משה איפרגן | 21/04/2016
מתי והיכן "נולד" עם ישראל? במצרים, בארץ ישראל או במדבר סיני? חג הפסח הוא הזדמנות מצוינת לברר את יסודות הלאומיות העברית, ואת הקשר הבל-יינתק בין העם היהודי לארצו
עם ישראל הגיע למדבר מגובש; יציאת מצרים, ציור מהמאה ה-19.
לאחרונה פרץ ויכוח סוער על ראשית ההיסטוריה היהודית. שר החינוך נפתלי בנט הכריז ב-22.2.16 על כך שהשנה הבאה במערכת החינוך תעמוד בסימן "שנת אחדות ירושלים". בפוסט שפרסם כתב את המשפט הבא בפסקת הסיום: "מירושלים ההיסטוריה שלנו התחילה".
עוד באותו היום פרסמה ח"כ סתיו שפיר פוסטתגובה נסער, בו כתבה: "על פי הכתוב בתורה העם היהודי עמד יחד לראשונה לא בירושלים אלא תחת הר סיני… לא בכדי עם ישראל לא נולד בירושלים אלא בסיני. גדולתו של העם הזה היא ערכים שמעצבים אותו. גדולתו היא במסע אל הארץ המובטחת, שאינה רק מקום, אלא בראש ובראשונה – אידיאל. אנחנו קוראים לזה "ציונות".
הוויכוח הנדון הוא על ראשית ההיסטוריה של העם היהודי, אך איננו מסתכם בכך. העובדה ששר החינוך נעץ את ראשית ההיסטוריה בארץ ישראל, בהקשר של אחדות ירושלים, היא הגורם שהסעיר את ח"כ שפיר, שכתבה בפוסטנוסף באותו ערב:
אבות הציונות, ברובם אנשים חילונים, הבליטו והאדירו את הקשר העמוק בין העם היהודי לארץ ישראל תמיד. אבל לבנט חשוב ליצור כאן סיפור חדש. הציונות פחות מעניינת אותו, כי הציונות לא מצריכה שליטה גם בג'נין, ברמאללה, ואפילו לא בשכונות הערביות של ירושלים….
גם התורה שבה נאחז בנט בהצדקותיו המשיחיות לא אומרת די מבחינתו, כי הוא רוצה פוליטיקה שלא מתבססת על זכותנו הטבעית ככל עם – אלא פוליטיקה שמציגה זכות *ייחודית* לנו. ולכן, מבחינת בנט, יש צורך פוליטי דחוף לשנות הן את הנראטיב הציוני והן את הנראטיב המקראי.
ח"כ שפיר רואה בעובדה ששר החינוך קבע את ראשית ההיסטוריה בארץ ישראל, כניסיון להצדיק תביעת בעלות על כל הארץ, באופן שאיננו מתיישב עם זכויות טבעיות ככל העמים. היא מאשימה אותו ביצירת זכות "ייחודית" לעם ישראל. מנקודת מבטה, העם היהודי נולד בסיני, וארץ ישראל היא מסע למימוש אידאלים שאינם נטועים בארץ ישראל כארץ מולדת. ח"כ שפיר רואה בבנט כמעוות גם את המקרא וגם את הציונות. האמנם?
בין סיני למצרים
גם לפי שיטתה של ח"כ שפיר, הגורסת שהולדתו של עם מתרחשת בהכרה מיוחדת ברגע מסוים, הרי שהמקרא קובע את הולדת העם הרבה לפני מעמד הר סיני. האיש המכנה במקרא את עם ישראל "עם" לראשונה בראשית ספר שמות הוא אותו מלך חדש שקם על מצרים ואשר לא ידע את יוסף. אותו מלך אומר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א', ט').
לאחר ששבעים הנפש שירדו למצרים פרו ורבו מאוד מאוד, התייחס אליהם המלך החדש כאל עם ושכנע את המצרים שהעם הרב הזה מסכן את מצרים ועל כן החל השעבוד. לאחר דורות של עבדות (תקופה שארכה על פי הגרסאות השונות בין 210 ל-430 שנה) משה גואל אותם ומביא אותם לסיני. לסיני הם מגיעים כעם מגובש בן מאות שנים.
