האיש שהם לא הצליחו לאלף (אראל סג''ל במאמר על יחס האליטה השמאלנית לביבי)  

מוצ"ש, אחרי מתקפת העיתונים המשובטים, המטחנה נמשכת בערוץ 2. רינה מצליח לוחצת על דוושת קמפיין רל"ב – רק לא ביבי. הכל כשר. הכל מותר. לא יושרה ולא אתיקה עיתונאית יעצרו את עמיתיי. בבחירות 99' זה עבד. התקשורת התגייסה וביבי הושמד. חוששני שאנו לפני שידור חוזר. זה כבר התחיל. מסכת ארוכה של שטיפת מוח ושנאה ארסית לגופו של אדם. הפוליטיקאים מהשמאל יכולים לנוח, התקשורת תעשה את העבודה.
אחת המנות הסיניות האותנטיות שלא תמצאו במסעדות סיניות במערב אלא רק בסין היא מנה בשם "שלוש חריקות". זוהי מתאבן המוגש בעיקר במחוז גאונגדונג ומעורבים בו ולדי עכברים שזה עתה נולדו. שמו ניתן לו משום שהוא חורק שלוש פעמים: כשמרימים אותם, כשטובלים אותם ברוטב צ'ילי, וכשנוגסים בו. מגעיל? בטח. אבל מגעיל אותי יותר מה שקורה בזירה התקשורתית פוליטית בכל הקשור לראש הממשלה. חריקה ראשונה, בוחרים את האויב האולטימטיבי, ביבי, לא דנים או מתווכחים איתו על מהות אלא רק אד הומינם. חריקה שנייה, מייצרים סביבה תקשורתית סטרילית ליריביו ומנגד ברכות חמצון מבעבעות לכל אידיוט שיגיע לאולפן כדי לתמוך בו מול רוב מוחלט. והחריקה השלישית היא חוק 'ישראל היום', חוק אנטי דמוקרטי, אנטי פלורליסטי שנחקק רק לפני שבועיים בכדי לסגור את העיתון היחיד שקם כדי להוות משקל נגד לגיוס הכללי. לא תשמעו אותי תומך בתכנים המערכתיים של 'ישראל היום', או מגן על איכותו. ישראל היום הוא עיתון לא טוב, התמיכה שלו בנתניהו נעשית בשלומיאליות, ירחמיאליות ובבוטות חסרת עידון. אבל שימו לב, הבחירות הללו רק מוכיחות שוב את הצורך שהיה וישנו בכלי תקשורת אחד ויחיד שלא ינגן את המנגינה הקולקטיבית.

רצח רבין ושנאת נתניהו
היחס אל נתניהו חורג מיחס עוין אל יריב פוליטי אלא נע על הספקטרום שבין תיעוב אנין לשנאה גלויה ויוקדת. אינטלקטואלים וילדי פוסטרים, עיתונאים ואמנים, מאוחדים ברגש השלילי כלפי ה"ביבי". יש גם פרדוקס. מחד, נתניהו הוא דמון שטני כל יכול הפועל על פי מרשם אידיאולוגי הזוי ומסוכן, אך בו בעת הוא גם רכיכה מיוזעת הססנית ומבוהלת. הכל אישי מול נתניהו. הכל מותר תוך התעלמות מנומסת מעובדות, מכללי היגיון או הישגים מוכחים. נתניהו לא נשפט בקנה מידה אנושי, של אדם בעל יתרונות וחסרונות, נתניהו הוא הרוע המוחלט.
את שורשי השנאה אפשר לאתר במפת המבנה השבטי המסוכסך של עם ישראל לדורותיו. בהיסטוריה של התנועה הציונית, בשסע העדתי ובחיכוך בין דת ולאום שנולד עם תנועת ההשכלה. דומה גם שאיש לא יחלוק כי קו פרשת המים ביחס לנתניהו הינו רצח רבין. נתניהו יהיה לעד, האיש מהמרפסת שהסית נוכח תמונת רבין במדי אס. אס. זה לא משנה מי היה מקור התמונה ומי הביא אותה לכתבים. גם לא העובדה שנתניהו לא הבחין בה בזמן אמת. אפילו התיעוד שלו אומר למפגינים הצועקים, "הוא לא בוגד, הוא טועה", לא תסייע. המיתוס התקבע. הסימון כנבל התרחש בשעת חילופי משמרות בחברה הישראליות. האליטות מול ישראל השנייה. השבט הלבן, קרי אשכנזים חילונים ומי שהסתפח אליהם תרבותית, מול היהודים המסורתיים. ליברליזם מול שמרנות וכו'. נתניהו הפך לסמל לכל מה שרע, לכל מה שמאיים על ישראל הישנה והטובה. שם קוד למתנחלים ,לחרדים, לפרימיטיביים.

