אלוהים שלידרכו של סרי הייתה רצופה משברים. עם העמוק שבהם התמודד לפני יותר מעשרים שנה, כשאיבד את בתו בת ה-3, אירוע שכמעט שלא דיבר עליו מאז שהתרחש, ב-22 באוגוסט 1990. מתי ואשתו דאז, שרית סרי, ביקרו עם בתם היחידה בחנות הרהיטים "טולמנ'ס" בכיכר המדינה בתל אביב, כדי לקנות לה מיטה. ליאור שהתה עם אביה בקומה השנייה של החנות, בעת ששרית ירדה לקומה הראשונה לסגור את החשבון. הילדה הציצה דרך הסורגים אל הקומה הראשונה, איבדה שיווי משקל ונפלה על הראש מגובה של קומה אחת. הרווח בין הסורגים היה כפול מהתקן. היא הובהלה לבית החולים איכילוב, שם התברר כי נפגעה קשות בראשה. כעבור יומיים מתה מפצעיה. היא הובאה למנוחות בדיוק ביום הולדתה ה-3. "היה לי קשה, וחיפשתי אדם לדבר איתו",הוא מספר. לבסוף, באופן מפתיע, מצא סרי את פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. "צלצלתי אליו והוא עצמו ענה לי. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על המקרה. 'אין לי איך לנחם', אמר לי לייבוביץ'. 'אבל אם תבוא אליי, נוכל לחשוב ביחד'. שאלתי אותו מתי אפשר להגיע, והוא אמר בכל זמן. למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים שרית ואני נפגשנו איתו. אחר כך היו לי עוד כמה פגישות. כשנכנסנו אליו הביתה ראינו שהמצח של אשתו היה פתוח, והיא מספיגה את הדם בנייר טואלט כחול. אני שואל אותה: את רוצה שאעזור לך? והיא השיבה: 'עזוב, עזוב, אני לא רוצה להדאיג את שעיה'. אתה מבין, בעלה היה בחדר השני והיא לא רצתה שידאג. ושם הוא מדבר על דברים
ברומו של עולם. כשנכנסנו אליו הוא אמר לאשתו: 'את רואה, אלה הזוג מתל אביב שסיפרתי לך עליהם'. הוא היה מאוד אנושי".
"כבר בתחילת הפגישה הראשונה", נזכר סרי, "פרופ' לייבוביץ' אמר לי: 'יש לך הזכות המלאה להיות נתמך בידי החברה, ולהפסיק את החיוניות שלך. אנשים יסמפטו אותך. אבל אתה חייב עכשיו, פה בחדר הזה, במעמד הזה, להכריע אם אתה ממשיך או מפסיק'. אמרתי לו: 'החלטתי להמשיך'. אז הוא ענה לי: 'שים לב, לא דיברתי איתך על החלטה. דיברתי איתך על הכרעה. להכרעה יש משמעות הרבה יותר אופרטיבית מאשר החלטה'. הוא גם אמר: 'אל תאמין לכל מי שיבוא וינסה לנחם אותך, ויגיד לך שיהיה בסדר. לא יהיה בסדר. אין ניחומים. זה חלק ממרכיב חייך שאתה חייב מהיום והלאה לשאת אותו'".
המפגשים עם לייבוביץ' נתנו לסרי את הכוחות להתמודד עם האבדן. "לייבוביץ' הוא האדם שנתן לי את הפוקוס ועזר לי להתמודד עם האובדן. נפגשנו כמה וכמה פעמים. מצד אחד הוא היה מאוד אנושי, חם ומחבק. מנגד, הוא מאוד מדויק ונוקב. הוא לא נותן לך ללכת לצדדים. הוא ראה שאני מכיר קצת יהדות, ושאל אם אני מכיר את השולחן ערוך. אמרתי לו: כן. אז הוא שאל: 'נו, אז איך נפתח השולחן ערוך?' אמרתי לו: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. אז הוא אמר: 'נכון, בוא נדבר על המילה הראשונה, יתגבר. זה התפקיד שלך. איך אתה תתגבר. אנשים יוכלו לסמפט אותך, לחבק אותך ולתת לך את מלוא האהבה. אבל מן הראוי שתמשיך'".
היו לכם גם שיחות על אלוהים?
"הוא סיפר לי שבנו אורי נפטר, ואמר: 'בשעה שהיה על ערש דווי ידעתי שבני עומד למות בכל רגע, כי גם אני רופא. הרבה אנשים אמרו לי להתפלל לאלוהים. אמרתי להם: שאטריד את אלוהים בשעה שבני עומד למות? מה פתאום? אטריד את הכירורג'. לייבוביץ' שלל מכל וכל את הקבלה. הוא אמר לי: 'נכון, אם תרצה אז בקבלה תוכל לקבל כל מיני תשובות. אבל זה שטויות, אין בזה ממש. אין אנו עוסקים בעולם הבא. אנו מתעסקים בעולם הזה. בינתיים אתה לא בעולם הבא. אתה פה. בוא נדבר על המחר שלך'".
