יותר מ-6,000 פצצות מרגמה נפלו על יישובי גוש קטיף בשנותיו האחרונות, ולא יכלו לו. הפצמ"רים על שריקותיהם המוכרות ועל קולות הפיצוץ שמגיעים מיד אחר כך, אותם פצמ"רים שאין לפניהם אזעקה או צבע אדום, זרעו הרס וחרדה, אבל לא הצליחו להזיז את התושבים מבתיהם, בניגוד לחלק מתושבי תל אביב במלחמת המפרץ, בניגוד לחלק תושבי קריית שמונה בתקופת הקטיושות ובניגוד לחלק מתושבי עוטף עזה רק לאחרונה, נקטון סוג של "צומוד" יהודי בלתי מוכר. כל יום נוסף של דשא ירוק, כביסה שמתנופפת ברוח, זריעה בחממה ולימוד בבית המדרש.ההיסטוריה הנשכחת של גוש קטיף רלוונטית היום, לא כגנאי למי שבחר לעזוב את ביתו בעוטף עזה עד יעבור זעם (היו לא מעטים שבחרו להישאר, אבל התקשורת התמקדה במי שעזב), זכותם המלאה של אנשי כפר עזה, נחל עוז או עין השלושה להעביר זמנית את ילדיהם וגם את עצמם למקום מבטחים ולדרוש מהמדינה לספק להם ביטחון. מי שאינו מגיע למקומם, אינו רשאי לנקוט עמדה שיפוטית כלפיהם.
הם בלעו את עלבונם, גם מול חלק מתושבי עוטף עזה, שבמשך חודשים כינו אותם כובשים, ותבעו מהם "שובו הביתה". הקיבוצניקים הללו היו משוכנעים שאם שכניהם בעוטף עזה הישן רק יארזו את מיטלטליהם, יבוא שלום על ישראל והפלשתינים יכתתו חרבותם לאיתים. עכשיו, אחרי שרבים כבר ביקשו סליחה מתושבי גוש קטיף, הגיע הזמן שגם תושבי עוטף עזה יעשו זאת.
"הפלשתינים המסכנים והנכבשים", בניגוד לתיאוריה שלכם, הרי הפכו את נווה המדבר ושדות הירק של גוש קטיף למחסני תחמושת. חורבות "הגוש" ו"יישובי התוחמת הצפונים", דוגית, אלי סיני וניסנית, הפכו למוצבים צבאיים של חמאס ולמרחבים לשיגור רקטות לעבריכם ולעבר חלקים נרחבים ממדינת ישראל. הסליחה מתבקשת במיוחד מבני גוש קטיף וממגורשיו, שלחמו במערכה האחרונה בחירוף נפש עם שאר החיילים כדי להביא שקט לדרום ולפגוע במחבלים שהתמקמו על חורבות בתיהם. בקרב לוחמי צה"ל המבצע "צוק איתן" היו רבים ממגורשי גוש שקטיף שלחמו סמוך לישובים בהם נולדו ומהם גורשו. הרבה אצילות וגדול נפש נדרשו מהם כדי לנהוג כך. זה אינו מובן מאליו. בעצרת שלכם בסוף השבוע שעבר, תושבי הדרום, נאמרו הרבה מאוד מילים צודקות ונכונות, אבל ארבע מילים חסרו לי שם, " אנשי גוש קטיף, סליחה".
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
