שנאה עצמית, טרור ואנטי ציונות  

בימים בהם רוני דניאל ממליץ לצעירים ישראלים לעזוב את הארץ, כמובן שהעיר ברלין מוצאת דרכה לשיח. מה לא נאמר בשנים האחרונות על ההגירה הישראלית לברלין? התופעה נותחה מכל הכיוונים על ידי הספרות והתקשרות הגרמנית והישראלית, מומחים ניסו להסביר, ישראלים התראיינו לערוצי תקשורת שונים תוך הצגת היתרונות והחסרונות והגרמנים – הם היו בעננים מ"שובם של היהודים" לבירתם המאוחדת.

"מחאת המילקי" המפורסמת ביטאה את שיא האובססיה התקשורתית לתופעה וגם היא הגיעה לסופה בקול ענות חלושה כאשר יוזם "המחאה", בחור צעיר בן 25, חזר בעצמו לארץ, זמן לא רב לאחר פרסום היוזמה. מרבית הישראלים בברלין הם צעירים שהגיעו למספר חודשים כדי לחוות את אורח החיים האלטרנטיבי ולחזור לארץ. סיכויי ההגירה הם קלושים ללא ידיעת השפה או דרכון אירופאי.

יש מגזר אחד שקצת התעלמו ממנו, לא חקרו אותו לעומק ולא יודעים עליו יותר מדי בארץ. המהגרים הישראלים שירדו מהארץ והשתקעו היטב בבירה הגרמנית. לא מדובר במהגרים טריים אלא בישראלים וותיקים. הם כבר יודעים את השפה והסתדרו פחות או יותר כלכלית. הם מונים אלפים בודדים בלבד מתוך 15,000-20,000 אלף הישראלים החיים כיום בברלין (רובם כאמור צעירים מתחלפים). מתוך מגזר זה צומחת לה כבר מספר שנים סצינת שמאל-קיצוני שהיא למעשה התגלמותו של הישראלי המכוער והמזוויע בחוץ לארץ.

כל מי שאי פעם ביקר באחת בקבוצות הפייסבוק של ישראלים בברלין יסכים עם הקביעה הבאה – מדוברת בקבוצות הפייסבוק האלימות והברוטליות ביותר הקיימות ברשתות החברתיות בשפה העברית. הוויכוחים, השיח האלים והגס, המילים שהופכות למוטיב חוזר בכל פוסט פוליטי (נאצי, פאשיסט, כובש) הפכו להיות חלק משיח טבעי ושגרתי בקבוצה בכל פעם שנושא פוליטי צף.

בזמן שצה"ל פעל ברצועת עזה במהלך עמוד ענן וצוק איתן נראה היה שנשברו שם שיאים חדשים של שנאת ישראל והישראליות המכוערת. המקרה הראשון שהכניס הרבה חדשים בעיר לשוק היה פוסט משנת 2012 של פרופיל פיקטיבי בשם מיצי (אשר מרבה לכתוב בקבוצות השונות בעברית וגרמנית רהוטה) ובו תמונה של חולצה עליה כתוב: "אני מתבייש להיות ישראלי" הכוללת הצעה לרכוש חולצות כאלה וללבוש אותם בהפגנות אנטי-ישראליות ברחבי העיר נגד צה"ל במהלך עמוד ענן. הפוסט זכה ללייקים רבים ופידבקים חיוביים לתדהמתם של ישראלים רבים שטרם הבינו את הלך הרוח בעיר אשר לאחר מחאתם בתגובות זכו למטר קללות עסיסיות ובוטות ונבעטו מחוץ לקבוצה על ידי האדמין.

מהצד שני, בקבוצת הפייסבוק הנקראת "ישראלים נורמלים בברלין" (למרבה האירוניה), פוסטים של מספר ישראלים אשר קראו לארגן הפגנות תמיכה בישראל, נתקפו בעשרות תגובות נזעמות וקללות. באחת התגובות נטען שמשטר הטרור והכיבוש הישראלי לא מייצג את הישראלים בברלין וכל התומכים בו הם יודו-נאצים. מיותר לציין שהפוסטים התומכים בישראל נמחקו וכותביהם "הכובשים האכזריים" נחסמו מהקבוצה.

לא רק בימים מתוחים ניתן לראות ישראלים לשעבר, נאורים ועילאיים בעלי עברית צחה, רודים ויורים ארס על ישראלים אחרים ברשתות החברתיות. לפני 8 חודשים פוסט תמים "בקבוצת ישראלים בברלין" (בה היו חברים דאז 9000 גולשים) ששיווק את פרויקט תגלית זכה גם הוא למטר הקנטות והשמצות כאשר אחד הכותבים הקבועים בקבוצה, עיתונאי לשעבר שעזב הארץ והיגר לברלין, תיאר הפוסט כ"אינדוקטרינציה ציונית".

