פרשנות כך שינו עמותות בלי גרוש את המדינה - וכך יש מי שמנסה לאלף אותן  

גוף חשוב בחברה הישראלית פנה בשבוע שעבר לציבור ולתקשורת, וקרא: עזרו לנו, אין לנו כסף; אנחנו מחפשים סיוע פיננסי, סכום לא גדול, כדי להמשיך לפעול - אחרת ניאלץ להפסיק את פעילותנו. הסיפור הזה דומה לעוד שורה של גופים חשובים, משפיעים לא פחות — גם אם רק מעטים בציבור מכירים את הפעילות שלהם, או אפילו יודעים על קיומם.

מי שפנה בשבוע שעבר לציבור הם חברי מערכת אתר "העין השביעית". זהו מגזין ותיק, שבעבר הופיע במהדורה מודפסת ובשנים האחרונות פועל במהדורה אינטרנטית בלבד, העוסק בביקורת של התקשורת. מדי יום סוקרים כתבי האתר את העיתונים וערוצי הטלוויזיה, וכותבים את האמת "שלהם" על מה שכתוב בעיתון. הם חושפים ספינים, מגלים אינטרסים, מראים מתי העיתונים מחליטים לא לכתוב משהו חשוב — ומתי הם כותבים דברים שנוחים לבעלי העיתון או לחבריו, אבל לא בהכרח משקפים את המציאות.

בשונה מכלי תקשורת אחרים בישראל, "העין השביעית" תמיד היה חלק מעמותה: הוא פעל במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, גוף הממומן על ידי תרומות, בעיקר אלה של יהודי עשיר, ברני מרכוס, ממייסדי רשת הום דיפו האמריקאית. כיאה לגוף הפועל במכון לדמוקרטיה ושואף לבקר ולבדוק את התקשורת הישראלית, העורכים והכתבים של "העין השביעית" קיבלו בדרך כלל בשנים האחרונות יד חופשית ולא היססו לכתוב דברים שרק מעטים יודעים עליהם.

רבים מכירים את הקשר בין העיתון "ישראל היום" למשפחת נתניהו, אבל עד לאחרונה רק בודדים הכירו והבינו את האינטרסים של משפחת מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות". ל"העין השביעית" מגיע הקרדיט על החשיפה שלהם, כמעט יום אחרי יום, בעבודה רציפה ולעתים סיזיפית. מכיוון שבין העיתונים וכלי התקשורת יש מערכות אינטרסים ומאזני אימה הדדיים, קומץ קטן של כתבי "העין השביעית" הם אלה שמובילים את החשיפה של גלגלי המכונה ודרכי הפעולה של העיתונות והמדיה, שהיא רגל מרכזית במארג הדמוקרטי הישראלי. אלא שדווקא עכשיו החליט המכון הישראלי לדמוקרטיה להפסיק את מימון העיתון — ולא בטוח שרק שיקולים תקציביים עמדו לנגד עיניו.

כיצד בנויה הדמוקרטיה?

בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית, המארג של הכוחות השולטים בתקציבים ובכסף בנוי משורה לא ארוכה של גורמים, כולם בעלי אינטרסים: הפוליטיקאים, הפקידים והרגולטורים, בתי המשפט והפרקליטות, והמגזר העסקי והטייקונים, שבו יש משקל רב לגופים הפיננסיים. לבסוף, קיימת המדיה — העיתונים, חברות החדשות, האתרים העצמאים ובאחרונה גם הרשתות החברתיות.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז המחאה החברתית, גילה כמעט כל אזרח בישראל את חשיבותה של העיתונות. בלעדיה הפוליטיקאים אינם יכולים לפעול בגלל מנגנוני הכוחות שמגבילים אותם כמו הסכמים קואליציוניים, חברי מרכז, והרצון שלא להכעיס אף אחד כדי להמשיך להיבחר גם בפעם הבאה. כך גם הפקידים והרגולטורים. שוב, בעיקר מאז המחאה, גם המגזר העסקי צריך לקבל תמיכה מהתקשורת, או לכל פחות היעדר התנגדות, כדי לפעול. במציאות, התקשורת היא זו שמכתיבה את מרחב התמרון של הפוליטיקאים ואנשי העסקים. היא זו שקובעת מה בסדר, מה מותר ומה מותר פחות, ומה אולי היה מקובל בעבר — אבל כיום כבר אינו מתקבל ציבורית. היא קובעת את "מה שהולך ומקובל" ואת "מה שלא ייעשה" (It's not done).