אולי זה לא היה פוטש קלאסי
סיבה נוספת לשנאה היוקדת היא שנתניהו נראה כמותם, כמו האליטות. רחביה, סיירת מטכ"ל, אם.איי.טי. הוא מדבר כמו אליטות אבל הוא לא חושב כמותם. הם לא הצליחו לאלף אותו כמו שאילפו את ציפי לבני, כמו שיאלפו את כחלון התם. אין ספור פעמים שמעתי מבני שיח, "הוא הרי יודע איך יראה הפתרון בסוף. שתי מדינות, קווי 67' וחלוקת ירושלים".
אבל נתניהו מתעקש על האידיאולוגיה הארכאית שלו, מוקף במורשת אביו הפרטיקולארית יהודית, ולא ליברלית אוניברסאלית. נתניהו של תסביך הגטו המוקף עוזרים בכיפות הסרוגות. פה ושם הוא מזגזג לכיוון המחנה הנכון אבל בגדול, הוא סרבן. לפעמים אני תוהה, מה הם יעשו ביום שנתניהו לא יהיה שם יותר.
אז הולכים לבחירות. למה? ככה. היגיון בהתנהלות אנושית – ופוליטיקה עוסקת באנשים לא רק ברעיונות – נחוץ כמו פרספקטיבה בציור. אבל רק כאמצעי ביטוי, כפילטר, לא כקריטריון יחיד של מציאות. אין היגיון בבחירות כשם שאין היגיון בהתעקשות של לפיד על מע"מ אפס. נתניהו חש בטבעת חנק נסגרת עליו. הלל קוברינסקי ואורי שני יועצי לפיד לחצו עליו ללכת לעימות עם נתניהו. הם היו בטוחים שהמיוזע מבלפור ימצמץ ראשון. הם סיפרו ללפיד שנתניהו בפאניקה, שעוד רגע הוא שובר אותו. לפיד סמך עליהם, הוא לא הבין שנתניהו הגיע לנקודת האל חזור.
נתניהו שרגיל לחבטות, נתניהו שמתמודד כבר שש שנים עם ממשל אמריקאי עוין, לנתניהו הזה נמאס לפחד מלפיד. וכן, אולי זה לא היה פוטש במובן הקלאסי, אבל היו גישושים עם החרדים להדיח את ראש הממשלה המכהן. לכן הבחירות כעת, בניגוד לדברי לפיד אינם פחדנות. במידה מסוימת אני חושש, הבחירות הן משאלת מוות פוליטי (מטפורי כמובן) של מנהיג שספג כמויות זבל וקץ בהן.

בואו לא נטעה, מותר לבקר את נתניהו, מותר להתנגד לו, מותר לתקוף את העמדות שלו ולהצביע עבור יריביו הפוליטיים. מותר לשמאל לעשות הכל כולל להתאחד בכדי להפיל את נתניהו. ותתפלאו, גם אני יוצא מנקודת הנחה שהשמים לא יפלו ברדת נתניהו מההיסטוריה. ואולי, ראש הממשלה שיבוא אחריו יתגלה כמתת אל, כמי שמסוגל להשכין שלום עלי אדמות, לחסל את העוני, דאע"ש והחמאס ביד אחת ובידו השנייה להיות דמוקרטי ויהודי באופן שרק ציפי לבני מסוגלת לשנות שלוש פעמים ציוצים בטוויטר. ראש ממשלה שיהיה ימני ושמאלני כאחד, אדם שיהיה במקום הנכון בו המים הופכים לפושרים ונעימים עבור כולם. אבל, וכאן מגיע אבל גדול, שחקו הוגן. דברו על רעיונות, תפיסות עולם, התנהלות פוליטית ומוסרית לא על בלוטות הזיעה של נתניהו. אנחנו לא בוחרים דאודורנט.