ניתוח מבריק של בחירות 2015 בראי מלחמת נוני מוזס בשלדון אדלסון  

https://www.facebook.com/rschocken/posts/10153063343950673

Roni SchockenYesterday at 3:39am · Edited ·

.אני רוצה להציע הסבר אחר לתוצאות הבחירות – ואני מתכוון למה שהן בעיני התוצאות האמיתיות של הבחירות האלה: התבוסה של ידיעות אחרונות לישראל היום. התוצאות קשורות לשני האירועים המכוננים של הבחירות האלה: רכישת מקור ראשון על ידי שלדון אדלסון ופרשת השחיתות של ישראל ביתנו.

לפני שאפרט בעניין הזה, אני יודע שההסבר יישמע לרבים הזוי, מחשבה קונספירטיבית מופרכת. וכידוע, לקונספירציות קשה למצוא הוכחות עובדתיות נחרצות מעבר לכמה ראיות נסיבתיות. אבל הנה הטיעון, ואם יש לכם הסברים יותר טובים לכל אחד מהאירועים שאני אזכיר – ויותר חשוב: למכלול שלהם – אני אשמח לשמוע.

לי נראה שבחירות 2015 לא היו על הנושאים הבטחוניים ועל הפלסטינים ועל איראן; לא על הנושאים הכלכליים-חברתיים ועל יוקר המחייה ועל מצוקת הדיור. הבחירות האלה לא באמת היו על החיים עצמם. הן היו שיאו של מאבק על כוח ושליטה בין ישראל היום לידיעות אחרונות, מאבק שהוכרע בנוק-אאוט לטובת ישראל היום.

הכל התחיל בקואליציית הגיהנום שנכפתה על נתניהו על ידי האחים בנט ולפיד: אופזיציית ידיעות אחרונות בתוך הקואליציה שלו עם כל מקורבי ידיעות: יאיר לפיד (יש עתיד); ציפי לבני (התנועה); נפתלי בנט (הבית היהודי) ואיווט ליברמן (ישראל ביתנו). ברקע חשוב להזכיר בנוסף את קריסת קדימה, סופו הפוליטי של מקורב ידיעות האולטימטיבי אהוד אולמרט, ואובדן מאחז ההון-שלטון-עיתון המרכזי ביותר של ידיעות עד אותו שלב.

הבית הפוליטי החדש שנמצא להון-שלטון-עיתון היה, בלית ברירה (ואני אגיע לבלית ברירה הזה בהמשך), מפלגת העבודה. איתן כבל נבחר להיות האיש שיוביל את הצעת החוק להגבלת ישראל היום והמפלגה התגייסה לקידומו. חוץ מאיתן כבל יצביעו בהמשך בעד הצעת החוק איציק שמולי, אראל מרגלית, בוז'י הרצוג, מיכל בירן, מרב מיכאלי, נחמן שי, סתיו שפיר, ועומר בר-לב. חיליק בר (המזכ"ל המשוריין, שאין אפשרות להדיחו) ושלי יחימוביץ' נמנעו. הח"כ היחיד מהעבודה שהתנגד היה איש שלטון החוק משה מזרחי, שבעבר פרסם פרשנויות בישראל היום.

וכאן אנחנו מגיעים לאירוע המכונן הראשון: רכישת מקור ראשון על ידי שלדון אדלסון.

עד לרכישת מקור ראשון בנט היה מקורב של ידיעות אחרונות, שמור ומפורגן בידיעות ובוואינט, ואחד מתומכי הצעת החוק להגבלת ישראל היום באמצעות המקורבת איילת שקד. רכישת מקור ראשון העמידה את בנט בפני מצב בלתי אפשרי: סכסוך עם הבעלים של אחד העיתונים החשובים בבייס הפוליטי שלו, אם לא החשוב שבהם (ואין לדעת עד כמה יגדל כשהמו"ל לא שוקל שיקולים כלכליים). מרגע הרכישה, בנט הפנים את המציאות החדשה – אדלסון עכשיו מגיע לפתח הבית של רבים ממצביעיו – ומיד חישב מסלול מחדש, הן ברמה העקרונית והן ברמה הפיסית, כשברח מהמליאה כילד מפוחד בעת ההצבעה על הצעת חוק ישראל היום.

זה היה הרגע האמיתי שבו הקלפים נטרפו, ונתניהו עבר בפעם הראשונה לאופנסיבה (בעוד בנט הפך להיות אויב ידיעות). נתניהו לא עצר והמשיך למהלומה הבאה: פיטוריהם של יאיר לפיד וציפי לבני. וכדאי להתעכב על העובדה המדהימה ששרת המשפטים הצביעה בעד הצעת חוק ישראל היום בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ובהתבסס על חוות דעת פרטית שהזמין ידיעות.