אם כן, מדוע מצאה ח"כ שפיר צורך לקבוע את הולדת העם דווקא במעמד הר סיני ועוד לטעון שזאת האמת המקראית? ממתי עמים נולדים כשהם עומדים יחד באיזשהו אירוע?
לאומיות והיסטוריה לאומית
שפיר ובנט הם כמובן לא הראשונים שדנים בעניין. בוויכוח הזה נטענו כבר טענות של אנשים רציניים יותר ממחולליו, על כך שאכן ישראל ירדו למצרים כמשפחה בת שבעים נפש שהפכה שם לעם. טענתם היא שהמשפחה המורחבת הפכה לעם במצרים ולא נולדה בסיני, וההיסטוריה של עם ישראל התהוותה עם הפיכתו לעם במצרים. כלומר, הם מסכימים עם ח"כ שפיר על כך שההיסטוריה של עם ישראל לא מתחילה בארץ ישראל ובטח שלא בירושלים.
גם במאמר תגובה של הלל גרשוני שפורסםבאתר 'מידה' הוא טוען היטב: "מה נאמר ומה נדבר, כפיים לסתיו שפיר על הדיוק ההיסטורי. לומר שההיסטוריה של העם היהודי התחילה מסיני, או ממצרים, אכן מתאים בהרבה לאמור בתורה מאשר הטענה, התמוהה משהו, שההיסטוריה שלנו החלה מירושלים דווקא".
עולה אם כן השאלה: האם ספר בראשית וקורות אבות האומה – שהתרחשו בארץ וקדמו לירידה מצרימה – אינם חלק מההיסטוריה של העם היהודי? או באופן כללי, האם תהליך התהוותו של עם איננו חלק מההיסטוריה של העם?
בספרו 'גולה ונכר' מזהה יחזקאל קויפמן שלושה יסודות טבעיים בלאומיות:
האחד, מוצא משותף: קשרי הלאומיות הם כקשרי משפחה מורחבת. אנשים נולדים כבני לאום. העובדה הבסיסית לגבי קבוצה אתנית היא שההתחתנות וההולדה בתוך הקבוצה מרחיבה אותה.
השני, לשון משותפת: הלשון בהקשר של הקבוצה האתנית מהווה יסוד טבעי ראשוני.
השלישי, נחלת אבות: חבל ארץ שהוא המולדת והקניין של בני האומה. לכל אחד מבני האומה תחושת בעלות על הנחלה המשותפת.
לרוב הדבר מתבטא בעובדה הפשוטה שהעם, הלשון והמולדת נקראים באותו שם, למשל, לאנגלים לשון אנגלית ואנגליה היא מולדתם.
ישנן וריאציות ומורכבויות בהופעת שלושת מרכיבי היסוד הללו בעמים, אך בשורש הדברים עמים מתהווים בצורה טבעית מהתרחבות על בסיס הולדה, בהכרה בנחלה משותפת ועם לשון המהווה מוסד טבעי ראשוני של הקבוצה. (הנחלה המשותפת איננה כמו שני היסודות האחרים, אך בעמים מסוימים, בישראל במיוחד, היא במעמד מרכזי).
כאשר הגורם המשפחתי גדל מספיק ומכיר את עצמו כקבוצה אתנית נבדלת, כל אחד מבני הקבוצה האתנית מכיר בשלושת היסודות הראשוניים הללו. כל פרט בקבוצה מזהה את עצמו כבן הקבוצה ע"פ יסודות אלו; כך, כל יהודי מודע לכך שאברהם הוא אבי האומה, שהעברית היא לשונו ושארץ ישראל היא נחלת האומה.
קויפמן כותב בספרו כי "שותפות הלשון ושותפות הדם יכולות להיברא רק בהמשך של דורות רבים ומתוך שותפות חיים של דורות רבים" – עם לא נולד ברגע אחד מתחת להר ובמאורע ספציפי, עמים כלל לא נולדים, הם מתהווים בתהליך ארוך של דורות.
כמובן שעל בסיס אלו ולרוב יחד איתם נוצרים עוד גורמים משותפים, כגון אמונה דתית, ספרות, תרבות ועוד, אך אלו דרגות התפתחות מתקדמות יותר של עמים.
