אין עוד מלבדו  

נכון, כמו שכתבתי, שביבי וקמרון השתמשו בטקטיקות הפחדה. ביבי הפחיד מפני המיעוט הערבי והמפלגה שמייצגת אותו, וקמרון הפחיד את קהל הבוחרים מפני המפלגה הסקוטית הלאומית וכן מפני זליגת מהגרים עצומה לתוך בריטניה אם תיבחר מפלגת הלייבור, בראשות אד מיליבנד היהודי, שתגביל פחות ופחות כניסת מהגרים, רובם מוסלמים, למדינה. נתניהו הפחיד את הציבור מפני כניסה של הרשימה המשותפת הערבית לקואליציית שמאל בראשות בוז'י הרצוג ושילובה בשילטון, אם תקבל מספר מנדטים גבוה. אבל אני לא רואה בהפחדה כזאת סיבה מדוע המצביעים שטרם החליטו או שסיפרו לסוקרים בטלפון ובאינטרנט סיפור אחר- החליטו להשאיר את שתי ממשלות הימין על כנן. הסיבה הבולטת שאני רואה כאן נעוצה במשפט "אין עוד מלבדו". גם לדייויד קמרון וגם לבנימין נתניהו לא הייתה אלטרנטיבה. זה לא שנתניהו וקמרון כל כך פופולריים. להיפך. מדובר במנהיגים שנמתחה עליהם ביקורת רבה לגבי תפקודם, בייחוד על נתניהו. גם בישראל וגם בבריטניה מצב מערכת הבריאות, והרי יודעים שהעיקר זה הבריאות, בכי רע. אבל מולם ניצבו שני מנהיגים חלשים יותר מהם ופחות כריזמטיים מהם, גם אד מיליבנד, שהתנהלותו ואופיו מזכירים את ראשי מפלגת הלייבור בשנות השמונים, שהיו מבחינת עמדותיהם השונות בשמאל הקיצוני, וכשלו שוב ושוב בבחירות מול מרגרט תאצ'ר האגדית ואפילו מול מחליפה, ג'ון מייג'ור, בשנת 1992. רק כאשר בשנת 1997 עמד מועמד עם דעות של איש מרכז, טוני בלייר, בראשות הלייבור, מפלגת הלייבור ניצחה ונשארה בשילטון במשך 13 שנים. כשטוני בלייר הפסיק להיות מועמד הלייבור, וגם דייויד מיליבנד, ממשיך דרכו האידיאולוגית של בלייר ואחיו הגדול של אד הובס בבחירות הפנימיות, הפסיקה הלייבור לנצח.
ועכשיו למפלגת העבודה. בבחירות האחרונות מפלגת העבודה כללה ברשימתה חברי כנסת שמקומם מבחינת דעותיהם יותר נכון להיות במפלגת מרצ או אפילו במפלגת חד"ש, שהתמזגה לתוך הרשימה הערבית המשותפת (למרות שכוללת בתוכה יהודים), לדוגמה חברות הכנסת סתיו שפיר ומירב מיכאלי וכן פרופסור יוסי יונה. וכדי להקדיח את התבשיל הלא טעים, בחר הרצוג לצרף למפלגה את ציפי לבני-שפיצר, שהפופולריות שלה בציבור לא גבוהה, בלשון המעטה. אם הרצוג היה פועל בשכל, גם לדעת רבים במפלגתו, היה ראוי יותר שיצטרף לרשימה משותפת עם יאיר לפיד, שהוא ממש תואם ביבי: יודע לכתוב, יודע לדבר, לקח על עצמו משרד שהיה גדול ממידותיו אך לא ניתן לו מספיק זמן להוכיח עצמו שם, והכי חשוב: יש לו סטייל אמריקני. אני לא אופתע אם בבחירות הבאות לפיד והרצוג (גם אם הרצוג יצטרף לממשלת נתניהו ויקבל את תיק החוץ- או שלחילופין יאבד את ראשות מפלגת העבודה) יתאחדו לרשימה משותפת, בראשות לפיד. כמו שעיתונאים רבים סוברים, אני חושב שלפיד הוא היחיד שיכול לעמוד בראשות גוש השמאל, גם אם הוא לא ממש שמאלני מובהק וגם אם הוא קפיטליסט מושבע- ולנצח את נתניהו או את מי שיהיה מועמד הליכוד. לפיד יודע היום שלראשות הממשלה מגיעים לרוב רק מראשות האופוזיציה, בגלל זה הוא מבקר כיום את הרצוג ושואף לדחיקתו לתוך ממשלת נתניהו, מה שייתן ללפיד את תפקיד יו"ר האופוזיציה הנכסף. גם זה מקרה של אין עוד מלבדו.

