מבט מבפנים על 'עזה: מבט מבפנים'  

אינני נמנה עם תומכי 'בצלם', אך מתוקף עבודתי נקלו בדרכי כרטיסים להקרנת הסרט הערב (27 באוגוסט, 2015)
ובזכות (או בגלל, כל אחד יבחר לעצמו) הסערה התקשורתית שהסרט והסינמטק, שבחר להקרין אותו, עוררו השבוע
החלטתי ללכת לצפות בו.

הסרט לא היה מחדש לאף אחת ואחד מאיתנו דבר. לא מוצגות שם תמונות זוועה ולא טבח נשים וילדים. כן מוצגות שם
תמונות לא נעימות של אנשים בשכונת ס'ג'עייה אשר נשארו בשכונה בזמן הלחימה הקשה שהתנהלה שם ועל-כן סבלו
באמת מההפגזות הארטילריות על השכונה, ההרס ואף מותו של אחד ממושאי הצילום.

לצערי במלחמה נהרגים אנשים ואותם אנשים שנשארו בשטחי הלחימה לאחר תחנונים בלתי פוסקים של צה"ל בפני
האוכלוסיה האזרחית לפנות את השכונות (פארסה שלמה בפני עצמה שכמובן לא הוצגה בסרטים, אך לא אגע בזה) היו
צריכים להעלות בדעתם מה עלול לקרות. לא צריך להיות נביא ולא סטטיסטיקאי מחונן כדי להבין שלא כדאי להשאר
באיזורים אלו בשעת מלחמה, ביחוד כאשר חמאס מוציא פעילויות טרור בסדר גודל נרחב מאוד מתוכן.

בחרתי לגעת בנקודה המעניינת ביותר בעיני. בסוף ההקרנה בוצעה שיחת סקייפ עם תחקירן של ארגון 'בצלם' בעזה, מר
ח'אלד עזאיזה אשר מתעד את שגרת החיים בעזה בווידאו-בלוג. מטרת שיחת הסקייפ היתה לנהל דיאלוג עם אדם אשר
חי ברצועת עזה, לקבל מבט אמיתי מבפנים. לפני שהחלה שיחת הסקייפ, מנחה הערב (סלחו לי, אך שכחתי את שמו ועל
כן, מכאן ואילך אכנה אותו פלוני) העביר לקהל הצופים תדריך בטיחות שכלל בקשה להמנע משאלות בעלות גוון פוליטי,
כלומר להשאר בספקטרום האזרחי. לא הצלחתי להבין מדוע פלוני כל כך מפחד שהקהל ישאל את השאלות הקשות
והנוקבות בנוגע לארגון החמאס, שכיום מהווה חצי מהממשל בממשלת האחדות בעזה. מדוע לצנזר, ועוד מול קהל ביתי
ואוהד לכאורה?

הראיון עם חאלד היה צפוי מאוד, הוא חזר על מנטרות ישנות ומוכרות. הציבור בעזה מדוכא, תחת מצור והכל בגלל ישראל.
העזתים, לטענתו רק רוצים לחיות בשלווה ושלום וישראל, הכובש האכזר מונעת מהם אידיליה זו. חאלד תיאר את העוני
הנורא, המחסור החמור באוכל, מים וחשמל. ככל הנראה, כחלק מבניית האווירה, התבקש חאלד להתראיין כאשר האורות
בבית כבויים אך לקראת סוף הראיון, אחד מבני הבית ככל הנראה הדליק את האור בחדר בו ישב חאלד וניפץ את הבלוף
בעזרתו ניסה חאלד לשכנע את המשוכנעים.

חאלד בחר לענות על שאלות הקהל ההומאני בנוגע למצב ההומניטארי הקשה בעזה (היכן מאות הטונות המוזרמות לעזה
מישראל דרך המעברים?) אך התעלם בהפגנתיות משאלה שנשאלה על-ידי בחורה שישבה מספר שורות מתחתי. אותה
בחורה שאלה את חאלד 'מהם הממשקים שיש לציבור ברחוב בעזה עם חמאס?'. פלוני מיהר לתקן אותה שחמאס הוא
הממשל בעזה ולכן הממשק שיש לציבור בעזה עם חמאס הוא ממשק סטנדרטי המתנהל בין ציבור לממשל אך חאלד בחר
לענות לשאלה בכך שאמר ש-'חמאס אינו השליט בעזה, הוא חלק מממשלת האחדות'. תשובה לעניין.

במיוחד נצרב בזכרוני אדם מבוגר אשר הרים את ידו בסוף הראיון והתעקש בהפגנתיות לשאול שאלה, מרגע שנתנה לו זכות
הדיבור הוא החל לזעוק ססמאות נגד ממשלת ישראל הלאומנית, הגזענית והפשיסטית. אותו אדם זכה למספר מביך של
מחיאות כף מצד הקהל באולם, אך מאידך, רוב הקהל, בהחלט לא אוהד לנתניהו, בהה בו ברחמים.

את הסרט מלווה קריינות של פלוני שמתאר בקצרה את הקטע בו עומדים לצפות ומלווה בדיסוננס תהומי. מצד אחד, הוא
מתאר את עזה שלפני צוק איתן כאיזור פורה ומלא חיות ומצד שני טוען שכבר שנים המצור לא מאפשר לאף אחד מתושבי עזה
לנהל אורח חיים תקין.

לסיכום, לטעמי מטרת ההקרנה היתה, כפי שכבר ציינתי, לשכנע את המשוכנעים. קטעי הווידאו הציגו אמת אחד צרה ואבסולוטית
לכאורה, בצורה אולטרה-מגמתית. שוטים של חורבות ורחובות הרוסים ממספר זוויות כדי להאדיר את מימדי החורבן על אף
שברקע נראה שרחובות סמוכים לא נפגעו כלל וכלל, ושלא נדבר על תמונות האופק אל גורדי השחקים של עזה.

לו הייתי אזרח פינלנד הצופה בסרט הייתי חושב שישראל מונהגת על-ידי קבוצת גזענים פסיכופתים צמאי דם אשר תוקפים מטרות
אזרחיות בעזה בלא סיבה. כמובן שסרט שכזה לא צריך לקבל מימון מהמדינה, הוא אינו עולה בקנה אחד עם אף אחד מהאינטרסים
הלאומיים של מדינת ישראל ולכן אינני חושב שראוי להשקיע בו את כספי המיסים שלנו, אך יש לאפשר הקרנתו מעל כל במה
שתחפוץ בכך – כי זו דמוקרטיה אמיתית. לפני תחילת ההקרנה אמר פלוני שהפחד של כל אותם שהתנגדו להקרנה הוא שנפתח
אמפתיה ורחמים כלפי מי שאמור לכאורה להיות האויב שלנו. אני לא רואה ולא ראיתי באזרחי עזה התמימים אויבי מדינת ישראל
(על אף שבחרו בבחירות דמוקרטיות בארגון הטרור להנהיג אותם) והסרט גרם לי רק לחזק את דעותי המדיניות-פוליטיות.