מצבא לוחם ל''צבא השלום'': מישהו חייב לנער את צה''ל  

לפעמים צצה משום מקום כתבה במקומון כלשהו, שהקריאה בה מחכימה ומלמדת יותר מכל הרצאה מלומדת. כך אירע השבוע בראיון שפרסם עיתון 'חדשות קיסריה' עם רון כתרי, לשעבר דובר צה"ל בזמן "אינתיפאדת האוטובוסים והמסעדות", שפרצה בספטמבר 2000 והסתיימה במבצע 'חומת מגן'.

כתרי מספר בראיון על נסיבות כניסתו לתפקידו בשנת 2000:

בעידן שנראה כמבטיח שלום, וצה"ל המכוון לדגשים חברתיים. הצבא היה תחת קיצוצים ועלה צורך בשילוב בין הצבא לחברה והעברת מסרים ברוח זו. לי הייתה התנסות אזרחית וחברתית ... ראיתי בהצעה פתיחת דלת רצינית, הזדמנות לעשות עוד משהו לטובת המדינה. הרגשתי תחושת שליחות ... התקופה הייתה מבטיחה, היו לנו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, היה הסכם אוסלו, יצאנו מלבנון. השאלה הייתה איך מסבירים צבא של שלום לעם. חשבתי שבצבא כזה אני יכול להשתלב.

את מה שכבר נטען בעבר כלפי צה"ל כביקורת, אומר כתרי כשבח. דבריו מלמדים שמופז הרמטכ"ל וכתרי דוברו ראו את עצמם הרבה יותר כמפקדים ב"צבא השלום", זה שרבין הכריז על הקמתו בנאומו בקונגרס האמריקני ביולי 1994, מאשר כמובילים או מייצגים את צבא ההגה לישראל.

אלא שתכניותיו של כתרי לשרת בצה"ל בתפקיד פעיל חברתי התמוטטו בבת אחת בספטמבר שנת 2000: "פתאום הכול התפוצץ באופן החריף ביותר, הכיוון שלכאורה המזרח התיכון הלך אליו התנפץ, הסיטואציה הפכה לקשה ומורכבת מאד". קונספציית "צבא השלום" קרסה באחת, וצה"ל שהוביל אותה בהתלהבות עמד חסר אונים מול הטרור הפלסטיני שהיכה ברחובות. הפלסטינים התחילו לפוצץ אוטובוסים ומסעדות, ושליחות השלום של דובר צה"ל נקלעה למבוי סתום. במקום לדברר שלום נאלץ פתאום כתרי לדברר פעולות צבאיות, עניין שכנראה כלל לא תאם את השקפתו הפוליטית:

זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. נשפך הרבה דם, היה קשה מאד להסביר את סיפור הכובש-נכבש. העם היה חצוי ואני ניסיתי לתווך את צה"ל ולהסביר את חומרת התגובה ביחס לעצמת הטרור שהופעלה נגד אזרחים. בשמאל ביקרו את צה"ל על שימוש מוגזם בכוח ובימין ביקרו את הצבא על שלא היה אגרסיבי יותר. ההסברה של הצבא כלפי פנים נעשתה בהעדר קונצנזוס.

מתברר שעל הקושי המוזר, בלשון המעטה, לעבור מהלך רוח של "שלום" להלך רוח של "מלחמה", התווסף אצל כתרי, וכנראה גם אצל בכירים אחרים, הקושי להילחם בטרור כמייצגים של "צבא הכיבוש". משימת הדברור של הצבא התנגשה פתאום אצל כתרי עם האג'נדה האישית שלו.

כמו אצל בכירים אחרים שכיהנו באותה התקופה, גם דבריו של כתרי מלמדים על כך שעם פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 ניצבו ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק והמטכ"ל בראשות מופז, כשהם כמעט חסרי אונים מול האלימות הפלסטינית. הכוח הצבאי העצום שעמד לרשותם הפך לחסר ערך, בהיותו כפות בכבליה של תפישת עולם שהובילה את צה"ל אל "עידן מבטיח שלום המכוון לדגשים חברתיים".

התוצאה הסופית של בלבול המושגים הזה, היתה 19 חודשים שבהם נהרגו קרוב לאלף אזרחים וחיילים. רק אחרי החלפתו של ראש הממשלה אהוד ברק באריאל שרון וכאשר סאת הדמים נגדשה בפיגוע במלון "פארק", התקבלה ההחלטה לצאת למבצע 'חומת מגן' בחודש אפריל 2002. אבל בכך לא היה די.

