הסכסוך עמד בינינו שקוף  

תמיד רציתי לגור מול הים. אני מרימה את התריסים בבית החדש - ויש ים. מגובה 650 מטרים רואים אותו: רחוק, מנצנץ באופק. אחרי שנים ארוכות (15 שנים וחצי), עברנו מקרוואן לבית קבע. בית צנוע ונעים שנבנה על צלע הר ריקה. בית בארץ ישראל. מכיוון שמדובר בהתנחלות, ובעלילת הדם הכי נפוצה כאן: השורה התחתונה היא 1.8 מיליון. מיטב כספנו וכספי המשכנתא. אל המנוחה והנחלה הגענו בזחילה; השנים הממושכות בשכירות, בדירת גבס ופח, גרמו לנו לצעוק "שהחיינו" בקביעת המזוזה.
אבל גם כעת, בין בלוקים ותקרת בטון, אין ודאות שהבית הזה לא יעוף ברוח. מחלון אחד בסלון - רמאללה. מהחלון השני - תל אביב. ובכל פעם שאני רואה את הנוף, אני שוכחת ליהנות ממנו והופכת לשגרירת הסברה (גם אם אין איש בחדר): הנה רבי הקומות של מודיעין, אפשר לראות כל חלון ובית! הנה נמל התעופה! ועזריאלי! כמו נמלים - אני רואה אותם והם לא רואים אותי. אֵם כל הקלישאות, "ביום טוב רואים את החרמון", התממשה לי השבוע. השתגעתם למסור את כל זה לאויב?
ויש כאלה שהנוף מהחלון לא מעורר אותי לערוך להם סדנת ציונות והסברה. אחמד וסוהייב, עימאד ואבו חסן ועבד. במשך שנה וחצי של בנייה ראיתי את הקבלן הפלשתיני ואת עובדיו החרוצים יותר מאשר את השכנים שלי. עולמות מקבילים נפגשו. המוסיקה היתה מצוינת (נאנסי עג'רם, זמרת לבנונית). לגבי עיצוב מצאנו פחות הסכמה (המליצו על צבע ורוד לטיח החיצוני של הבית).
למדתי לשתות קפה. דיברנו הרבה על החיים. הבן של אחמד לומד רפואה בקהיר. אשתו של חסן בהריון. סוהייב בונה בית לקראת חתונתו, אבל עדיין לא מצא אישה. לבד מהחאג' במכה, פעם בחיים, הם מעולם לא יצאו לחו"ל. גם בתל אביב לא ביקרו. שאלו מה גובה קיצבת הילדים שאני מקבלת, כמה עולה קילו עגבניות במכולת שלנו.
האמונה באל אחד היתה ציר חיבור בולט. כשאני נכנסת למקום חדש אני שואלת איפה ירושלים, כדי לדעת לכוון את תפילתי. כשהם מגיעים למקום חדש - הם שואלים איפה מֶכָּה. הילדים שלי ידעו לא להפריע להם בתפילתם, והפועלים ידעו לשאול מה הכיור החלבי כדי להניח את כוס הקפה. ביררו אם צריך שעון שבת לפלטה ואיפה להשאיר "אמה על אמה" לזכר החורבן.
• • •
בתקופה הזו היו פיגועים וחטיפה ומלחמה (אחרי חטיפת בן היישוב, גיל־עד שער הי"ד, הם התביישו להגיע. בצוק איתן נשללו מהם אישורי העבודה). והיו יוזמות מדיניות. אבל אני ואחמד בחצר התלבטנו אם נספיק לשתול עצים בגינה לפני שנת השמיטה. הסכסוך עמד בינינו, שקוף ושותק. רק פעם אחת אמר לי שאם הממשלה שלנו תחליט לפנות את טלמון, הוא רוצה לגור בבית שלנו. הסכמתי: אחמד קנה את הזכות הזאת ביושר. אבל אני יודע שזה לא יקרה, הוסיף, מתרגל לנוכחותי שם כשם שאני מתרגלת לנוכחותו. בני ישמעאל ובני יצחק, ומקום יש לכולם באוהל אברהם.