אחרים הצטרפו אליו והגדירו את המסע הציוני כ"שטיפת מוח פשיסטית במימן אמריקאי". איש לא ניסה להרגיע את הרוחות בדיון האלים והבחורה התמימה שהעלתה את הפוסט נדהמה מהתגובות והחליטה למחוק אותו ולצאת מהקבוצה.

תחקירנים ישראלים מערוץ 2 ו-10 שחיפשו מרואיינים פוטנציאלים בקבוצות אלה נתקלו במפגן שנאה לכל דבר אשר קיים או נובע מהארץ: "עזבו אותנו במנוחה ציונים אובססיביים", "לא נמאס לכם להטריד אותנו גם אחרי שעזבנו?" ועוד שלל תגובות בריוניות שהבריחו אותם. רק בשבועות האחרונים תחקרינים של "לונדון וקירשנבאום" ו"אורלי וגיא" מערוץ 10 היה קרבן לזעמם.

גם עבדכם הנאמן נכווה בפעילות המתנהלת בקבוצות אלו. לפני קצת יותר משנה בערב יום השואה 2015 עלה לכותרות בארץ ובגרמניה מקרה שערורייתי בו 3 מתמחים ישראלים בבונדסטאג הגרמני (ביניהם הייתי אני) הוחרמו באירוע רשמי במסגרת התכנית הפלמנטרית על ידי מתמחות משטחי הרשות הפלשתינית רק בשל היותם ישראלים ויהודים. המתמחות סירבו לעלות על במת האירוע עם "כובשים ציוניים", הסיתו מתמחים אחרים לעשות אותו דבר וכך מצאנו עצמנו, שלושה מתמחים ישראלים, על במת האירוע לבד.

ראשי התכנית לא הטילו סנקציות על הממתמחות כפי שהובטח והפרשה עשתה כותרות בגרמניה. כתבה של ערוץ 10 שסקרה את המקרה פורסמה בקבוצות הפייסבוק של הישראלים בברלין אשר הטילו רפש ומטר קללות וגינויים עלינו, המתמחים הישראלים, מילים כגון "כובשים בריונים חכמים על בחורות מסכנות", "פרובוקטורים ציוניים עלובים" לוו בקללות וולגריות אישיות נגדנו ומשפחותנו.

הישראלי המכוער בברלין לא רק מקלל ומשתמש בשפה נוראית מאחורי המקלדת, אלא גם מטיל אימתו כנגד מי שלא חושב כמוהו פוליטית. בהודעות פרטיות אשר קבלתי מסרו ישראלים רבים בברלין כי לא יכלו לתמוך בנו בפומבי בקבוצה משום שהם מפחדים מהישראלים האחרים שיעיפו אותם מהקבוצה (ע"י דיווח) ואף יפגעו בהם כלכלית אם יתקלו בהם במציאות. ישראלי ניסח זאת כך: "העיר שייכת להם, אסור לאהוב את ישראל בקבוצות האלו".

כתוצאה מהכתוב לעיל, עשרות ישראלים ציוניים אוהבי ישראל תושבי ברלין נבעטו החוצה מקבוצות הפייסבוק של ה"ישראלים בברלין" לאחר מסע של טרור און ליין וקללות נגדם. התוצאה הייתה קבוצת פייסבוק שנפתחה עבור כל אותם "ציונים מנודים" ונועדה בלעדית לאוהבי ישראל החיים בברלין ושמה "הפרלמנט הישראלי בברלין". אביטל ספקטור, פעילה חברתית ישראלית שגרה בברלין מזה 4 שנים, היא מקימת הקבוצה והיא החליטה לקחת היוזמה לאחר שמשך שנים ספגה את הבריונות של השמאל הקיצוני בברלין. חברי הקבוצה גם נפגשים לעיתים לטובת יוזמות צנועות הקשורות באהבת ישראל בברלין והמלחמה באנטישמיות. הקבוצה מונה כיום 100 חברים.

כאמור, השפה הוולגרית והמלוכלכת בהם משתמשים אותם ישראלים לשעבר בברלין בדיונים פוליטיים בקבוצות ההלו הפכו כבר לשפה שגרתית ורגילה אצל הכותבים הקבועים בקבוצות אלו. אחד מהם אשר כותב ומסיט נגד היהדות וישראל כבר תקופה ארוכה בקבוצות אלו הוא פרופיל משתמש (ספק פיקטיבי) בשם א.ג בפוסט פרטי משלו מלפני מספר שבועות בו הוא כינה את העיתונאית הישראלית-ערבייה לוסי אהריש "זונה של ציונים". לוסי כמובן לא נשארה חייבת, פרסמה הפוסט שלו ברבים בעמוד שלה ואיימה בתביעה כנגד האנטי-ציוני הסורר בלי לדעת שמדובר בפעיל עוכר ישראל שחי בכלל בברלין. אותו א.ג נוהג בדרך קבע להשמיץ ולגדף בצורה מינית ודוחה פעילים פרו ישראלים בברלין ברשתות החבריות.

