הפנתרה מהדרום  

אשכנזייה, חברת מרצ ומצביעת מרצ במשך כל חייה, לסבית המגדלת ילד במשותף עם בת זוג. סטירת הלחי שקיבלה מהשמאל הנאור שהפקיר אותה ואת חבריה בסודאן־לנד פקחה לה את העיניים. מהשמאל העמוק היא עברה לשיתוף פעולה עם איילת שקד, אופיר אקוניס, כל מי שמסכים לעזור. האליטה שונאת מתפכחים כמותה.

"בהתחלה נפגשתי עם השמאל. ביקשתי עזרה. הזמנתי אותם לסיורים. הם היו השותפים הטבעיים שלי. מתברר שאין קשר בין האידיאולוגיה שהאמנתי בה למציאות. חשבתי שלשמאל יש רגישות חברתית ודאגה למקופחים, אבל כשמדברים בשם אוכלוסייה מסורתית, מזרחית, לא מצביעי שמאל קלאסיים, זה לא מעניין אותם, ומי שהורס לנו את החיים מעניין אותם יותר. שם התחיל הסדק. אני אדם שמרשה לעצמו לחשוב".
• • •
היא בת 62. בעלת עסק עצמאי לקדם־דפוס. מנהלת זוגיות בת 30 שנה עם אישה. תמיד היתה במרצ: שילמה מסי חבר, הצביעה בפריימריז, השתתפה בהפגנות נגד ההתנחלויות. "מרצ היתה חלק גדול בהגדרה העצמית שלי.
כל המילייה החברתי שלי שם, כולל בת הזוג. אף פעם לא נתתי לעצמי דין וחשבון למה". עכשיו עובר מישהו ליד משמרת המחאה וצועק לעברה "פאשיסטית! גזענית!" בוועדת הפנים של הכנסת היא התעמתה עם ח"כ מיכל רוזין. "עד לפני חצי שנה לא הסכמתי לבוא להפגנה של 'אם תרצו'. היום כבר אלך. השמאל הפקיר אותנו. השאיר אותנו בלי זכויות אדם ובלי זכויות אזרח. גיליתי בימין פתיחות, קבלה של האחר. חייתי המון שנים על סטריאוטיפים. כשפינו את אנשי גוש קטיף, שמחתי ועלצתי. היום אני מכה על חטא".

18 שנים היא בשפירא. לפני כן חיה בצפון תל אביב ובמרכזה, אבל בשום מקום לא הרגישה בבית. שי רג'ואן, תושב השכונה, יושב לידה במאהל. "הוא, שמנשק את המזוזה בכניסה לבית, מצטלם פחות טוב ממסתנן אפריקני. האומללות של המסתנן מצטלמת יותר טוב. הפיצוץ עם השמאל הוא סביב שיח הזכויות. הם מדברים על זכויות תנועה ועיסוק של המסתננים אבל מי שלא גר שם לא יכול להבין את עוצמת אובדן הזכויות שאנחנו חווים. לא ייתכן שזכותו של מסתנן למצוא תחביבים או בת זוג עולה על הזכות של הבן שלי, שנולד בשכונת שפירא, להסתובב ברחוב בלי פחד".

בתחילת השבוע אושר בוועדת השרים חוק "עוקף בג"ץ". שפי כבר לא תולה בהם עיניים. היא לא דורשת חקיקה אלא מעשים. חוק המסתננים, גם אם יעבור בתיקון החמישי או השישי, יחול רק על מסתננים שייכנסו לישראל להבא; הם מבקשים פתרונות לעשרות האלפים שכבר נמצאים.
"פלשו לבית שלי בחסות המדינה. שכונות שגם ככה צריכות חיזוק הוצפו ב־50 אלף מהגרים שעוברים על החוק מהבוקר עד הלילה. אם הם גנבי גבול, יש חוק במדינה, עד חמש שנות מאסר. אתם מפחדים מתקדים של כליאה ללא משפט? אז תשפטו. ואם הם פליטים, שיישבו במחנות פליטים. בדרום תל אביב יש בין 300 ל־400 עסקים לא חוקיים. אולמות אירועים ללא רישיון עסק עם מערכות הגברה ומכירת אלכוהול וכל התוצרים הנלווים. עשיית צרכים ברחובות. שינה בגנים ציבוריים. דקירות, אלימות. מעשי אונס. שוד טלפונים. שיכורים. גניבת אופניים. סחר בסמים. תלשו שרשרת מהצוואר של קשישה שגרה לידי. אם יצאתי מהבית וחזרתי שלמה אני נושמת לרווחה. החיים שלנו הפכו לסיוט. דרום תל אביב בוערת.

