המכשול המשותף לישראל וחמאס -מצריים.  

למרות שהסיכויים להסכם בקהיר נראים נמוכים, שני הצדדים לא רוצים בהסכם, ומעדיפים שלטון חמאס בעזה. ההצעה המצרית נראית רעה לשניהם, וכרגע היא שתוקעת את המגעים. ואיך דאעש עשוי להשפיע על ההסכם?
בכיר הפת"ח עזאם אחמד מדבר לתקשורת משיחות על הארכת הפסקת אש בקהיר, אוגוסט 2014

השיחות הלא-ישירות בין ישראל והפלסטינים צפויות להתחדש הבוקר (ראשון) בקהיר, שעה ששני הצדדים מעידים כי הסיכויים שהסכם הפסקת אש כולל וארוך טווח יבשיל עד מחר בלילה נראים נמוכים, אולי אפילו קלושים. נראה שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא הבעייתיות שמציג הנוסח המצרים של ההסכם לשני הצדדים – בעיקר עבור חמאס, אבל במידת מה גם עבור ישראל.
עם זאת, גם בשעה זאת, לאחר שבועות של לחימה ארוכה ומתישה, גם ישראל וגם חמאס ממשיכים לחלוק אינטרסים משותפים. גם בישראל וגם חמאס, כך נראה, רוצים לחזור למצב של רגיעה. יתרה מכך; הגם שבישראל לא יהיה מי שיודה בכך, דומה שגם כאן היו רוצים לראות בהמשך שלטונו של חמאס בעזה. גם כעת. הבעיה, כך נראה, היא עם ההסכם המצרי: הנוסח המוצע נראה כרגע נוח לישראל, אך כן מעניק לגיטימציה מסוימת לארגון העזתי מבחינה בינלאומית, ומחזק את מעמדו בציבור הפלסטיני בטווח הזמן הנראה לעין. בנוסף, ההסכם המוצע יגביל את יכולת הפעולה של ישראל בעזה, ומנגד יאפשר לחמאס להמשיך להתחמש. "בעיה" נוספת שיגרור עמו ההסכם המצרי, שספק אם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ושרי החוץ והביטחון שלו יעלון ליברמן מעוניינים בה, היא חזרתו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) לקדמת הבמה המדינית, כולל בעזה. לרבים בישראל הסוגיה הזו יכולה להישמע כ"פתרון" ולא כ"בעיה", אלא שספק אם זהו אכן המצב בקרב השלישיה הזו. ובלי קשר למעמדו של אבו מאזן, נראה שכפי שגורסים כעת ציפי לבני ונפתלי בנט, עדיף לישראל ללכת למהלך חד-צדדי של הפסקת אש עם הקלות הומניטריות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו עם שר הביטחון משה יעלון תל אביב, 31 ביולי 2014
לא רוצים בהתחזקותו של אבו מאזן.

ומה בנוגע לחמאס? גם שם מבינים את המלכוד שיציב בפניהם ההסכם. ללא נמל ימי, שדה תעופה ואפילו ללא מועד מדויק לפתיחת מעבר רפיח, אין בהסכם הישג משמעותי לארגון. ייתכן שבטווח הזמן הקרוב עוד יוכל חמאס להתהדר ב"הסרת המצור", לנוכח הסעיפים בדבר ההקלות במעברים ואולי אפילו הגדלת מרחב הדייג, אולם בעתיד הרחוק יותר, הנוסח הנוכחי אינו משנה את המצב בעזה באופן משמעותי, לא לטובת חמאס לפחות. הארגון יהיה מוגבל מבחינת היכולת שלו לחפור מנהרות או לתקוף את ישראל ובאותה מידה הוא ייתן לאבו מאזן דריסת רגל ברצועה. ההסכם הזה עלול להפוך את חמאס במובנים מסוימים, לבלתי רלבנטי. הארגון הוא שהרס את עזה בעוד הרשות תהיה זו שתשקם אותה. מכאן אולי ההסבר לראיון הלוחמני של ראש הלשכה המדינית של חמאס ח'אלד משעל מאתמול ולכך שראשי הארגון אינם ממהרים לחתום על ההסכם.

הכותרות הראשיות בערוצי הטלוויזיה הערביים, עוסקות בימים האחרונים מטבע הדברים בלחימה בין דאעש לבין הכוחות הכורדים. כוחות הפשמרגה מנהלים מתקפת נגד כ-50 קילומטרים ממוסול, תחת חיפוי אווירי אמריקני. ההתעניינות בעזה, אפילו של ערוץ אל-ג'זירה, נעלמת לה אט-אט תחת הרושם שהותירו מעשי הטבח של דאעש. ייתכן שהעניין המופחת ברצועה יאפשר לשני הצדדים לסיים את הלחימה גם ללא הסכם. חמאס עוד יירה מדי פעם בפעם רקטות ופצצות מרגמה אך אינו צפוי לגרור את עזה לקטסטרופה נוספת. וגם ישראל אינה באמת חותרת להפלת חמאס או לפירוז הרצועה מנשק.

ועוד הערה אחת, יותר נכון רעיון. ברשות הפלסטינית ובישראל יש כיום הבנה משותפת לגבי עניין אחד לפחות: חוסר הרלבנטיות של הממשל האמריקני לגביי פתרון מדיני באזור. מצד שני, בירושלים וברמאללה יש הערכה עצומה לנשיא המצרי עבד אל-פתח א-סיסי ולתפקידו המשמעותי במזרח התיכון. מכאן שייתכן שרק א-סיסי (ולא ג'ון קרי או ברק אובמה) יהיה זה שיוכל להביא לחידוש המו"מ המדיני בין נתניהו ועבאס. ואולי אפילו בעוד כמה חודשים, לאחר שהרוחות בעזה יירגעו, יקרא נשיא מצרים לשני המנהיגים להשתתף בוועידת שלום על אדמת מצרים ויביא לחידוש תהליך השלום. אולי. זה בטח עדיף על עוד סבב לחימה מול חמאס.