תחת ההבנה הזאת, הכיצד ניתן לתאר היסטוריה לאומית מבלי שהנדבך היסודי שלה הוא היסטוריית התהוות הלאום? הכיצד תתכן הכרה לאומית מבלי שהמוצא המשותף והתביעה לבעלות על נחלת אבות הם שני מרכיביה היסודיים, ושאותם מכירים פרטי הקבוצה דרך סיפורים על המוצא המשותף, על האבות המייסדים ועל תהליך ההתהוות?
על כן, כל עם יתאר את ראשית התהוותו כנדבך הראשוני של ההיסטוריה שלו, והנדבך הזה עשוי לכלול בתוכו רבים מיסודות הלאום הקיימים בזמן שההכרה ההיסטורית העצמית מתגבשת בקרבו.
יתירה מכך, תהליך ההתהוות הלאומית מרכזי מאוד דווקא בהיסטוריה של העם היהודי, עד כדי כך שהמקרא, המספר את ההיסטוריה הזאת, מקדיש כמעט את כל ספר בראשית לתהליך זה, תוך שהוא מפרט בהרחבה את קורות האבות ואת קשרם המיוחד לארץ ישראל.
למשל, אברהם משביע את עבדו שלא לקחת אישה לבנו יצחק מבנות הכנעני בכנען אלא מבני משפחתו בחרן, ובנוסף הוא אומר לו: "…השמר לך פן תשיב את בני שמה: אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמור לזרעך אתן את הארץ הזאת… ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשיב שמה" (בראשית כד). יעקב כבר מצווה לשוב מבית לבן בחרן "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך…" (בראשית לא).
בעוד אברהם תופס את התיישבותו בארץ ישראל כציווי דתי כשהיא איננה מולדתו, אצל יעקב כבר מפותחת ההכרה של ארץ ישראל כארץ מולדתו. מזה אפשר ללמוד על כך שהמקרא מודע היטב למרכזיותו של תהליך ההתהוות הלאומית בהיסטוריה הלאומית. עד כדי כך, שאבות האומה הנמצאים בארץ ישראל כמשפחה קטנה, פועלים למן הרגע הראשון מתוך מגמה של הקמת עם בארץ ישראל.
בשלושת גורמי הלאומיות שמניתי לעיל, הנחלה המשותפת אמנם מרכזית, אך המוצא המשותף והלשון מהותיים יותר לגיבוש הלאומיות. אמנם, בשל העובדה שבישראל לאידאה הדתית מעמד מכונן בלאומיותו ובתולדות חייו, הרי שארץ ישראל משמשת הן כיסוד דתי והן כיסוד לאומי טבעי שלו.
כלומר, אפילו המקרא – שמגמתו דתית – מבין את הצורך בביסוס תהליך ההתהוות ההיסטורי של עם ישראל כנדבך יסודי של ההיסטוריה הלאומית שלו; נדבך טבעי המאפיין כל עם.
תהליך ההתהוות בהיסטוריה היהודית אמנם לא החל בירושלים כפשוטו, אך ארץ ישראל היא מיסודותיו החשובים ביותר.
ציונות – בין בנט לשפיר
במאמר של הלל גרשוני שהוזכר לעיל, הוא משווה בין עמדת ח"כ שפיר לבין זאת של הרב שך, שטען "התורה ניתנה לישראל במדבר, במקום ציה ושממון, וכמו שהזכרנו קודם, כבר לאברהם אבינו עליו השלום בחרן היתה התורה. עוד לא היתה לנו אז 'ארץ ישראל', ולא 'שטחים', והיינו לעם נצחי! בלא 'ארץ ישראל' ובלא 'שטחים', רק בית אחיזה אחד היה לנו – התורה הקדושה! רק בכוחה החזקנו ואנו מחזיקים מעמד!".
דקות ספורות לאחר עליית המאמר לאתר פרסמה ח"כ שפיר פוסט נוסף שבו כתבה: "הדיון הזה לא מתקיים רק בין חילונים לדתיים, חלילה. הרב שך חשב שעם ישראל קם במדבר, והרב שרלו טען שהתהליך החל במצרים: ״אמת הדבר שההקמה כעם הייתה תהליך ארוך, שהחל ב'החודש הזה לכם', המשיך במעמד הר סיני, והסתיים עם הכניסה לארץ״.
