CSI תנ''ך - זירת הפשע  

מרצח קין – ועד לטבח באנשי שכם: ד"ר נילי בוכמן-סלונימסקי - פסיכיאטרית ותיקה ובעלת שם - נמשכה כל חייה לספר התנ"ך, אבל את המומחיות שלה היא שואבת ממקום מדמם: שלל מעשי הרצח המתוארים בספר-הספרים. הד"ר טוענת כי "הספר שלימד אותי הכי הרבה על נפש האדם - יותר מכל ספרי הפסיכולגיה שלמדתי - הוא, ללא ספק, התנ"ך".

מעמדת הפסיכיאטרית שלה, היא מנתחת את הרציחות והרוצחים של התנ"ך – ומציע תובנות על אופיים ומסקנות מסקרנות. כבר בפרק הראשון בספר "שופך דם האדם באדם- רציחות בתנ"ך" (הוצאת סטימצקי), ברור לקורא כי התנ"ך משרטט בדייקנות כמעט מכאיבה, וללא ספק מבריקה, את לידתו של המצפון: רצח הבל.

"קין הוא הרע מכל, שם נרדף לרוצח", מסבירה בוכמן-סלונימסקי, "אך סיפורו הוא, למעשה, סיפורה של האנושות והפנמת חוויית המוות. קין לא באמת יודע מה הוא עושה. הוא מן הסתם רב איתו, הכה אותו, ואז הבל נפל ולא קם. אולי אחר כך הוא רצה לדבר איתו, והבל לא ענה. הוא ניסה להקים אותו, והבל לא קם - עד שגופו החל, בסופו של דבר, להרקיב".

"בעיניי, בהחלט שלא. הוא לא יכול היה להקיש ממה שקרה לבעלי חיים, למשל, עליו עצמו. הרי הוא היה נעלה מהם. אבל מה שקרה לו, יצר למעשה את המצפון האנושי; ה'סופר אגו'. מקין ואילך כל אדם שרוצח, יודע שזה לא טוב. גם פסיכופט יודע את זה, רק שזה לא אכפת לו.

"'אות קין' הוא למעשה המצפון. ישנו אדם שמודע למשמעות הבחירות שלו; מסוגל לקבל אחריות עליהן ולהגיד, בסופו של דבר: 'גדול עווני מנשוא'. זו התפתחות רגשית שבעצם הופכת אותנו למה שאנחנו כיום. 'אות קין' הוא מה ששומר עלינו מהדחפים האימפולסיביים והפרימיטיביים שלנו, ומכונן את ההוויה שלנו כולה, לנקודות זמן על ציר - ציר שסופו להסתיים במוות".

על אף שלא גדלה בבית דתי, אהבתה הראשונה של ד"ר נילי בוכמן-סלונימסקי הייתה התנ"ך. "זה היה הספר האהוב עלי ביותר", כדבריה."אחת ההתלבטויות המאוד גדולות שלי היו אם ללמוד תנ"ך. אז היו כל מני תפיסות שצריך ללמוד משהו שמרוויחים ממנו. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, שאם אני לא עושה את מה שאני רוצה לעשות כל כך הרבה זמן, זה לא יקרה אף פעם. וככה חזרתי לתנ"ך".

"האתגר", כך היא משחזרת את התהליך שעברה, "היה לקרוא בו בעיניים חדשות אחרי שקראתי אותו כל כך הרבה פעמים, עם כל הפרשנות המוכרת. הדרך הייתה פשוט לקרוא כל מילה וכל משפט, ולנסות להבין אותם מבפנים ומחדש".

המסע אל ספר-הספרים ואל זה שכתבה בעקבותיו, מתחיל בפסוק "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו'). "משהו תמיד לא היה ברור לי במשפט הזה. יש ציווי אלוהי ברור לאסור רצח אדם, ואז מגיעות כל מני רציחות. והשאלה היא איך הוראתו הראשונה של הבורא לנח, מופרת שוב ושוב? ולמה התנ"ך טורח לספר לנו על זה? כך החל להיכתב הספר".

אם הרצח המכונן של קין נעשה בידי אדם שלא ידע מוות מהו, הרציחות של הבאים אחריו מבוצעות על ידי אנשים שהבינו היטב את משמעות מעשיהם, ובחרו לרצוח. האישים והסיטואציות שבחרה בוכמן-סלונימסקי לניתוח מסקנותיה, לא פשוטים לקורא שגדל על קדושת המקרא.

