בני ציפר ואריאל ברונז ממש כמו קיקי מהגן,תוחבים את היד לחיתול ומורחים על הקיר,ומחיאות כפים  

1

"בשם החופש אתה חופשי / לשלול ממני את החופש שלי / בשם ההיגיון אתה סבור / שאין מקום למילה משלי / בשם הכוח אתה חלש / ולא מוכן עוד להתמודד עם דבר / בשם הרוח אתה נרגש / אך ורק ממה שכל כך מוחש".

הטקסט הכי נוקב על מלחמת התרבות הישראלית שפרצה כאן השבוע נכתב כבר לפני חמש שנים.

אבי בניון, אחיו הצעיר והמוכשר של עמיר בניון, הקליט אז שיר מחאה על כך שחופש הביטוי והמחשבה בישראל פועלים תמיד לטובת צד אחד בלבד. השיר הזה שלו מתנגן לי בראש לא מעט בתקופה האחרונה. בעצם, בכל פעם שנפתח סבב לחימה חדש. כי הרבה לפני שעודד קוטלר עלה לכותרות ושנים לפני שמישהו חלם שמירי רגב תהיה שרה, אבי בניון שואל כאן בשיר מה זה בעצם חופש, מה זאת תרבות ומהי בכלל רוח. ונדמה לי שבזה לא עסקנו מספיק השבוע.

2

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תרבות?

לפני כמה שנים הזמינו אותי לכנס יוצרים בתל אביב. זה קרה כשהממשלה ניסתה לבצע תיקון בחוק לשון הרע, ואנשי הסאטירה בישראל הרגישו מאוימים.

הכותרת של הערב הייתה "מתי יבוא שוטר?", ובמהלכו כל אחד מהמשתתפים עלה לדבר על הבמה כאילו הוא מתבטא בפעם האחרונה באופן חופשי, כי עוד מעט, כידוע, המשטרה תעצור פה אמנים. המפיקה סיפר לי בשיחה מקדימה בטלפון מי יבוא לדבר: עדי אשכנזי, מוטי קירשנבאום, גורי אלפי, אורנה בנאי, מרב מיכאלי, ליאור שליין, יאיר ניצני, שמואל הספרי, ערן זרחוביץ', שרון טייכר, גיא מרוז, יהונתן גפן ואין טעם להמשיך - כי הבנתם את העיקרון.

נוכח חששותיי, חזרו ואמרו לי המארגנים שגם איש תקשורת דתי כמוני ירגיש שם בנוח. "זה ערב נעים, מכובד, במוזיאון תל אביב, אתה לא תהיה נבוך לרגע", אמר לי אחד הבכירים בתעשייה שארגן את הערב הזה. "תבוא, תוכל לדבר על מה שבא לך ולהעביר כל מסר שחשוב לך".

החלק השני היה נכון. אכן דיברתי חופשי, אבל באשר לחלק הראשון – ובכן, אני חושב שבכל שנות חיי גם יחד לא שמעתי כל כך הרבה מילים גסות כמו באותו ערב. היו על הבמה גם ברק וכישרון, אבל רוב הזמן, בעודי מחכה כבר לחלק שלי, שמעתי אסופה מביכה מאוד ונמוכה מאוד של הגיגים עלק-חתרניים ועלק-נועזים. אם תרבות אמורה לקחת אותך למקום אחר, גבוה יותר, הרגשתי שלוקחים אותי נמוך יותר, ממש מחזירים אותי לארגז החול בגן, שם ילדים מתרגשים כשהם אומרים מילים אסורות. מתי כבר יבוא שוטר, חשבתי לעצמי, או לפחות אימא של הנוכחים, כדי להגיד להם לשטוף את הפה עם סבון.

עכשיו, נגיד שהאמנים האלה רוצים לבוא לבקעת הירדן וגם ממש משתוקקים להופיע בהיכל התרבות של קריית ארבע. האם בטוח שאנחנו מעוניינים בתרבות הזאת? כי השאלה התרבותית אינה רק גיאוגרפית ("השחקן הזה לא מוכן להופיע באריאל? אנחנו נראה לו מה זה!"), והיא לא קשורה רק לדעתו של השחקן על "הכיבוש". השאלה היא מהי בכלל תרבות.

השקר הכי נפוץ כאן הוא שיש רק שתי אופציות תרבותיות: ארצות הברית או איראן. או שאתה ליברלי, חושפני, צהוב, פרובוקטיבי וחילוני-קיצוני כמו באמריקה, או שאתה פנאט, טוטליטארי ומפעיל צנזורה וכפייה כמו בטהרן. הכי קל לאליטות הישנות בישראל לגרום לכולם לחשוב שהדתיים רוצים לכונן כאן איראן חדשה, ולכן המסקנה היא שצריך לברוח הכי רחוק שאפשר, לתרבות הכי מערבית וזרה. אבל אני לא רוצה תרבות ניו יורקית ולא את התרבות של בושהאר. באנו לכאן אחרי אלפיים שנה בשביל משהו אחר. קוראים לו ישראל. ונדמה לי שרבים רבים חפצים בתרבות כזאת. שלושת אלפים שנה נשאנו את התרבות הזאת בגאווה ונחשבנו אור לגויים, עם סגולה, עם הספר. העברנו אותה מדור לדור במסירות נפש, והסתדרנו אפילו בלי התקציב של משרד התרבות. לא מכרנו לחו"ל פורמטים של האח הגדול, אבל היינו המודל של אומה שחקקה על לוח לבה "נא להתנהג בהתאם". כך שהתרבות שלנו היא לא רק "להופיע בבקעת הירדן!" או "לא להעלות הצגות על מחבלים!". זה ברור, אבל זה רק השלב הראשון.

3

אני לא חובב של קונספירציות, וגם לא חובב של חובבי קונספירציות. אנשים שניגשים אליי בבית הכנסת ומתחילים להסביר שהקרן החדשה לישראל בעצם רצחה את רבין, לא עושים לי את זה.

אבל אם מסתכלים על סדר היום הציבורי בישראל בשבועות האחרונים, אי אפשר שלא להרגיש שמשהו מוזר קורה פה. כאילו יד מכוונת רוצה לשדר לנו כל הזמן שהמדינה על סף אנרכיה, שהכול מתמוטט והכול שחור. רגע אחרי מערכת בחירות שבה הימין המסורתי ניצח בענק, החל פה קמפיין בעד תחבורה ציבורית בשבת, בעידוד תקשורתי נלהב. מאיפה הנושא הזה צץ פתאום? במערכת הבחירות לא אמרו עליו מילה, אז לפתע זאת הבעיה הכי בוערת? ואז עברו באחת למחאת האתיופים ופתחו בעוד מסע יחצ"ני-תקשורתי, ומיד התגלגלנו לפולמוס על נישואים אזרחיים ולקמפיין אגרסיבי על מבנה המשפחה והדרך להקים משפחה, והנה עכשיו אנחנו עם האמנים שמוחים על הצנזורה החשוכה ועל זכותם להתבטא.

האם יש פה איזה אינטרס סמוי של מישהו לגרום לתסיסה התמידית הזאת? לתחושה שהכול קורס? כי כשחופרים פנימה, בכל אחת מהסוגיות האלה, מגלים שממש לא כצעקתה. שמאחורי הכותרות המציאות שונה לגמרי.