ובחזרה לנתניהו. עוד עשרים יום, ב-29 במאי, ימלאו 19 שנים לניצחונו הראשון והמפתיע של נתניהו על שמעון פרס בבחירות 1996 והפיכתו לראש ממשלה בפעם הראשונה. מאז ניסו להחליף את נתניהו, ואפילו הצליחו, כמה פעמים. עבור קהל שעמדותיו האידיאולוגיות נמצאות במרכז וימינה, כל מחליפיו של נתניהו הוכחו, בסופו של דבר, כאכזבה או ככישלון מבחינה מדינית או ביטחונית, מנקודת מבט ימנית. אהוד ברק נסג חד-צדדית ובן לילה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, מה שהוכיח בטווח הארוך חולשה של ישראל וגרם, בעקיפין, לפרוץ האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. נכון שהיה נכון לסגת מרצועת הביטחון ולהפסיק את מטווח הברווזים שהיה שם על חיילי צה"ל, אבל היה נכון לעשות זאת תוך כדי הסכם ובהדרגתיות. במהלך זה הוכיחה ישראל חולשה בעיני אויביה. הלאה. ברק הלך לוועידת קמפ דייויד ו"הלך על כל הקופה" מול ערפאת, בין היתר כדי לחשוף את כוונותיהם האמיתיות של הפלסטינים. דבר זה הוביל לפרוץ האינתיפאדה השנייה והאכזרית, שנמשכה כחמש שנים. אריאל שרון, שעמד בראשות הליכוד במקום נתניהו וניצח את ברק בבחירות מיוחדות, עשה את מבצע "חומת מגן" ההירואי מצד אחד (לאחר נפגעים רבים בצד הישראלי ותגובות מאופקות של ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה), אך מצד שני האינתיפאדה השנייה נגמרה בטעם חמוץ: שרון השתמש שוב, בנשק הגרוע של הנסיגה החד צדדית, לא תוך כדי הסכם, בין היתר בגלל שהסתבך משפטית, ועשה את ההתנתקות מעזה- בהם גולחו מהקרקע עשרות ישובים וגורשו אלפי משפחות יהודיות שישבו ברצועת עזה, והכי גרוע- ישראל פינתה את ציר פילדלפי, שהפריד בין מצרים לעזה- שהיה ועודנו מקור להברחת נשק. משמעה של ההתנתקות, לפי מומחים בתחום המזרח התיכון מישראל, היה לזרוק את המפתח לים. את המפתח הרים, לבסוף, החמאס.
אהוד אולמרט, ראש הממשלה שהחליף את שרון בנסיבות מצערות, ראה איך החמאס שחוזק מההתנתקות זוכה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, אך שאף להמשיך את מגמת הצעדים החד צדדיים גם בגדה, כשקרא לכך "תוכנית ההתכנסות". גם כשפרצה מלחמת לבנון השנייה אמר אולמרט באופן אומלל כי המלחמה רק תעודד את תוכנית ההתכנסות. כל זאת בתוספת חשובה: אולמרט ושרון התגלו כראשי הממשלה המושחתים ביותר בתולדות ישראל. אלה היו האלטרנטיבות לביבי. אותו חשש היה לקהל הבוחרים בבחירות האחרונות: עלייה לשילטון של ממשלת שמאל צרה מובהקת, שתעשה צעדים מרחיקי לכת לטובת הפלסטינים בשטחים ולטובת הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, כמו גם לטובת כל מי שמהגר לארץ באופן בלתי חוקי. וזאת למרות המצב הכלכלי הקשה, יוקר המחייה והשרשת תרבות שכר המינימום שהנהיג נתניהו עוד מהיותו שר אוצר בשנת 2003. הבוחרים הבינו שאין עוד מלבדו, ושמו ליכוד בקלפי.
בבריטניה, לאנגלים- שמהווים את רובה של בריטניה והארץ החזקה והגדולה בה- היה חשש משכניהם הסקוטים מצפון, שעלולים לחבור לאד מיליבנד והלייבור, מה שעלול להביא להטבות יתר לסקוטים על חשבונם, כמו כן לא מצאה חן בעיניהם חיבת היתר שגילה מיליבנד למוסלמים ולמהגרים. בגלל זה בחרו בדייויד קמרון.

לקריאת החלק האחרון של המאמר ליחצו על קישור: