות שבהן מה שעשית חוזר אליך אם כמעשה דומה שלך או מעשה שעושים בך אחרים", כהרחבה של דבריו של הלל הזקן, לגולגולת שראה צפה על פני המים, רק חיזקו את תחושתי זו. אך באותה עת כבר עסקתי בדברים אחרים ודחיתי זאת לעת אחרת. היום אני מיצר שלא ניצלתי את קצוות החוטים ששלח לי כדי לתָפרם ולכורכם יחד עם הפרשות התמוהות הנזכרות למעלה (בן אמוץ, דרעי, נמרודי) ולשמוע את תגובתו המאוחרת. אך הוא הפתיע גם במותו המוקדם והפתאומי וזה לא צלח.

בדבר אחד אני כמעט בטוח, אדם שמצהיר בהגיעו לגיל שישים, "הייתי פעם אדם רע אבל החלטתי להיות טוב", לא נוטה להסתופף תחת סינרה המגונן של "זכות השתיקה". זה לא מתאים לאישיותו. זה כמובן גם לא מבטיח שהוא יצליח לעמוד בהבטחתו להיות "איש טוב", אבל זה כבר עניין אחר, כפי שנראה בהמשך.

דנקנר ידע היטב מה היה יחס הסביבה אליו וכמו קיפוד גם נקט צעדי מנע כדי להתגונן. מסתבר שה"שבחים המוקדמים" שנכתבו בכריכה האחורית של ספרו היו צעד מתוכחם ממין זה. כי לתהייתי, במאמר, אם הספר אכן מהלך בגדולות, (כפי שכתב שמואל הספרי למשל: "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד"), ענה לי: "השיקול העיקרי היה זה של מעמדי בקרב הבראנז'ה העיתונאית וזו הספרותית הנושקת לה ושברובה אינה סובלת אותי ושהיה ברור שתשוש לקרוע אותי לגזרים בלי קשר לאמת. הנחת העבודה שלי היתה שנוכח ציטוטים אלה יתקשו אותם אנשים לכתוב ממש רעות על הספר ויתעסקו רק בשאלה אם הספר הזה - שאמנם יש לו מעלות ברורות, מה לעשות - הוא ספר גדול כמו שאומרים עליו הציטוטים או לא. אמנם הדעת נותנת שיאמרו - לא, אבל מרחב הדיון כבר הצטמצם בין טוב לבין גדול".

בתשובתו הארוכה אלי דנקנר התייחס לעניינים נוספים שהעליתי, ספרותיים וחוץ ספרותיים. הוא כתב: "אני כן ביקשתי לכתוב עלילה סוחפת ולתאר דמויות גדולות מן החיים כי טעמי הוא שיש יותר מדי אנורקסיה, אנמיה ועצירות בספרות העברית וחסרים בה חיים עזים, תנופה ועלילות רבות תפניות וסוחפות". ראוי לציין שתיאורו זה מאפיין היטב את כתיבתו הספרותית בכללותה. הפרזה סוחפת ופתלתלה זו הגיעה לשיאה (השלילי בעיני) בקובץ סיפוריו "מגע הקסם של הבל גאגין", שפורסם בתחילת 2011 ושגם עליו כתבתי ביקורת, שהיתה הרבה פחות מחמיאה מקודמתה, גם אם מאוזנת. הוא לא ידע על ביקורת זו וכשהרשימה פורסמה ב"עיתון 77", הנחתי שאין הוא יודע על הפרסום ("אני קורא רק כתבי עת או מוספים ספרותיים מחו"ל - אלה בארץ לא ברמה" - אמר לי לפני כן) ולכן טילפנתי אליו להודיעו. רעייתו ביקשה להפנות השיחה אליו. הוא אמר לה שיחזור אלי. הוא לא חזר (אולי מפני שהניח שאני פונה אליו בשל עניין אחר, שלא היה לו עניין בו). גם אני לא חזרתי והקשר נותק שוב. עד למותו.

בשיחותינו בתקופת הביניים ובתקופה המאוחרת עלו, מטבע הדברים, שמות של חברים משותפים מימי בית הספר, בעיקר כאלה שבלטו בהישגיהם (כולל זוכה ב"פרס ישראל", וזוכים בפרסים והישגים אחרים במגוון תחומים, "מבלי להזכיר כאן שמות"). דנקנר בלט באי־פירגון להישגיהם, מרשימים ככל שהיו. התרשמתי שחשוב היה לו להיות "המצליח" שבחבורה ואיך בכלל יכול להיות ספק בזה. הוא חגג הרי את יום הולדתו השישים בבית ראש הממשלה (כן, אותו אחד שעלול אולי למצוא עצמו בתא אחד עם דנקנר אחר - אין קשר משפחתי, אך השם המשותף אולי יזכיר לו שהיו ימים אחרים, ימי רומי, רוויי־משתאות, שלוו בדקלומים של אמנון דנקנר מתוך "יוליוס קיסר" בשפת המקור, כפי שלמד מהמורה שלנו לאנגלית, אדומת השיער ורושפת העיניים והלשון). אכן היו ימים.