כאמור, קריסת קדימה והשליטה של נתניהו בליכוד הפכו את העבודה לפלטפורמה השלטונית היחידה הפתוחה בפני ידיעות. כך לדעתי צריך לפרש את תוצאות הפריימריז בעבודה, וביתר פירוט את הדחת משה מזרחי. הח"כ היחיד שהצביע נגד הצעת חוק ישראל היום הוא הח"כ המכהן היחיד שהודח מרשימת העבודה. אלדד יניב, שפרסם את סרטוני השיטה נגד מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, נדחק גם כן למקום לא ריאלי. הכי חשוב: כנופיית איתן כבל ניסתה לחסל את האופוזיציה המשמעותית ביותר לידיעות אחרונות בתוך העבודה: שלי יחימוביץ'. למזלנו הגדול, ניסיון החיסול הזה נכשל בזכות מעמדה האוטונומי החזק של יחימוביץ' בקרב רבים ממתפקדי המפלגה.

על הרקע הזה אפשר יותר בקלות גם לתת הסבר לשבירה התמוהה של איווט ליברמן שמאלה, אי אז כשישראל ביתנו עוד הייתה ישראל ביתנו. אם המחשבה היא להשתלט על השלטון משמאל – העבודה כפלטפורמה המרכזית, בקואליציה יחד עם אנשי ידיעות לבני ולפיד – הדרך של איווט פנימה היא להמציא את עצמו מחדש כפוליטיקאי מתון, עם חזון מדיני לפתרון הסכסוך (שיתפרסם, איך לא, בידיעות). עד עכשיו לא ניתן אף הסבר אחר לזגזוג של ליברמן שמאלה.

וכאן אנחנו מגיעים לאירוע המכונן השני של הבחירות האלה: חקירת ישראל ביתנו, שריסקה את מנגנון השטח של המפלגה, איימה לכלותה, וכפתה על ליברמן לחזור לבסיס הגזעני שלו, ולנסות לקושש קולות על הגב של איימן עודה. קואליציית ידיעות הלכה והסתבכה.

ואם כל זה לא מספיק, אז ידיעות-המחנה הציוני סבלו מחיסרון מובנה משמעותי מול ישראל היום-הליכוד (חיסרון שגם יכול להסביר את היעדר הקמפיין של המחנה הציוני): ידיעות לא היה מוכן להקריב את יאיר לפיד, היורש האמיתי של אהוד אולמרט מבחינתם, עבור הרצוג, בזמן שישראל היום לא היסס לרסס בתוך הנגמ"ש כדי להציל את נתניהו. וכך נתניהו שתה לבנט ולליברמן (איש ידיעות) את המנדטים בקשית, בעוד שלהרצוג לא היה גב תקשורתי ללכת על הראש של לפיד. בנט ראה את המנדטים שלו נשחקים לטובת הליכוד המתחזק, בעוד לפיד שמר על יציבות על חשבון המחנה הציוני.

שנית (ומשנית), בעוד שבנושא המדיני-ביטחוני – נקודת החוזקה של נתניהו – הליכוד וישראל היום מסונכרנים באופן מוחלט, בנושא הכלכלי-חברתי – הבטן הרכה של נתניהו – כנופיית ההון-שלטון-עיתון של המחנה הציוני-ידיעות (חוץ משלי יחימוביץ' ואולי סתיו שפיר) מסובכת עם עצמה. האם ידיעות אחרונות של נוחי דנקנר ועופר עיני היה עוזר להרצוג לבנות קמפיין נגד הטייקונים? נגד המחוברים של המגזר הציבורי? נגד ספקי התוכן השיווקי בידיעות מקק"ל או מהתאחדות התעשיינים?

וכך, בלי בנט, עם ליברמן שוב ימני-גזען ומוחלש, ועם חוסר יכולת לנהל קמפיין כלכלי-חברתי אפקטיבי נגד נתניהו, שר האוצר הכושל לפיד וחבורת המחוברים של ידיעות – הסתיימו הבחירות האלה כפי שהסתיימו: בניצחון ענק של ישראל היום ונתניהו. ויקטורי 2015. ידיעות נשארו עם מפלגה חלשה, איבדו הרבה מכוח ההרתעה המיתולוגי שלהם כלפי הפוליטיקאים של הכנסת הנכנסת, ובקואליציה שתקום יהיו להם כבר הרבה פחות משרתים.

ומה הלאה? מי שמוצא משהו בהסבר הזה צריך לדעתי להיות מודאג משני הדברים הבאים: בראש ובראשונה, הדבר המתבקש כרגע זה ניסיון של ידיעות לקנות את משה כחלון. פינוקים לשר האוצר כחלון בכלכליסט, בגלובס או בידיעות הם בשורות רעות למי שחולם על תיקונים כלכליים-חברתיים. שנית, אם ההסבר הזה נכון, העבודה ויש עתיד ינסו לחוקק חקיקה פרטית לטובת מועדון ההון-שלטון-עיתון, אולי דרך ועדת הכלכלה. שווה לעקוב.

ולפני הסוף מלה על עוד מקורב אולטימטיבי של ידיעות, ואולי המפסיד הפוליטי הגדול של הבחירות האלה: גדעון סער. אילו ידיעות-בוז'י-ציפי-לפיד-ליברמן אכן היו מצליחים להגיע לשלטון, לא קשה לדמיין את הקריאות שהיו מגיעות מתוך הליכוד לפוליטיקאי הגולה להושיע את המפלגה המוכה ולסלק סופית את נתניהו. היינו חוזרים למונופול שהיה כאן ערב הקמת ישראל היום: לא העיתון של המדינה. אלא המדינה של העיתון.