ראינו את זה אינספור פעמים בשלוש השנים האחרונות. פעם, לא היתה לבנק שום בעיה לשבת בחדר הסגור של המנכ"ל עם טייקון ולסגור מחיקה מאסיבית של חובות ללא אובדן שליטה, אבל מאז ניסיון המחיקה של חובות נוחי דנקנר לבנק לאומי — זה כבר לא ייעשה. פעם, המוסדיים לא היו צריכים לחשוב פעמים לפני שהסכימו לתספורות בהנפקת אג"חים, ואילו היום הם כמעט חייבים ללכת לבית משפט ולקחת את השליטה מידיו של שומט החובות. פעם, רגולטורים היו יכולים לסגור איזה דיל שהם רוצים עם פוליטיקאים וטייקונים, ואף אחד לא ידע על זה או התלונן. כיום, כולם יודעים שכמעט כל דיל שכזה יעבור טיגון ציבורי עמוק, ואפליה של הציבור ביחס למגזר העסקי תוביל לביקורת ציבורית חריפה. כך קורה בתחומי הגז, המיסוי, הקרקעות, הדיור ובענפי הפיננסים.

הנה דוגמה מהשבוע שעבר: פעם, לא היתה שום מניעה לנשיא, ראש ממשלה, שר או חבר כנסת לשעבר לעבוד אצל בנק או טייקון בתפקיד של לוביסט. לאחר ששמעון פרס נסוג ביום חמישי מהחוזה שלו עם בנק הפועלים, זה כבר לא יהיה כל כך פשוט. כדי שזה יקרה וכדי שנורמות ישתנו, הדברים שמתרחשים בין פוליטיקאים, אנשי עסקים, רגולטורים, פקידים ואפילו בית המשפט צריכים להגיע לציבור דרך מערכת התמסורת של המדיה והעיתונות.

אלא שהמערכת הזאת רחוקה מלהיות יעילה. גם העיתונות עצמה מלאה כרימון באינטרסים, אילוצים ומגבלות, והתוצאה היא שהתמסורת בין המנגנון הדמוקרטי לבין הציבור מקולקלת, חורקת ומעוותת. יש עיתונים ששייכים לטייקונים — ישירות, מבחירה של בעל השליטה, כתוצאה מהשפעה של הטייקונים על תקציבי פרסום — והם משקפים את האינטרסים של בעל המאה ובעל הדעה. יש גופי תקשורת, למשל חברות החדשות של הטלוויזיה, שמקדשים את הרייטינג, ומעדיפים לעסוק בזוטות פופוליסטיות ולהימנע מעיסוק בכל דבר שדורש מעט ריכוז מהצופים. למשל, כיצד הדמוקרטיה פועלת, ואיך היא יכולה לפעול טוב יותר. יש גופי תקשורת שבעצמם שואפים לצבור כוח מול שאר המנגנון הפוליטי והעסקי, כוח שאותו הם הופכים אחר כך למזומנים במגוון של דרכים, לא כולן אלגנטיות. העיתונות ברובה חלשה כלכלית ותלויה באחרים כדי לשרוד. התוצאה היא שהעיתונות לבדה אינה יכולה לחשוף בפני הציבור את כל מה שנדרש, ואינה יכולה ללחוץ על המנגנון הדמוקרטי לשנות את מה שצריך לתקן.

מהו תפקידה של החברה האזרחית?

