העולם אובססיבי נגד היהודים והפך אותם לסמל של דברים שהשתבשו בעולם'  

"נורא קל להיות עיתונאי שמסקר את הסכסוך מפה. בבוקר אתה מסקר את הלחימה ורומז שחיילי צה"ל מבצעים פשעים נגד האנושות, בערב אתה שותה בירה בתל אביב בבועה הנוחה שמספקים אותם חיילים". לא קשה למצוא טענות מסוג זה נגד התקשורת הזרה וסיקורה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בקרב ישראלים רבים, שחושבים שישראל מקבלת יחסי ציבור גרועים ומוטים בעולם הגדול. אולם כשמתי פרידמן, עיתונאי שעבד בכלי תקשורת זרים ומגדיר את עצמו ליברלי ושמאלני, מחליט להרים מסך ולהאיר באור לא מחמיא את הנעשה מאחורי הקלעים - ההדים צריכים להיות משמעותיים קצת יותר ממחאות מקומיות קלושות.

וההדים אכן הגיעו: 60 אלף שיתופים למאמר ארוך, שפירסם במגזין "טאבלט", שמנתח את האופן שבו התקשורת העולמית סיקרה את המלחמה בעזה היו אחד ההישגים המפתיעים בקריירה של פרידמן, עיתונאי שסיקר את המזרח התיכון וענייני יהודים ופירסם את הספר "תעלומת הכתר", שעסק במצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך, כתר ארם צובא. פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל ב-1995, היה ב–2006–2011 כתב ועורך בסוכנות הידיעות אי־פי, והמאמר שכתב בתחילת אוגוסט היה הניסיון שלו להאיר את הכישלון רחב הממדים של הסיקור התקשורתי העולמי של המלחמה בעזה. בשיחה עם Markerweek, מביתו בירושלים, מנתח פרידמן את הכשלים שהוא מזכיר במאמר.

הטיעון המרכזי של פרידמן לא מתמקד דווקא בציר האידיאולוגי, שמניע את הסיקור השלילי של ישראל. הטענה הראשונה שלו היא שהסכסוך הישראלי־פלסטיני מקבל ממדים מנופחים לחלוטין ביחס לגודלו ולחשיבותו, ושהאדרתו גורמת להצגה של ישראל באור שלילי מאוד, באופן שתורם לביסוס מעמדה כמחרחרת צרות מהגדולות בעולם. פרידמן טוען כי העולם לא מגיב לאירועים כפי שהם מתרחשים, אלא לדרך שבה הם מתוארים בתקשורת.