תיאום והסכמה מושלמים, לא כן?
השוואת עמדתה של שפיר לזו של הרב שך, השוואה שהיא עצמה מקבלת, משמעותית. שניהם תופסים את עם ישראל כקהילה רוחנית המקדמת אידאלים נשגבים, ועל כן הם הופכים את היסודות הטבעיים של הלאומיות היהודית למשניים בלבד.
אכן, לח"כ שפיר יש אחיזה הן במסורת החרדית והן במסורת צדדית בקרב הוגים ציוניים (אחד העם). בשני המקרים מדובר במסורות שהדמיון ביניהן עמוק: שתיהן מנתקות את עם ישראל מהוויה טבעית ורואות בו ישות רוחנית בעיקרה, שארץ ישראל היא משנית בו.
שפיר לא מייצגת את הזרמים המרכזיים בציונות, אלו שפעלו להקמתה של מדינה ריבונית בארץ ישראל – זרמים שהמתנגדים המרכזיים להם בקרב העם היהודי היו החרדים ואנשי הציונות הרוחנית. ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-20 הוכיחה ששניהם טעו.
דוד בן-גוריון, מנהיג בעל שיעור קומה אינטלקטואלי שהתעמק בתנ"ך ובהיסטוריה הלאומית של עמנו, בחר לפתוח את מגילת העצמאות כך:
בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
השקפתה של ח"כ שפיר סותרת לחלוטין את הציונות המדינית והמעשית, שהיא זאת שפעלה בהיסטוריה וקוממה את הריבונות היהודית החדשה. היא גם סותרת את מגילת העצמאות שנכתבה על-ידי המנהיג שהקים את מדינת ישראל, ושהיה המנהיג של המפלגה בה חברה ח"כ שפיר.
אמנם ההיסטוריה של עם ישראל לא החלה בירושלים אך היא החלה בארץ ישראל. זאת בדיוק ההשקפה של הציונות ושל דוד בן-גוריון, השקפה שנוסחה בצורה קאנונית בפתיחה של מגילת העצמאות; יוצא מכך ששר החינוך נאמן יותר הן למקרא והן לציונות. אגב, אברהם מגיע לארץ ונמצא בסביבות ירושלים, ובשובו ממלחמת המלכים מקבל את פניו מלכי צדק מלך שלם היא ירושלים, ומסתבר שהם חולקים אמונה משותפת באל עליון (בראשית, פרק יד).
מדוע הוויכוח הזה עקרוני?
אז מדוע סערה רוחה של ח"כ שפיר? האם בשל דבקותה באמת ההיסטורית והמקראית בלבד?
יש זיקה עמוקה וחזקה בין הקשר ההיסטורי לארץ ישראל ובין תביעת בעלות על הארץ. עובדה היא שאפילו ח"כ שפיר מודעת היטב לזיקה הזו, ולא סתם היא "מאשימה" את שר החינוך על שעמדתו מצדיקה יחס מסוים לגבי ארץ ישראל.
אגב, ניתן ללמוד על מרכזיותו של תהליך ההתהוות כנדבך יסודי של ההיסטוריה הלאומית מהפרטנרים שלנו ברמאללה, שמדי פעם טוענים שהם צאצאים של עמים עתיקים שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא. גם הם מבינים שיש בכך עניין מרכזי בהצדקת הבעלות על ארץ ישראל.
הכל מבינים שאם ההיסטוריה הלאומית שלנו אינה מתחילה בארץ ישראל, הרי שכל שיבת ציון בחטא יסודה. נתן אלתרמן עמד על עובדה זאת פעמים רבות, כך כתב במאמר מ-1970:
אך מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה ענין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומושיבים אתה על כידונינו בלבד.
קויפמן כותב בביקורתו על הציונות הרוחנית לסוגיה כי "עם שאין לו זכות לאומית טבעית במקומות מושבותיו אין לו גם זכות זכות-מולדת לאומית טבעית. עם שאין לא "ארץ לאומית" אין לו גם מולדת לאומית. כלום אין זה, לכאורה, מושכל ראשון?
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
