פחד של אמא: ''הלוואי שלא יהיו פה ערבים''  

איילת בצר | 18/11/2014

אתמול הביאו מערבל בטון ענקי ושפכו רצפה חדשה בחצר של השכנים. אני והילדים עמדנו והסתכלנו איך המערבל מסתובב, איך הבטון הנוזלי נשפך אל תוך מריצות ופועלים מפזרים אותו על הרצפה. הסברתי לילדים למה המערבל לא מפסיק להסתובב, למה צריך את המריצות, איך מיישרים את הרצפה. ניסיתי בכל הכוח שהם לא ישמעו את האימה בקול שלי.

הפועלים החזיקו כלי עבודה גדולים וחדים מברזל. "קוראים לזה את" אמרתי לקטן, מחזיקה את עצמי בכוח דבוקה לרצפה, נגד כל אינסטינקט שהיה לי לרוץ לתוך הבית, לסגור חלונות ודלתות ומנעולים ולקוות שהפועלים, ערבים כולם, לא יחליטו לקחת את כלי העבודה שלהם ולפגוע בנו. הלב שלי לא הפסיק לדפוק עד ששמעתי את מערבל הבטון מתרחק מהחצר.

זה מכוער, זה גזעני, אני הופכת כל אדם עם מבטא ערבי למחבל מתאבד בפוטנציה אבל אני מפחדת. אני מודה, לא סתם מפחדת, מתה מפחד. וכל זה היה אתמול, לפני הגרזנים והטבח והשחיטה המזעזעת.

אני גרה בירושלים כבר הרבה שנים, הייתי רווקה פה, סטודנטית, עכשיו אני אמא. אני נוסעת במוניות עם נהגים ערבים, קונה תרופות בבית המרקחת בבית צפפה, במרחק של חמש דקות מהבית שלי יש שתי מספרות עם מעצבי שיער ערבים, הרופא עור שלי ערבי, את הירקות בסופר השכונתי שלי מסדרים ערבים. האם הם מכירים את הרוצחים שטבחו היום מתפללים? האם יכול להיות שיום אחד גם הם ייקחו מכשיר חד ויפנו אותי נגדי? נגד הילדים שלי?

בית הספר של הגדולה מאובטח, גם הגן של הקטן, אבל אני משקשקת מפחד. עליתי לאוטובוס היום והשקט מכה בפרצוף. לאנשים אין מה להגיד. אחרי כמה דקות נכנס לאוטובוס בחור ערבי צעיר עם תיק גדול, הוא התיישב בספסל מאחורי. ירדתי מהאוטובוס. חיכיתי בתחנה ועליתי על האוטובוס הבא.
הילדה תשאר בבית
אני לא בן אדם פוליטי, אף פעם לא הייתי. מאז שאני אמא אני אפילו פחות פוליטית. אני חושבת רגשות ולב, לא טריטוריות ואידיאולוגיות. ליבי נשבר על כל מה שקרה בעזה, על החיים שם עוד לפני, על הדלות הנוראה. רחמי נכמרים על החיים תחת כיבוש, ילדים שלא מקבלים חיי שלווה ושפע שמגיעים לילדים. אני רוצה להאמין שאם אנחנו היינו חיים תחת כיבוש, בחיי דלות ועוני מתמיד, הייתי מנסה לחנך את הילדים שלי למצוא את הדרך לפרוץ את המחסומים, ללמוד, לגדול, לא להתאבד ולקחת איתי חיים של אחרים.

מחר הגן של הבת שלי אמור להיפגש עם גן של ילדים ערבים. כשקיבלנו את ההודעה בתחילת השנה שמחתי. בזמנו זה נראה לי חשוב וטוב. המחשבות החיוביות על רוב ערבי שוחר שלום ורודף טוב פעלו שעות נוספות. כמו מרבית הזמן מנגנון ההדחקה עבד. שכחתי את הזמן הארוך של אימת האוטובוסים המתפוצצים, אפילו את הימים ההם, לא מזמן, שפחדתי מכל רכב שהתקרב אלינו יותר מדי כשהלכנו על המדרכה. שמחתי שהילדים יפגשו ילדים ערבים, חמודים, שיגדלו לא כמוני, שלא יפחדו.

אבל הבוקר הכל התפוצץ, ואני לא מצליחה להוציא מהראש את הגרזנים. את הגן הערבי שיגיע בתוך אוטובוס עם גלגלים ענקיים, את התיק של הגננת הערבייה ומה יש בו, את הילדים ומה שהם שמעו בבית, מה הם ירצו לעשות לילדים היהודים. אני יודעת שאני נכנעת לפחדים שלי, אני יודעת שפתרון לא יגיע מפחד, מהכללות, משנאה. אבל בכל הכנות, היום, אני לא מצליחה לחשוב או להאמין שיום אחד יהיה פתרון. הילדה שלי הכי חשובה לי. מחר היא תשאר בבית.

אנחנו חיים בדו קיום כאן בירושלים, מעורבבים ודבוקים אחד לשני. הלוואי שלא היו כאן ערבים, אולי הלוואי שלא היו כאן גם יהודים. אני לא רואה מצב שבו מפרידים בין השניים, שבו אחד מהצדדים מקשיב למבוגר האחראי ומוותר על שלו. הפחד גדול כי אי אפשר לדעת מאיפה וממי יבוא הפיגוע הבא. הייאוש גדול כי אי אפשר לראות פתרון באופק, כי אנחנו חיים כאן ביחד ובינתיים אנחנו גם מתחילים למות.