(מיהו) הנשיא נוח ריבלין  

חבר כנסת מטבעו מחזיק בעמדה פוליטית כזו או אחרת, יש כמובן אופורטוניסטים שמזגזגים, באים לעשות סיבובים על הכיסאות.

אבל רובי ריבלין תמיד נתפס בעיניי כפוליטיקאי שמונע מערכים, אחד כזה שגדל כל חייו לצידה הימני של המפה, הוא שידר משהו אידאליסטי אמיתי. בסוף ימיו כפוליטיקאי הוא זז מעט שמאלה, כדי לקצור כמה קולות מהשמאל בדרך למשרה הא-פוליטית של נשיא המדינה. אבל איכשהו זה התקבל בהבנה.

במבט לאחור אני בעצם מבין שבמשך כל השנים האלה בכלל לא עסק בפוליטיקה, הוא ישב בכנסת כי זה היה נוח. גם דעותיו מתברר למפרע נבעו ממחשבה שעברה בו באותו רגע. נכון, הוא היה מדקלם כל מיני ציטטות על ז'בוטינסקי ובית אבא, אבל הוא לא באמת עסק בפוליטיקה או השפעה.

הוא רק חיפש מקום שירגיש בו נעים, אז הוא התמקם שם, בימין, מטעמי נוחות. לא נוחות פוליטית, סתם נוחות כמו משרה, רכב, לשכה, ללא ספק תחושה נעימה, הלוואי על כולנו כזה סידור עבודה.

אף חוק משמעותי כזה שנצרב בתודעה, או אפילו פריצת דרך כזו או אחרת ששמו נקשר בה, בכל עשרות שנות כהונתו כמחוקק, לא עברו דרכו. סתם עוד יהודי נחמד, רגשן אפילו, מייבב לעיתים בימי חגים, אסונות, או סתם בטקסים כמו הדלקת משואות.

אבל אז הגיע הרגע, ומשום מה הוא נבחר לכהן כנשיא המדינה. משרה שחלק מתפקידה הוא להימנע מלהביע עמדה. ובדיוק שם במקום הזה שכביכול אמור לייצג את כולם, הוא הפך לפתע מעוד אחד נחמד, לפוליטיקאי בועט בעל עמדה מוצקה. כאילו לא היה לו מספיק זמן כל העשרים שנה שבילה בכנסת על תקן מחוקק, לנסות להשפיע מאותה עמדה חזקה פי כמה וכמה.

אז מה לעזעזל פתאום קרה?! האמת, שכלום לא השתנה. האישיות היא אותה אישיות. גם היום הוא לא מחזיק באיזו שהיא דעה, או עמדה. הוא מונע רק מאהבה, אוהב להיות נאהב. תמיד הוא היה איש של חום, ובימין הוא שכב מספיק שנים, די מיצה את אותה חברה. עכשיו הוא גם עבר דירה ומבחינת השכנים, האוירה, הוא הגיע למסקנה שיותר נעים בשמאל, מן ריגוש חדש כזה שעדיין לא חווה.