למה בעצם ישראל מונצחת ככובשת?  

הדיון בגורל שטחי יהודה, שומרון ועזה מעצב את הפוליטיקה הישראלית כבר 47 שנים. ניתן לומר שהשיח הפוליטי שלנו נחטף ומוחזק כבן ערובה במרתפיו של נושא "עתיד השטחים". ודאי אין זה נושא חסר חשיבות, אך המקום שהוקצה לו בשיח הציבורי גדול לאין ערוך ממקומו האמיתי. מעמדן המשפטי של האדמות האלה ואפילו הסכנות הביטחוניות האצורות באוכלוסייה העוינת השוכנת בהן אינם הנושא החשוב או הדחוף ביותר לחברה הישראלית, ואפילו לא השני בחשיבותו.

חשובים הרבה יותר דיונים על אופי החברה, משטרה הכלכלי והארגון הלוגיסטי והאדמיניסטרטיבי שלה. אך בשיח הציבורי, אלו נדחקים דרך קבע מפני הדיון על "השטחים". מי הרוויח מחשיבותו המלאכותית של נושא "השטחים"? למי היה חשוב להשאיר אותו בכותרות? בראש ובראשונה, לאויביה של ישראל: הערבים וגורמים אנטי-יהודיים באירופה.

הערבים, שאיבדו כל תקווה להשמיד את ישראל בכוח הזרוע, העתיקו בשנות ה-70 את מלחמתם למישור הדיפלומטי וההסברתי. הוקעתה של ישראל כמדינה לא מוסרית הייתה אבן הראשה של מלחמתם זו, ושליטתה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון על האוכלוסייה הערבית הגדולה שלהם סיפקה את המצע המושלם. אין כל מחלוקת על כך ששטחי יהודה ושומרון לא היו "פלסטיניים" מעולם, ולהצגת ישראל ככובש אכזר אין כל סימוכין משפטיים, אבל מבחינה תקשורתית ה"כיבוש" הוא אוצר לאויבי ישראל, המקפידים לנצלו עד תום.

כיכר אדם ביהודה ושומרון. צילום: גלעד מוסקוביץ', פלאש 90

גורם נוסף שניהל את המלחמה נגד ישראל, אך נעלם מעיני הציבור הישראלי, הוא האירופים. שנאת ישראל באירופה מוצגת בתקשורת הישראלית כנחלתם של מופרעים מהשוליים החברתיים, אך האמת היא שארגונים גדולים ומכובדים, כולל ארגונים ממשלתיים, הם שותפים מלאים במלחמה נגד ישראל ותורמים מיליארדי יורו לחיזוק ולהפצת הטענה המרכזית של הערבים: ישראל היא מדינה רעה ולא מוסרית מעצם הווייתה, ולכן אין לה זכות קיום.

ספר נהדר שיצא לאחרונה, "תפוס ת'יהודי", מאת העיתונאי טוביה טננבום, חושף מעט מהיקף המעורבות המבהיל של ארגונים אירופיים בהסברה ובדיפלומטיה אנטי־ישראלית (שהיא גם אנטי־ יהודית), בין השאר על ידי מימון ארגוני "זכויות אדם" המאוישים בישראלים הפועלים, בזדון או שלא מדעת, נגד מדינתם.

אירוניה מרה היא שהתנהלותה המוסרית של ישראל לאורך השנים סיפקה תחמושת לאויביה. בהתעקשותה להעניק פרשנות מרחיבה ביותר לאחריותה על יהודה ושומרון, יישמה המדינה את ההנחיות ההומניטריות של אמנת ז'נבה כלפי האוכלוסייה שם, אף שאין לאמנה תוקף חוקי באזור (שמשפטית אינו "שטח כבוש", כיוון שלא נכבש ממדינה הטוענת לבעלות עליו).

האינסטינקט המוסרי לדאוג לאוכלוסייה מעל ומעבר למה שמחייב החוק הבינלאומי הוצג בעולם כהודאה חלקית בטענות הערבים לבעלות על המקום, ושימש כנשק ראשון במעלה נגד מדינת ישראל. נשק חזק בהרבה מרקטות חמאס. על הישראלים להבין שהדיבורים על "פתרון לבעיה הפלסטינית" הם רובם ככולם לוחמה דיפלומטית נגד ישראל, המונעת על ידי אנטישמיות פשוטה. יש להחזיר את הדיון על יהודה ושומרון לממדיו הריאליים. על ממשלת ישראל להגן על עמה מהחפצים ברעתו ולא "לפתור" את "הבעיה המדינית" ושאר מונחים מכובסים, שמשמעותם כרסום בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית.