שאלה, האם משהו יודע מה יחס הקומניזם להומאים  

ההומוסקסואליות בראי ההיסטוריה הרוסית
...
המהפכה הבולשביקית ועידן ברית-המועצות

בגלל מיעוט המידע על היקף התופעה בשנותיה של ברית-המועצות, רבים מוותיקי העולים ממדינות חבר העמים טוענים במפגיע, ש"כזה דבר" (יחסים הומוסקסואליים) לא היה שם. בהקשר זה חשוב לציין, כי מבחינה עובדתית אין לטענה זו ידיים ורגליים, שהרי הומוסקסואליות אינה תולדה של זמן או מקום.

לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 התרבו הקריאות מתוך הפלג השמרני והלוחמני מקרב המהפכנים, להוציא את ההומוסקסואליות אל מחוץ לחוק. בפועל, חייהם של 'הכחולים' (גוֹלוּבֵּיי, Голубые. כחול כצבע המסמל את הגבריות בתרבות המערבית), כפי שההומואים קראו לעצמם, היו נסבלים יחסית בשנותיו הראשונות של המשטר הקומוניסטי. ההומוסקסואליות לא הוקעה, והממסד התייחס אליה כאל מחלה. בין 'הכחולים' שנמנעו לצאת מהארון באותן שנים, היו יוצרי תרבות בולטים, ובהם במאי הקולנוע היהודי הנודע סרגיי אייזנשטיין ("אוניית-הקרב פוטיומקין" ו"אוקטובר") והמשוררים סרגיי יסנין ומרינה צבטייבה. שני האחרונים, אגב, התאבדו בתלייה.

השינוי החד התחולל בשנת 1934, כאשר הוועד הסובייטי העליון של הקרמלין, פירסם גינוי חריף לתופעת היחסים ההומוסקסואלים והוציאם אל מחוץ לחוק. יחסים חד-מיניים בברית-המועצות הוגדרו מעתה כעבירה פלילית, שהעונש על מבצעיה, על-פי סעיף 121 בספר החוקים הסובייטי, היה חמש עד שמונה שנות מאסר בפועל. בדברי ההסבר לחוק קבע שר המשפטים הסובייטי, ניקולאי קְרִילֶנְקוֹ, כי "הומוסקסואליות היא תוצר דקדנטי של המעמד המנצל, שזרעה החברה הבורגנית. בחברה הסוציאליסטית, המבוססת על עקרונות בריאים ונעלים, אין לדבר הזה מקום".

לא ידוע מה בדיוק גרם להחמרה. היסטוריונים משערים שהיה זה חלק ממדיניות הדיכוי והרדיפות של הרודן יוזף סטאלין. הייתה זו גם תקופת ביסוסו הסופי של המשטר הטוטאליטרי והעברת המרחב הפרטי לשליטת המדינה, אשר לא נחה לרגע מחיפושיה אחר שעירים לעזאזל ("אויבי העם הסובייטי", כהגדרתה). ברוב המקרים, שתי קבוצות המיעוטים, היהודים וההומוסקסואלים, היו טרף קל לרדיפה ודיכוי.

מאותה עת, ועד סוף שנות ה-80', ההומוסקסואליות נתפשה כ"מחלת החברה הבורגנית המתפוררת". בשנות ה-70', כאשר יצאו לאור הספרים הראשונים שדנו בסקסו-פאתולוגיה (בברית-המועצות הפוריטנית, ההתייחסות הרפואית למין הייתה במישור הפאתולוגי), הומוסקסואליות הוגדרה בהם כ"סטייה מינית חמורה ומסוכנת, מחלה שיש לטפל בה". באותה עת רווחה הדעה הקדומה כי שורש הבעיה נעוץ ב"חינוך כושל של ההורים, שהחדיר בנפש ילדם שינאה לבן-בת המין השני". בעצם, גם כיום יש לא מעט פסיכיאטרים רוסים, המתייחסים להומוסקסואליות כמחלה. מצב דומה שרר במערכת החינוך. מורים נדרשו לגלות ערנות כלפי הנטיות המיניות של תלמידיהם, ולוודא שלא יידרדרו ל"התנהגות מינית מעוותת".

כל ביטוי של אהבה או מגע גופני בין בני אותו מין, נחשב פשע. אלפי גברים נשפטו והורשעו מדי שנה על-פי סעיף 121, ונידונו לעונשי מאסר ועבודת פרך בסיביר הקפואה. בעוד הגברים נכלאו או נשלחו למחנות-עבודה, הנשים הלסביות נלקחו לרוב לאישפוז פסיכיאטרי כפוי, עוד אמצעי ענישה ידוע לשמצה בעידן הקומוניסטי.

השילטונות נעזרו בסעיף הידוע לשמצה, גם כדי לבוא חשבון עם מתנגדי המשטר. בחלק מהמקרים, התנהלו נגדם משפטי ראווה. עם זאת, החוק הופעל באופן מבוקר, בעיקר כלפי מדענים ואנשי-רוח בעלי נטיות הומוסקסואליות, שהיו תחת מעקב מתמיד של המשטרה החשאית (הקג"ב). מי "שהתנהג יפה", יכול היה להמשיך בשיגרת חייו. מי שהעז למתוח ביקורת, אפילו מרומזת, על המשטר, הפך בין-לילה אויב הציבור, נעצר, נשפט והורשע על-פי סעיף 121. בין הקורבנות המפורסמים היו במאי הקולנוע סרגיי פָּרָדְזָ'אנוב, המשורר גנאדי טריפונוב, איש התיאטרון זינובי קורוגודסקי והמחזאי ויטאלי חריטונוב.

בחמישים השנים הראשונות לקיומו של חוק ההומוסקסואלים, נשפטו והורשעו על-פיו רבבות. במקביל, מנגנוני הביטחון והקג"ב אספו מידע על כל מי שנחשד בנטיות מיניות חריגות, והשתמשו בו למטרות סחיטה פוליטית או כספית. הומוסקסואליות הייתה בחזקת "חטא ידוע שלא מדברים עליו". הומואים רבים חששו לצאת מהארון, פן יבולע להם. השילטון והתקשורת שמרו על קשר שתיקה, חסמו בפני הגֵייז הסובייטים את הגישה למידע על קהילות במערב ובכך מנעו מהם מלפתח תרבות וקהילה הומו-לסבית משלהם. המעטים שהצליחו להבריח כתבים של זיגמונד פרויד ופסיכולוגים נוספים שניתחו את תופעת היחסים החד-מיניים, נהגו לשכפל את הדפים ולהפיצם בקרב חבריהם.