יהיה זה לא מדויק לומר כי הממשק היחיד והבלעדי בין הישראלים בברלין הוא הרשת החברתית אך הדבר כמעט נכון. הישראלים הוותיקים החיים בברלין עברו תהליך יעיל של אסימילציה בחברה, למדו השפה הגרמנית היטב, מתרחקים מהזהות היהודית ומישראלים אחרים ואין להם שום קשר ולו הקטן ביותר לקהילה היהודית המקומית. הבריחה מישראלים מישראליות היא אחת מסיבות הגעתם לבירה הגרמנית ו "הקהילה הישראלית" בברלין היא פיקציה שלא קיימת הלכה למעשה מחוץ לרשתות החברתיות. כמעט שלא קיימים ארגונים או יוזמות שנועדו בלעדית לישראלים החיים בברלין. ניתן לראות ישראלים רבים בעיר אשר פעילים בקבוצות וארגונים אנטי ציוניים השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל כגון הBDS המקומי, "סאלם שלום", "קול יהודי לצדק במזרח התיכון" וכדומה. השתייכות לארגונים אלו נותנת לרבים מהם תעסוקה חברתית, אהדה מצד גרמנים רבים שרואים בהם ארגוני שלום לגיטימיים והרגשה של "משפחתויות" שהיא יקרה מפז וקשה להשגה בתרבות הגרמנית הקרה. אך שם למעשה משתפים הם פעולה ביתר שאת עם פעילים פרו פלסטינים (בעיקר מוסלמים) וגרמנים מקומיים מהשמאל הקיצוני. על כן לא מדובר בקבוצות שהם "ישראליות" להמרות שמם המטעה. קיימים כאמור מספר יוצאי דופן בהם פרויקטים ויוזמות עצמאיות שהם לגמרי כחול-לבן כגון: "הספריה הישראלית בברלין" – מפגשים בנושא ספרות ושירה בהם לוקחים חלק אינטלוקטואלים ישראלים אחת לחודש בביתה של היוזמת, "לכו נרננה" בה אחת למספר שבועות יכולים ישראלים מקומיים לעשות קבלת שבת אלטרנטיבית ביחד עם מוזיקה אקוסטית וסעודה וישנו גם המגזין און ליין "שפיץ" המסקר בעיקר נושאי תרבות ופנאי בעיר ברלין בשפה העברית עבור הישראלים המקומיים. למעשה אף אחד מהיוזמות הללו אינה מעידה על סוג של קהילה ישראלית מאורגת בברלין אלא יותר על פעילות מורחבת של היוזם וקבוצת חבריו אשר פתוחה גם לקהל הישראלים הרחב שמתגורר בעיר. מנגד, טוענים ישראלים רבים הגרים בעיר, היוזמות הללו אינן מסבירות פנים לישראלים "ימניים אוהבי ישראל" ומארגניהם במקרים רבים נמנים על השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. על כן מרגישים הם לא שייכים ורצויים. כאמור, "הפרלמנט הישראלי בברלין" הוא המפלט האחרון של ישראלים אלו.

תיירים ישראלים או ישראלים חדשים בברלין לא יבחינו או ירגישו מייד בתרבות של "שנאת ישראל" שהתפתחה בקרב הישראלים הוותיקים של ברלין. כפי שנאמר הם נטמעו היטב בחברה המקומית ונוכחותם כישראלים לא בולטת לעין ברחובות העיר אלא בעיקר ברשתות החברתיות. לוקח זמן להפנים ולהבין שהדרך היחידה להשתלב בסצינה הישראלית בברלין היא על ידי דריכה ורמיסה של ארץ המולדת ודחייה של כל דבר הנוטף ממנו ניחוח ציוני והערכה למקום בו גדלנו. אמנם הרווחה הכלכלית והאפשרות לסיים את החודש בכבוד הן הסיבות העיקריות שמשכו לברלין את אותם היורדים המיואשים אך הסיבות מדוע התפתחה שם תרבות של שנאת ישראל והתכחשות למולדת טרם ברורות לחלוטין ומצריכות מאמר וניתוח נפרד. מה שבטוח, בקהילות הישראליות באמסטרדם ולונדון אשר מונות אף הן אלפים ישראלים לשעבר, לא ניתקל בישראלי המכוער בצורה כזאת. אהבת ישראל וגיבוש הן לא מילים גסות וגם לא שיתוף הפעולה עם הקהילה היהודית. הגעגוע והאהבה למולדת היא מה שמניע הרבה ישראלים בחו"ל אבל כשמדובר בבירת הרייך לשעבר החוקים הם שונים לאכזבתם ותדהמתם של ישראלים רבים שהבינו שעיקר השנאה וההשפלה הכי גדולה שהם יחטפו במדינתם החדשה היא לא מניאו-נאצים גלוחי ראש או מכנופיות איסאלם סלפיסטיות אלא – מאחיהם, הישראלים לשעבר.