לוואקום הזה בדיוק נכנסות העמותות של המגזר השלישי — החברה האזרחית — אשר משלימות את פעולת העיתונות בביקורת על הממסד ועל הסטטוס קוו שמשרת את המעטים, החזקים והמחוברים. ב"העין השביעית", למשל, חושפים לעיני הציבור את המידע שהעיתונות לא יכולה לפרסם. עמותה כמו "ישראל יקרה לנו" שולחת לעיתונים, לפקידים ולפוליטיקאים מחאות, דרישות ועצומות על יוקר המחיה, על מונופולים, על מחירי המזון, על עיוותים בשוק הדיור ועל המקומות שבהם המערכת הפיננסית והבנקים פוגעים בציבור. "התנועה למען איכות השלטון" מרימה דגלים רבים על התפקוד והקלקולים אצל רגולטורים ופוליטיקאים, והיה לה תפקיד מרכזי בהפיכת התובנות של ועדת הריכוזיות לחוקים ולמציאות כלכלית חדשה. שלוש העמותות הללו לא לבד. אליהן צריך להוסיף שורה של גופים לרבות קומץ של חברי כנסת, בעיקר מהאופוזיציה. למשל ח"כ זהבה גלאון, הפועלת כמו עמותה מתוך המגזר השלישי ומאתגרת את השלטון ואת קשריו עם ההון.

יש מי שיקבע, אפילו בתוך העיתונות, כי אלה הם גופים שוליים. יש מי שיאמר שהממסד מתעלם מהן, ושהציבור כלל לא מודע לקיומם. אבל אין טעות גדולה מזו: כמו בדמוקרטיות אחרות — עמותות, מכוני מחקר פרטיים ללא כוונת רווח וגופי חשיבה (Think Tanks) הם רגל מרכזית במארג הדמוקרטי, וההשפעה שלהם על רגולטורים ועל פוליטיקאים רבה. במקרים הלא המעטים שבהם העיתונות מטפלת בנושאים שעל סדר היום הציבורי בדרך בלתי מקצועית או פופוליסטית — העמותות, בסיועם של כלכלנים ועורכי דין, מטפלות בהם בדרך מקצועית.

במקרים שבהם העיתונות בוחרת לברוח מנושאים בשל האינטרסים של בעלי הבית או מנימוקים שהנושא כבד ואין בו רייטינג — עמותות של החברה האזרחית נושאות את הלפיד. הן מאתגרות את השלטון, מצביעות על קלקולים, פונות לערכאות משפטיות וגופי ביקורת, מציעות חלופות וכך משנות את המציאות. במנגנון הפוליטי והשלטוני דוווקא מודעים לכוחן ולהשפעתן: בדיונים ובהרצאות, מובילי הרגולציה עצמה מספרים לשומעיהם שגופי החברה האזרחית הם אלה שהשפיעו וגרמו לחשיבה נוספת ולשינויי מדיניות, לעתים לא פחות מהתקשורת. כיום, גם הטייקונים והשולטים בכסף שבמגזר הפרטי כבר מודעים לכוחה של החברה האזרחית.

איך גורמים לסגירה של עמותה?

אם תשאלו את הטייקונים, אנשי העסקים והפוליטיקאים, הם יאמרו שהם דווקא תומכים במגזר השלישי. הם יספרו שבישראל ניתנות מדי שנה תרומות לעמותות בהיקף של 15 מיליארד שקל מגופים פרטיים. כ–90% מסכום הזה כנראה מגיע מתורמים מחו"ל, אבל גם אנשים פרטיים וחברות ישראליות תורמים סכומים לא קטנים. רבים מהגופים העסקיים הגדולים, למשל הבנקים, יכולים להציג רשימה של עמותות וגופים שלהם הם תורמים. אלא שהם מציגים רק חלק מהסיפור, ולא את החלק המעניין בו.

כי לאחר שהבינו את כוחם של גופי החברה האזרחית, ומשום שאלה מפריעים לסגור את עסקות ההון־שלטון האהובות עליהן, מי שמחזיקים בשליטה ובכספים מבקש לאלף אותה. איך בדיוק? באמצעות כסף, כמובן. רבות מהחברות הגדולות, שלהן יש אינטרסים בשלטון וברגולוציה, החלו לתרום לעמותות — אבל אך ורק לכאלה העוסקות בסיוע אנושי ישיר, למשל לחולים, לילדים בקשיים, לחינוך. הם תורמים לנושאיים אנושיים, ללא ספק חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם מסייעים לעמותות וגופים שחרתו על דגלם את שינוי השיטה, את שינוי הסטטוס קוו, ואת הביקורת על מארג הכוחות והשליטה הנוכחי. את אלה — העמותות שעוסקות במנגנון ובדמוקרטיה — הם היו מעדיפים להעלים. עמותה שרוצה לגייס כסף ולפעול צריכה למצוא לעצמה פרויקט אנושי מרגש, למשל קבוצת אוכלוסייה מוחלשת, אבל אסור לה לעסוק בנושאים לאומיים, ברגולציה, בעיתונות, בהון־שלטון או בביקורת על הסטטוס קוו.