ניסיתי לתת אמון. תירגלתי את עצמי בהפניית הגב. לא פחות "כבדהו" מ"חשדהו". אבל אז שמעתי שהמתנקש ביהודה גליק אמר "מצטער, אתה אויב של אל־אקצא". פחדתי פחד מוות. יום לאחר פיגוע הגרזנים הייתי חייבת להיכנס לאתר הבנייה. אייל היה בעבודה. בצעד הראשון עמד מולי פועל ובידו - מכוש. עצרתי מולו. מבט אל מבט. כל אחד מאיתנו יודע מה האחר חושב. רעדתי. לבסוף צחקנו, שנינו.
כל בנייה או שיפוץ בהתנחלות מחייבים שומר חמוש בשכר (על חשבון הבונה). הפועלים מקבלים את הנוהל בהבנה; הסבירו לי בעצמם את נוהלי הביטחון. הקפידו עליהם יותר ממני. כשיצא לי להקפיץ במכוניתי כמה פועלים, מהבית לכניסה ליישוב - מתנחלת אחת וארבעה פלשתינים עם כתמי סיד על הבגדים - דיברו ברדיו על ההסלמה בירושלים. החלשתי את הקול. עברנו לדבר על נפח המנוע ודגם המכונית. בין אהבת האדם לאהבת האדמה יש שביל צר.
בטקס יום העצמאות אסף בן ה־7 שלי דגלוני פלסטיק שמצא על הרצפה: אני רוצה לתת אותם לפועלים, אמא, שישמחו ביום העצמאות. הפועלים אמרו שהם לא רואים במדינת ישראל אסון. שיש להם פרנסה, כבישים טובים, והם מצביעים לפרלמנט משל עצמם. המחלוקת שלי עם השמאל קשה יותר.
כך נראה שלום: שני אנשים, בני עמים יריבים, שמתלבטים איפה יהיה הכי פחות מסוכן לשים את בלוני הגז. לא הסכמים על מדשאה בוושינגטון אלא חתימה בכתב יד, על צידו השני של דף פרסומת, ובו משורבט בערבית ובעברית כמה ישולם בעבור התריסים. מוסלמי כורע להתפלל וילד יהודי בציצית שואל אם זו תפילת מנחה.
סיפרתי בפייסבוק על המתנה שקנינו לסוהייב: לדרמן. איך רק בקופה הבַנוּ את הסימבול, זוג מתנחלים שקונים לפלשתיני סכין. החלפנו לערכת קפה. בימין הגיבו בזעם על כך שאני מעסיקה פלשתינים וקונה להם מתנות. בשמאל כתבו שאני גזענית כי העזתי לחשוש. אבל הילדים שלי, בטבעיות מרגשת, לא ראו לא יריב ולא פרטנר לשלום, רק איש שמרכיב פאזל ממרצפות, וטייח שמורח "פלסטלינה" על הקירות. וגם איש עם טרקטור ואחר עם מסור. ולא היה בהם פחד.
• • •
השבוע נהרגו בדרך לקרני שומרון בני זוג, יצחק ואסתר כהן ז"ל, בתאונה עם רכב פלשתיני שדהר על הנתיב שלהם בכיוון הנגדי (בהזדמנות אכתוב על הנהיגה הפרועה בכבישי יו"ש). מה שלכד את אוזני היה פרט יבש לגבי בני הזוג: "בשנות השבעים לחייהם, ממייסדי קרני שומרון". המרקם האנושי של ההתנחלויות התגוון גם מבחינת הגיל. יש מועדוני קשישים ובמכולת אפשר לפגוש את מקימי היישוב בקלנועית. בבתי העלמין לא טמונים רק נרצחי הפיגועים והחיילים הנופלים - אלא גם הנפטרים בשיבה טובה. יש המוני ילדים והמוני קשישים, כמו בנבואה ההיא על ירושלים, וקהילות שיודעות לטפח אלו את אלו.
לאסתר ויצחק היו עוד שנים ארוכות ליהנות מהנכדים, אבל הילקחם "בשנות השבעים לחייהם" הזכיר לנו משהו על המפעל שהיו שותפים להקמתו. כשבגן השעשועים יש גם תינוקות וגם אנשים שבעי ימים - אתה מבין את העומק של ההיאחזות בארץ. הקו הירוק־לבן.