זאת לא אנטישמיות.  

אברום בורג | 13.08.2014 | 09:05
׳יש למלחמה הזאת יתרונות: אירופה מתרוקנת׳ – אמרה לי מנהיגת ציבור חשובה ורדודה, בסוג של נחת רוח ציונית – ׳שוב מוכח שישראל היא הפתרון היחיד׳, טפחה לעצמנו על השכם והכאיבה לי. אנשל פפר בכתבה מדוייקת וחכמה תיאר את המצב לאשורו והביא ציטוט של נתן שרנסקי, יושב ראש הסוכנות היהודית, שהתנבא בציוניות: "אנחנו רואים את תחילת הקץ של ההיסטוריה היהודית באירופה”. חוץ מהיסטריה רגילה, דמגוגיה מקובלת ואופורטוניזם ציוני אני לא מצליח להבין איך הם לא מצליחים להבין? הרי זאת משוואה עם מעט מאד נעלמים, וכולם ידועים. אז מה הבעיה לפתור אותה?
נתחיל עם ההגדרה. השימוש במינוח הישן – אנטישמיות באירופה – הוא מגמתי, מוטעה ומטעה. בימי שיאה של האנטישמיות האירופאית, מאמצע מאה התשע עשרה ועד 1945 היא היתה נושא פנים חברתי, פנים אירופאי לחלוטין. חלקה נבע ממורשות כנסיתיות וחלקה מעליה עוצמתית ומתלהמת של רעיונות הלאומיות שלא יכלו להכיל בקירבם יסודות שבטיים לא לאומיים, כמו היהודים והצוענים. מכאן נולדו שתי תיאוריות הקשר אודות ״היהודים הבולשביקים״ מכאן ״והיהודים הקפיטליסטים״ כזקני ציון מכאן. מאז ועד עצם הימים האלה אירופה ההיא בפרט והמערב בכלל עברו כברת דרך מרשימה בשירוש האנטישמיות המערכתית והמוסדית. ורשמו הישגים מוחלטים בהשרשה עמוקה של ערכי יסוד דמוקרטים והומניסטים. השוֹנוּת הגדולה במבעי השינאה והשיטנה של התקופה האחרונה על אדמת אירופה מעידה שהם לא עונים לאף אחת מן ההגדרות הנ״ל. מקורם לא בנצרות; מרבית הפורעייםוהמפריעים הם מוסלמים בעומקם או ברקעם, המוטיבציה שלהם מיובאת מבחוץ והם קשורים קשר בל ינתק לנושאים חוץ אירופאים – לקולוניאליזם, למתח שבין העולם הראשון לשלישי, למאבקי דת ומדינה ולסכסוך המזרח תיכוני. לכן השימוש בהגדרה אנטישמי למשהו שקורה בין שני שבטים שֶמים נובע מנוחיות והרגלים צרובים אבל הוא לא אנטישמיות. התכלית של השימוש בתואר המוכר והדוחה אינה אלא מאניפולציה רגשית שנועדה למתוח את השואה והקרדיט האינסופי שניתן לישראל בגללה כדי להשתיק כל ביקורת מוצדקת על ישראל הנוכחית. לצבוע אוטומטית את כל מי שמנגד למהלכיה הפסולים בגוונים של נאציות. מה עוד שישראל המתעלמת מזה שנים רבות ביודעין, מהחוק הבינלאומי והנורמות המקודשות למערב, לא יכולה להתלונן יותר מדי עת רבים מאד במערב מתעלמים ממה שקדוש לישראל. ׳התעלמות ערכית תענה בהתעלמות ערכית׳ היה מן הסתם נתניהו מתפייט לוּ היה במקומם.