טבח אנשי שכם בידי בני לוי, מעלה את הדיון בשאלת מקומה של קורבן האונס - דינה. "דינה ופילגש בגבעה הם שני הסיפוריםהמזעזעים ביותר שיש בתנ"ך", אומרת החוקרת. "היום, כשאנחנו שומעים על גבר שאנס, אנחנו מזדהים עם הקורבן. התנ"ך לא, וזה בדיוק העניין.

"בסיפור דינה הנפגע העיקרי הוא בכלל יעקב. בתו שהיא למעשה רכושו, נפגעה. לכן, על פי החוק התנ"כי, עונשו של האנס הוא העונש על האנס הוא להינשא לקורבן שלו. זה פיתרון שמטפל ב'בעיה' מנקודת מבט קניינית בלבד (שברת - שילמת). נקודת ההתייחסות הזאת מביאה אותי, לפחות, לחפש את השורשים הראשוניים לטרגדיות שאנחנו רואים עד היום".

בוכמן-סלונימסקי סבורה כי "התנ"ך הוא ספר אדיר, רק צריך לקרוא בו ולגלות, ומה שהוא אומר זה שרצח על 'כבוד המשפחה' מאוד ברור. אונס איננו בעיה של האישה, אלא של הגבר. סיפור דינה מתאר לפני הכל על מה נלחם הגבר, והתשובה: על הזרע שלו ועל ההמשכיות שלו מול האחר, מקומו ומעמדו".

את הלקח השנוי במחלוקת במיוחד, בכל הספר, שומרת בוכמן-סלונימסקי דווקא למשה רבנו. "כן, אני אומרת עליו דברים קשים מאוד", היא מודה. "אני אומרת: 'משה רוצח'. כשאמרתי את זה לאחותי או לחברה, התגובה הראשונה הייתה: 'איך את אומרת דבר כזה?' אבל את זה לא אני אומרת, אלא הכתוב... משה עצמו נותן בהמשך הגדרה לרצח בחוקים שהוא מעביר לבני ישראל, ומכליל למעשה את מה שעשה עם המצרי - כרצח.

"מה זה אומר על משה? שהוא היה מסור למטרה שלו: ליצור עם שיש לו ייחוד דתי. רצח הוא כלי בכל הדתות, בכל האמונות. מהכתובים רואים עד כמה משה ראה רחוק. מה פתאום להרוג את כולם? 'פן תלכו אחרי אלוהים אחרים', דין הרג שמוחל רק על עמים שיושבים בארץ. הוא כבר ראה מה הולך להתרחש, ואיזה איומים יצוצו על העם שהוא מכונן כעת, והוא גם צדק.

"לטובת אותה המטרה המקודשת, הוא הגדיר מחדש דמו של מי מותר ודמו של מי הוא 'רצח'. התגובות של האנשים בימינו, מראות לי עד כמה דבריו הופנמו. אם היום משהו מסוגל להגיד 'מוות לערבים', אז הנה דוגמה לאותה הפנמה. איבדנו את היכולת להסתכל על אדם באשר הוא אדם. אנחנו, לצערי, לא מסוגלים עוד לעמוד לאור הצווי האלוהי הברור והראשוני: 'שופך דם האדם, באדם דמו ישפך".

"המון. רוב הישראלים צמים ביום כיפור, חוגגים את ליל הסדר ואוכלים מצות. זה טבוע בנו - נרצה או לא. זו בדיוק הנקודה שהספר מכוון אליה: הארץ היא מתנת אלוהים לעמו. כשאנחנובגולה, אנחנו רוצים לחזור למתנת אלוהים לעמו. עצם העובדה ששבנו לפה, ולא לאוגנדה - מתבסס על הזהות שלנו באופן עמוק.

"הכעס שיש לרבים הוא בעצם לא על הדת, שיש בה דברים יפהפיים, כגון עשרת הדברות או ערך המשפחה - אלא על הממסד הדתי. שני הצדדים - חילונים ודתיים - לא מצליחים לגלות גמישות האחד כלפי השני. הממסד הדתי צריך להבין שזו, בסופו של דבר, הארץ היא של בניה החיים בתוכה, על כל המשמעויות הנגזרות מכך - והחילונים צריכים להבין שהארץ היא לא מרחב שמנותק מהזהות התרבותית-דתית".

"כל הספר לא בא מתוך אנטי לתנ"ך, אלא מתוך אהבה גדולה ורצון שאולי נתעורר דתיים וחילונים, ונבין שאנחנו צריכים אחד את השני, ושאנחנו צריכים להיות גמישים, כי מי שלא גמיש - לא שורד. וצר לי שלא לומדים את הספר הזה מספיק. אם אני למדתי בתיכון שני ספרים וחצי מתוך התנ"ך, הבת שלי למדה אולי אחד".