המאמר במלואו (ומה שלא קשור ליבוביץ) אלוהים שלי
דרכו של סרי הייתה רצופה משברים. עם העמוק שבהם התמודד לפני יותר מעשרים שנה, כשאיבד את בתו בת ה-3, אירוע שכמעט שלא דיבר עליו מאז שהתרחש, ב-22 באוגוסט 1990. מתי ואשתו דאז, שרית סרי, ביקרו עם בתם היחידה בחנות הרהיטים "טולמנ'ס" בכיכר המדינה בתל אביב, כדי לקנות לה מיטה. ליאור שהתה עם אביה בקומה השנייה של החנות, בעת ששרית ירדה לקומה הראשונה לסגור את החשבון. הילדה הציצה דרך הסורגים אל הקומה הראשונה, איבדה שיווי משקל ונפלה על הראש מגובה של קומה אחת. הרווח בין הסורגים היה כפול מהתקן. היא הובהלה לבית החולים איכילוב, שם התברר כי נפגעה קשות בראשה. כעבור יומיים מתה מפצעיה. היא הובאה למנוחות בדיוק ביום הולדתה ה-3. "היה לי קשה, וחיפשתי אדם לדבר איתו",הוא מספר. לבסוף, באופן מפתיע, מצא סרי את פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. "צלצלתי אליו והוא עצמו ענה לי. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על המקרה. 'אין לי איך לנחם', אמר לי לייבוביץ'. 'אבל אם תבוא אליי, נוכל לחשוב ביחד'. שאלתי אותו מתי אפשר להגיע, והוא אמר בכל זמן. למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים שרית ואני נפגשנו איתו. אחר כך היו לי עוד כמה פגישות. כשנכנסנו אליו הביתה ראינו שהמצח של אשתו היה פתוח, והיא מספיגה את הדם בנייר טואלט כחול. אני שואל אותה: את רוצה שאעזור לך? והיא השיבה: 'עזוב, עזוב, אני לא רוצה להדאיג את שעיה'. אתה מבין, בעלה היה בחדר השני והיא לא רצתה שידאג. ושם הוא מדבר על דברים
ברומו של עולם. כשנכנסנו אליו הוא אמר לאשתו: 'את רואה, אלה הזוג מתל אביב שסיפרתי לך עליהם'. הוא היה מאוד אנושי".
"כבר בתחילת הפגישה הראשונה", נזכר סרי, "פרופ' לייבוביץ' אמר לי: 'יש לך הזכות המלאה להיות נתמך בידי החברה, ולהפסיק את החיוניות שלך. אנשים יסמפטו אותך. אבל אתה חייב עכשיו, פה בחדר הזה, במעמד הזה, להכריע אם אתה ממשיך או מפסיק'. אמרתי לו: 'החלטתי להמשיך'. אז הוא ענה לי: 'שים לב, לא דיברתי איתך על החלטה. דיברתי איתך על הכרעה. להכרעה יש משמעות הרבה יותר אופרטיבית מאשר החלטה'. הוא גם אמר: 'אל תאמין לכל מי שיבוא וינסה לנחם אותך, ויגיד לך שיהיה בסדר. לא יהיה בסדר. אין ניחומים. זה חלק ממרכיב חייך שאתה חייב מהיום והלאה לשאת אותו'".
המפגשים עם לייבוביץ' נתנו לסרי את הכוחות להתמודד עם האבדן. "לייבוביץ' הוא האדם שנתן לי את הפוקוס ועזר לי להתמודד עם האובדן. נפגשנו כמה וכמה פעמים. מצד אחד הוא היה מאוד אנושי, חם ומחבק. מנגד, הוא מאוד מדויק ונוקב. הוא לא נותן לך ללכת לצדדים. הוא ראה שאני מכיר קצת יהדות, ושאל אם אני מכיר את השולחן ערוך. אמרתי לו: כן. אז הוא שאל: 'נו, אז איך נפתח השולחן ערוך?' אמרתי לו: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. אז הוא אמר: 'נכון, בוא נדבר על המילה הראשונה, יתגבר. זה התפקיד שלך. איך אתה תתגבר. אנשים יוכלו לסמפט אותך, לחבק אותך ולתת לך את מלוא האהבה. אבל מן הראוי שתמשיך'".
היו לכם גם שיחות על אלוהים?
"הוא סיפר לי שבנו אורי נפטר, ואמר: 'בשעה שהיה על ערש דווי ידעתי שבני עומד למות בכל רגע, כי גם אני רופא. הרבה אנשים אמרו לי להתפלל לאלוהים. אמרתי להם: שאטריד את אלוהים בשעה שבני עומד למות? מה פתאום? אטריד את הכירורג'. לייבוביץ' שלל מכל וכל את הקבלה. הוא אמר לי: 'נכון, אם תרצה אז בקבלה תוכל לקבל כל מיני תשובות. אבל זה שטויות, אין בזה ממש. אין אנו עוסקים בעולם הבא. אנו מתעסקים בעולם הזה. בינתיים אתה לא בעולם הבא. אתה פה. בוא נדבר על המחר שלך'".
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/423/439.html
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
ושוב היום ואנו נפגשנו פתאום תכול המטפחת, קורטוב של נחת ונתגשם החלום...