המבט הבא צריך להתמקד בחלקה של ישראל במהומת האיבה הזו. כאן חובה לדייק – הפורעים, המסיתים, הרודפים והמפגעים הם פושעים ניקלים. לא אחת משמשים כשליחי אירגוני ומדינות טרור, שוליים קולניים או בריוני רחוב המחייבים טיפול נוקשה ונחרץ של הרשויות המדינתיות (כפי שאכן קורה). אבל זה שהם רעים לא הופך אותנו לצודקים. כי יש קשר ישיר המוכח שוב ושוב, בין גובה הלהבות בין הירדן לים לבין פשעי השינאה כלפי היהודים על אדמות אירופה. בכל פעם שישראל פולשת לגדה, לעזה, או ללבנון וככל שעוצמת הפעולה הישראלית גדולה יותר, אלימה יותר, קטלנית או ממושכת יותר כך גם גואה האיבה ומתפשטת. אבל שם לא נגמר חלקה של ישראל. ישראל טוענת בפה מלא וגאה שהיא ׳מדינת העם היהודי׳ (מושג מטריד ומפלה שכבר נכתב עליו כאן לא מעט), משמע שכל יהודי העולם הם אזרחיה המדומיינים של המדינה המזרח תיכונית הרחוקה הזו, שחלקם לא היו בה מעולם. ומשמע עוד; שאם ישראל הורגת המוני עזתים חפים מפשע ברדיפתה אחרי חמאסניקים נושאי עוון ופשעים, והם יורים על אזרחי העורף שלכאורה לא חטאו (למרות שבפשע הכיבוש אשמים כולנו), הרי זאת מלחמה גורפת של כולנו נגד כל ה׳הם׳ בלי הבדלי חזית ועורף. כל העם צבא וכל העולם שדה המערכה ביננו. ממילא הרחבת מעגל האלימות המקומית אל האזרחים הנוספים הוירטואלים שישראל סיפחה לעצמה בכל מדינות הים היא אך טיבעית. נוסיף על זה את ההזדהות המלאה של הממסדים היהודים הרישמים עם כל עמדה – נכונה כאווילית – של כל ממשלות ישראל והרי לנו חפיפה מלאה בין החזית הישראלית והמרחבים היהודיים. כי אם לנו מותר למתוח את התמיכה עד למקומו של היהודי האחרון למה שלהם יהיה אסור? זאת צביעות לשקוד בעמל כל כך רב על איחוד הגורלות בין ישראל ליהודי התפוצות ולהתבכיין על התוצאות של מדיניות ומעשים חסרי אחריות מוסרית וסולידרית. מי שתובע הזדהות מלאה וחסרת פיקפוק עם ישראל, מוקיע ומרחיק כל קול אלטרנטיבי מתוככי הקהילה שלא יצפה לשום דבר אחר חוץ מאשר להתנגדות מוחלטת מצד כל מי שלא מקבל את מדיניות ההרס מגלגלת העיניים של ישראל. אם אנחנו עושים כל מאמץ לטשטש את ההבדל בין ישראלים ליהודים למה אנחנו מצפים מ׳הם׳ שיעשו את ההבחנה וההבדלה?
ובקהילות עצמן? כל כך הרבה קולות נשמעו בשנים האחרונות בקירבן של הקהילות היהודיות בעד שיתוף פעולה עם הגורמים הכי לאומנים, הכי קסנופובים ואיסלמופוסבים בתוך אירופה. חלקם נאצים וניאו נאצים של ממש. וכל זה בעידוד ובגיבוי של גורמים בכנסת ישראל ובממשלת ישראל. מתוך שיקול דעת צר, שהאויב של אויבי הוא מן הסתם ידידי הפוטנציאלי. אז מי שהולך לישון עם מצורעים שלא יתפלא אם הוא קם בבקר עם גרדת. מי שמצטרף לחזית האיסלמופבית שלא יתפלא למה הקונטרה של האקטיביסטים המוסלמים מכווונת גם נגדו וקהילתו. במקום להיות הגשר הערכי והמתווך בין אירופה החדשה לבין האחר החדש שבקירבה, מעדיפים יותר מדי יהודים להצטרף אל בהלת האיסלם. להתעלם מהמרבית המכריעה של המהגרים שבאו להשתקע ולהתערות ואף עושים זאת בהצלחה מרשימה ובהשתלבות מעוררת תקוות. לכל אלה בקהילות היהודיות המוטרדים ובצדק מהמצב שווה לחשוב האם לא הגיע הזמן להגיד לישראל (לא בלחש, ולא בחדרי חדרים) אלא בקול גדול, נוקב ואמיץ: אם באמת אכפת לך מאיתנו, לא רק כבשר תותחים למלחמות שלך, עשי שלום כי זה טוב לך, לעולם ו…לנו גם״.
אם אכן אילו פני הדברים מגיע כנראה האבסורד הציוני אל שיאו, ואולי אחרי כך אל קיצו. הציונות המדינית, ההרצליאנית, נולדה מתוך האנטישמיות. מתוך משפט דרייפוס ומתוך הרצון לפתור אחת ולתמיד את בעית היהודית באירופה האנטישמית. עברו ימים, עברו שנים. אירופה ההיא כבר איננה אנטישמית, ישראל חיה וקיימת והיא – כפי שנטען כאן – אחד המקורות לגילויי השיטנה כנגד יהודי אירופה. אם זה לא אבסורד, זה לפחות כשלון אסטרטגי מהדהד. המצריך חשיבה וחלופות לפני שיהיה שוב מאוחר מדי.
ולבסוף בא תורו של השלב המגוחך. למרות אחריותם ורשעותם, אלימותם ובורותם של תוקפי היהודים בעולם יש גם לישראל, כאמור, חלק תורם כלשהו בהתעוררויות כנגד היהודים. התעוררויות שרובן הגדול מוסלמי. לכן מעודדים הממסדים הישראלים והציונים את היהודים לנטוש את אדמת אירופה הבוערת (נו, באמת), ולבא בהמוניהם לישראל. וכאן? ׳גן עדן׳ כלשונו של שר החוץ. חמאס מדרום, חיזבאללה מצפון, איראן מעל כולם והחליפות האיסלמית עוד רגע גולשת מעיראק לסחנין. אז מה עשינו?
http://blogs.haaretz.co.il/avrumburg/350/