אחרי 'חומת מגן' היו אצלנו כאלה שסברו, מסתבר שלתומם, כי תפישת "צבא השלום" כבר עברה מן העולם. העובדות היו לכאורה מוצקות דיין, ודי היה בהן ללמד על הסכנות הגלומות בתפיסה הביטחונית הזו לביטחון ישראל. ניתן היה לקוות שהעקרונות שקדמו לה וכבר הוכחו כהולמים את צרכי הביטחון של ישראל – למשל קיצור משך הלחימה על-ידי העברתה מהר ככל הניתן אל עומק שטח האויב – יחזרו להוביל את חשיבתו ומהלכיו צה"ל.

אלא שמלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 הבהירה כי לקחי 'חומת מגן' וכל מה שקדם למבצע, לא נחשבו ראויים להטמעה בראשיהם של מפקדי צה"ל. מבצע 'שינוי כיוון' – שמה הצבאי של מלחמת לבנון השנייה – והמבצעים שבאו אחריו בעזה, לימדו שצה"ל אכן שינה כיוון בעיקר בכל מה שקשור לאחריותו לביטחון האזרחים. לא עוד מבצעים נמרצים והתקפיים במגמה לקצר את המלחמה, כל מלחמה, על מנת להשיב את הביטחון, אלא מבצעי ראווה מבוססי אש ומצטלמים היטב, ללא הפעלת כוחות היבשה (או הפעלתם באיחור), בהיסוס ובעיקר מבלי שהם יוצרים איום כלשהו על מקבלי ההחלטות בצד השני.

עצלני השלום
ההסבר היחיד שאני יכול לתת לאותה דבקות צה"לית במה שהוכח ככישלון כרוני, הוא המשיכה הבלתי מרוסנת שלו אל העצלות הנינוחה; עצלות שהשתלטה על צה"ל מאז שרבין אפשר אותה לקציניו, בהכרזתו על "צבא השלום" בשנת 93'. לא בטוח שרבין התכוון לכך, אבל דבריו על שהמלחמה היחידה ש"תענוג להשתתף בה" היא "המלחמה על השלום" הפכו להלך הרוח הקובע בצה"ל – מה שלא מאפשר לו היום לנהל מלחמה על פי אמות המידה הנדרשות.

קחו למשל את מבצע 'צוק איתן' מ-2014. מי שמנהל במשך כמעט חודשיים מבצע צבאי בטווח שאיננו עולה על 1000 מטר מהגבול, מול ארגון סמי-צבאי, וזאת מבלי שיצליח להוריד את האויב על ברכיו – הוא לא יותר מעצלן המבושם מעצמו. את מחיר עצלותו, תרתי משמע, משלם האזרח הישראלי הספון בממ"ד.

או, קחו למשל את מכת הדריסות והסכינאות הנוכחית. לאחרונה התפרסמו בתקשורת הישראלית ידיעות בדבר הצעה מטעם צה"ל להעביר נשק לפלסטינים, כתרופה לטרור המתעצם. הממשלה דחתה וצה"ל הכחיש, באיחור רב, אבל נטיותיו של צבאנו למהלכים שלא ידרשו ממנו מאמץ רב מדי כבר ידועות. די לשם כך להיזכר בהעברת הנשק לפלסטינים בתקופה שקדמה ל'חומת מגן', ובהשלכותיה. למרות ההכחשה של צה"ל, ניתן להניח שגם היום יש בתוכו כאלה שנאחזים בפתרון מכוון עצלות עבור המתקפה הנוכחית.

הממשלה המכהנת היום הוכיחה כבר מספר פעמים שהיא איננה מסוגלת לנער את צה"ל על מנת שיחזור לתפקד כצבא לוחם. מסתבר שעד שלא תקום ממשלה אחרת ולוחמנית יותר, נגזר על האזרחים להמשיך ולשאת פעם אחר פעם בתוצאות הפיכתו של צה"ל מצבא קטלני לצבא שהמלחמה היחידה שהוא רוצה לנהל היא "המלחמה על השלום".

התוצאות כבר ידועות מראש.

http://mida.org.il/2015/11/30/%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9D-%D7%9C%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94%D7%95-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91-%D7%9C%D7%A0%D7%A2%D7%A8-%D7%90/