בניגוד למשקיעים בקרן הון סיכון שקונים יחידות בקרן בכספם הפרטי ומרצונם החופשי – בקרן "שלנו" אף אחד לא ביקש את הסכמתנו להשקיע – לוקחים את הכסף מכיסנו בכוח באמצעות מערכת המיסוי. כמה לוקחים? בערך 1.5 מיליארד שקל "נטו" לשנה. זה המספר שנקוב בספרי תקציב המדינה. לוקחים יותר, כי ה"נטו" מתקבל אחרי שמביאים בחשבון הכנסות צפויות מתמלוגים. אבל, בעוד שההוצאה בטוחה – ה"הכנסות" כלל לא בטוחות.

ואכן, מסתבר באופן לגמרי לא מפתיע, שהקרן אינה "חברה למטרות רווח". כלומר, היא גוף ממשלתי נוסף שפועל "למטרות הפסד". קל לפקידי מדינה עם משכורת ופנסיה מובטחת לנהל "קרן הון סיכון" שמוציאה בקלות כסף, אבל צד הגבייה קשה ופחות מעניין... לפעמים צריך גם לריב עם חברות גדולות שאולי נרצה פעם להיות מועסקים על ידן – אז למה לריב? ואם מצטברים חובות כבדים לקרן הון הסיכון? אז מה? יש "קביעות", יש ברוך השם ועד עובדים ואולי תהיה גם "משרת ייעוץ" אצל אחד מהקליינטים.

מידי מספר שנים מכריז התמ"ת על "מבצע חד פעמי" להשבת חובות. כעת מדווח שהחוב המצטבר עומד על כ- 1.5 מיליארד שקל. "מצטבר" ממתי? מקבלי המענקים מהמדען הראשי אמורים לשלם למדינה תמלוגים אם הפרויקט מצליח, והלוואות במסגרת החוק לעידוד הון צריך לפרוע – אבל לא כולם "משוגעים" להחזיר למדינה חובות? כספי מדינה הם "כסף של אף אחד" – מכאן ברור מהיכן צומחים החובות. לשכת המדען הראשי התחילה לחלק כסף בשנת 1968. בשלושים השנים הראשונות לקיומה מ- 1968 עד 1998 הצטברו חובות של כ- 3.3 מיליארד דולר (מקור http://www.iasps.org/hebrew/policystudies/PS42heb.pdf) . סכום עתק – בערכי דולר של 1999! לכמה גדל החוב האבוד מאז? מה היקף החובות האבודים החדשים שהצטברו ב-13 השנים שחלפו מאז 1998? אם רק נשתעשע במספרים (ריבית שנתית של 4% וחוב חדש בהיקף יחסי דומה) נקבל שהחוב המצטבר, רק למדען הראשי, מבלי להביא בחשבון את מעללי החוק לעידוד השקעות הון – יכול להגיע בקלות ל- 14 מיליארד דולר. והיכן החובות המצטברים למרכז ההשקעות? מדובר בחוב מצטבר של למעלה מ-50 אלף שקל למשפחה בישראל. ואנחנו מדברים רק על "חובות" לא על שלל הקומבינות בעזרתן בכלל חולקו המענקים. בפרק תעשייה ועסקים באתר זה, הצלחנו ללקט כ- 22 שיטות מקובלות ל"הוצאת כסף" מפקידי משרד התעשייה.

ואיך הסתיים מבצע הגביה החד-פעמי הנוכחי? ובכן, מקץ תשעה חודשים "למבצע" עומדת הגבייה על אפס שקלים. כן, אפילו לא שקל אחד נגבה!

מצדדי התמיכה הממשלתית בתעשייה ובמו"פ מצביעים בגאווה על מאות חברות ההי-טק המשגשגות בישראל וטופחים לעצמם על השכם. ההוצאה הלאומית למו"פ אזרחי בישראל היא הגבוהה בעולם ביחס לתוצר הגולמי: 4.6%. ומזה – ההוצאה למו"פ במגזר העסקי מהווה 3.4% מהתוצר – גם כאן אנחנו במקום הראשון בעולם. באופן מפתיע מסתבר שהמימון הממשלתי למו"פ התעשייתי בישראל ממש נמוך ומהווה בשנים האחרונות רק כ-5% מסך ההשקעה – רובו הגדול של המימון מגיע מקרנות הון סיכון פרטיות וממשקיעים פרטיים – וזה כנראה אחד מסודות ההצלחה של ההי-טק הישראלי.
הוצאה לאומית למו"פ אזרחי - מקור :http://www.most.gov.il/Departments/NCRD/dochot/default.htm

סביר שהמיזמים שמושיטים יד אל קופת המדינה הם דווקא אלה שקשה לשכנע בהם משקיע פרטי או שקיים בהם צורך להקטין את הסיכון למשקיע פרטי. סביר גם שהחברות הגדולות, אלה שזוכות ברוב כספי המו"פ הממשלתי, מצליחות בגיוס הכסף לא מעט בזכות ה"אישיות הבכירה" שצורפה לדירקטוריון או להנהלה – אין זה סוד שבכירי צה"ל ובכירי הפקידים במשרדי הממשלה מתקבלים בברכה בצמרת הניהול העסקי בישראל. רמטכ"ל לשעבר, או מפקד חיל האוויר לשעבר, לא מתמנים ליו"ר דירקטוריון עסקי, או כ"יועצים בכירים", בזכות כישוריהם וניסיונם העסקי העשיר. קשרים שווים כסף. לכן, פרויקטים זוכים למענקי מדינה לא נאלצו לעבור את מסננת השוק ואת מרוץ המכשולים שכרוך בשכנוע משקיע פרטי מודאג – טבעי שחלק ניכר מהם ראויים פחות ויצליחו פחות.

אין לכפות על אזרחים לקחת חלק במימון עסקי אחרים. את משרד המדען הראשי צריך לסגור... אולי צריך להשאיר מספר פקידים שימשיכו לנסות לגבות את החובות. כך ייעשה גם ל"מרכז ההשקעות" וליתר הקרנות שמזרימות את כספי משלם המיסים "לעידוד עסקים קטנים", למימון עסקים גדולים, ולמימון ענקים דוגמת אינטל.