זו הסיבה לכך שגופים כמו ישראל יקרה לנו, התנועה למען איכות השלטון, ו"העין השביעית" כל כך מתקשים לגייס תורמים, אף כי התקציבים שאותם הם צריכים נמוכים בכל קנה מידה. שלושת הגופים הללו, יחד, היו יכולים לפעול בסכום נמוך מעלות השכר של מנכ"ל בנק אחד.

זהו עניין כמעט הגדרתי: גוף שנהפך לאנטי ממסדי ומבקר את הממסד, מתקשה מאוד לגייס כספים מהממסד — והרי הרוב המוחלט של הכסף הגדול בישראל קרוב או מחובר לממסד. זו הסיבה לכך שגוף כמו "העין השביעית" מנסה לגייס במימון המונים, וזו הסיבה לכך שכל הגופים שפנו לדרך אנטי ממסדית מתקשים להתקיים ולממן את הפעילות שלהם. עובדה: מרגע ש"העין השביעית" החל לבקר את "ידיעות אחרונות" החליטו במכון הישראלי לדמוקרטיה שאילוצים תקציביים מחייבים את סיום המימון שלו. התנועה לאיכות השלטון כמעט התמוטטה כלכלית ברגע שהצטרפה למאבק בטייקונים ובריכוזיות כאשר איבדה כמה מהתורמים הגדולים שלה, ואילו עמותת ישראל יקרה לנו היא בין התנועות השנואות ביותר על המונופולים הגדולים.

עד היום לבעלי המאה בישראל, בין אם הם פוליטיקאים עם תקציבים ממשלתיים ובין אם הם טייקונים עם כסף פרטי (פרטי לכאורה: לעתים קרובות הכסף הוא ציבורי, כמו במערכת הפיננסית או בחברות אחזקה ופירמידות), לא היה קשה לאלף מתנגדים, עושי צרות, יוצרי תחרות או מתנגדי ממסד. הם יכולים לקנות אותם על ידי תרומה או סיוע, כמובן בתנאים ומגבלות ברורים. הם יכולים לייבש אותם כלכלית, ולהבהיר לכל מי ששוקל לפעול אתם או לממן אותם כי הוא עלול להיפגע. הם יכולים לעשות להם דה־לגיטימציה דרך גופים אחרים, למשל להורות לכלי התקשורת בשליטתם להתעלם מהם. והם יכולים לשלוח כלי תקשורת מטעמם כדי שיציירו את העמדות והאג'נדות שלהם כהזויות, בלתי מקצועיות או אוטופיות.

מאז המחאה של 2011, העמותות וההתארגנויות של החברה האזרחית שבחרו לבדוק, לבקר, להציע ולדרוש שינויים בשיטה נהפכו לגופים בעלי השפעה גדולה על השלטון, המגזר העסקי והציבור כולו, והן משלימות את הפעילות של המדיה והעיתונות. אלא שכיום, כחלק מהמאבק על שמירת השיטה, גם הן נתונות תחת מתקפה. רבים וחזקים רוצים לאלף אותן, לעייף אותן, לסגור אותן. אסור שזה יקרה, ומסיבה פשוטה: כל מערכת זקוקה לאנשים שיבדקו אותה, יבקרו אותה, ינסו לשנות ולשפר אותה — והאנשים הללו צריכים להיות עצמאיים. הם לא יכולים לבוא מתוכה. ראוי שהציבור, ובוודאי מי שבכיסו כמה שקלים, יתמוך בגופים כאלה — שהם במידה רבה כלבי השמירה של כלבי השמירה של הדמוקרטיה.