"סוזי כהן, חברה בוועד הפעילים, חסמה אתמול את הכביש ליד קריית הממשלה. לקחו ממנה טביעות אצבע, חקרו אותה באזהרה ונתנו לה צו הרחקה מירושלים ל־15 יום. בגלל חסימת כביש של כמה דקות. אני מדברת איתך על עשרות אלפים שמפרים את החוק כל יום, כל היום".

• • •

תוך כדי השיחה היא מקבלת עדכון מתל אביב: עוד שוד לאור יום בשכונה. ילדה שאמא שלה חזרה לרגע לחנות שממנה יצאו, כי שכחה שם שקית. הילדה הותקפה בידי מסתנן שהפיל אותה ושדד ממנה את הטלפון הנייד. "עוד ילדה בטראומה. כמו בעוטף עזה, גם אצלנו ילדים נעזרים בפסיכולוגים. ילדים שהותקפו, שחברים שלהם הותקפו. תראי את חנה", היא מצביעה על אישה מבוגרת במאהל. "ברחוב שלה יש רוב של אפריקנים. היא חיה בדמי מפתח ולא יכולה לעזוב. החיים שלה גיהינום. יש קשישות שחיות לבד בבניין שכולו מהגרים, וחצי מהבניין התחבר להן למים. עכשיו לך תנהל מאבק משפטי מול העירייה".

"יש בעיה של תשתיות. האוכלוסייה הוכפלה ושולשה במהירות. מערכות הביוב והמים לא עומדות בזה. לחץ מים, תברואה, פינוי אשפה. מצד שני יש להם כסף: הם עובדים, מסתובבים עם סמארטפונים ואופניים חשמליים. בחתונות הם שוכרים לימוזינות. אני רואה את זה. שאף אחד לא יספר אחרת. יש בי חמלה לפרטים, אני מאירה פנים לשכן האריתריאי החמוד, אבל כציבור לא. השכנים החדשים שלי חסרי כל יראה כלפי החוק והמשטרה. לאריתריאים יש הגנה קבוצתית, הם לא מפחדים מאף אחד. גם הנטל על העירייה הוא עצום. בכל שנה נולדים 1,500 ילדים חדשים. מחלקת יולדות באיכילוב זה אפריקה. עכשיו חנכו אשכול גנים חדש ויפה בשכונת שפירא, והוא משמש רק את הזרים. בעוד שנה יהיו חייבים לבנות בית ספר חדש".

"מי שמבקש להשתיק אותי אומר 'גזענית' אבל ב־2002, כשהקימו את יחידות עו"ז ועשו פשיטות בשכונות, החבאתי אצלי בבית שני שכנים אפריקנים. היום אני מבינה שאני נלחמת על הבית. במצב הנוכחי סיר הבשר הוא כאן והזרם ממשיך. אריתריאים מגיעים דרך נתב"ג, נכנסים כתיירים, מתחתנים בישראל עם מהגרים בלתי חוקיים, והופ - יש משפחה חדשה. הטפטוף נמשך".

מה הפתרון? "אם יצליחו לגרש אותם מישראל, בהסכמים עם מדינות אפריקניות, זה יציל את השכונות. לפני כן, כפתרון זמני, להרחיק אותם מהערים. זה נשמע נורא, אני יודעת, אבל גם הפליטים מסוריה לא יושבים בלב ביירות אלא בשולי המדינה. לאנשים בשכונה אין קול.
לפעמים הם זועקים בלי להכיר את הקודים והקול שלהם יוצא רע מאוד בטלוויזיה. אז אני, האשכנזייה מהשמאל, אגיד את מה שלא אומרים.
"אותם אוטובוסים שהביאו את המסתננים מגבול מצרים ופרקו אותם אצלי בחצר - שיבואו לאסוף אותם למחנות פליטים שיהיו בהם שירותי רפואה, חינוך, דת, משרדים של ארגוני הסיוע. שייסעו משם לעבודה ויחזרו לשם בערב. כל מה שנעשה הרי יעלה אסוציאציות מגרמניה 1930, אבל אפשר לעשות את זה הומני. זה בטוח לא יהיה יותר קשה מגוש קטיף. התמונות של חיילים שמפנים מתנחלים לא הזיזו קצה של ריס של אף איש שמאל בתל אביב. מעניין שאז לא דיברו על זכויות אדם. תל אביב לא יכולה להיות דארפור, אין לנו את הכוחות".