פרשת השבוע - ויצא  

אָדָם שֶׁנּוֹלַד הוּא נֶפֶשׁ חָיָה מֻשְׁלָם וְאֵין נַפְקָא מִנֶּא מִי הֵבִיאוֹ לָעוּלָם
גַּם אֵין זְכוּת לְהַבְדִּיל בֵּין דָּם לְדָם לְשׁוּם דָּת אוֹ אֱמוּנָה וְלֹא לָאִסְלָאם
כִּי הַנּוֹטֵל נֶפֶשׁ חִנָּם סוֹפוֹ שֶׁיִּכָּחֵד וְלֹא יֵהֵא קַיָּם

שבת שלום קהל קדוש

הָאוֹת לַבָּאוֹת
כּוֹכַב יַעֲקֹב הֵאִיר בְּדַרְכּוֹ אֶל אֲִרָם
רָאָה מֶלְאָכִים בְּשֵׁנָתוֹ מִשֶּנַם וחָלַם
מַלְאָכִים הָיוּ מְלַוָּיו בְּצֵאתוֹ מֵאַרְצוֹ
עַד הַגִּיעוֹ בְּשָׁלוֹם אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ
וְזֶה הָיָה הָאוֹת לַבָּאוֹת
כָּכָה הֵחֵלָה הִתְהַוּוּת עַם יִשְׂרֵָאֵל
אֲשֶׁר עָתִיד לְהִבָּחֵר כְּעַמּוֹ שֶׁל הָאֵל
תְּלָאוֹת רַבּוֹת מְצָאוּהוּ בְּדַרְכּוֹ יַעֲקֹב
שֶׁבַּם הִתְחַשֵּׁל וְהִשִּׂיג מְבֻקָּשׁוֹ לָרֹב
וְאֶלֶּה הֶן קוֹרוֹת יַעֲקֹב
זוֹ הָיְתָה רֵאשִית הַדֶּרֶךְ שֶׁל יִשְרָאֵל
תְּחִלָּה הָיָה עֵשַו שבְּעֹרֶף יַעֲקֹב נָשַׁף
וּבְעֹרֶף אָבִיו יִצְחַק נָשַׁף יִשְׁמָעֵאל
וּמֵאָז יַעֲקֹב מְחַפֵּשׂ בִּטָּחוֹן לַשָּׁוְא
אֶלֶּה תֹוֹלְדּוֹת עַמֶּנוּ לָרֹב

הצדיק בעירו הוא זִיוָה וְהֲדָרָה שֶׁל העיר
ויצא יעקב מבאר שבע בדרכו אל בית המשפחה המקורית של אברהם בחרן שם הוא פוגש בדודו אחי-אמו את לבן . יעקב איש תם היה וישר חכם ולא "עם-הארץ". לא בכדי אמר רש''י על יציאת יעקב מבאר שבע, כי בצאתו ממנה פנה זִיוָה וַהֲדָרָה של העיר לכן נאמר ויצא ולא נאמר וילך יעקב חרנה . בפרשה זו לומדים להכיר את דמותו של יעקב שהיא גם דמותו של עם ישראל שקם והיה מצאצי בניו. לכן רש''י נותן לתואר תָּם משמעות חיובית נוספת באמרו: כלבו כן פיו. ועל אמירת הפסוק "יושב אֹהָלִים" חז''ל אמרו יושב בְּאָהֳלָה של תורה הוא אהלו של שֵׁם וְאָהֳלוֹ אברהם העברי שעבר את הנהר. על כן ישראל הוא העם העברי ואלה שנשארו אחור במדבר הם העם הערבי כי לא עברו את הנהר שאברהם עבר אותו. הַתֹּם של יעקב הוא חכמתו שנתגלתה במלוא משמעותה ביחסיו עם לבן הארמי. לא רק בהיותו במחיצת לבן נתגלתה תושיתו וחכמתו של יעקב אלא ראינו זאת בפרשת תולדות שקבע לו מטרות והשיג אותן. מטרה אחת לקבל את הבכורה מעשו אחיו שבז לה, ואשר דחק אותו עוד ברחם רבקה אמם. חכמתו של יעקב מול לבן שהונה אותו ויצא ממצב זה בשלום ומלא טוּב , תכונות אלו הם תכונותיו של עם ישראל . לִמּוּד התורה וצבירת חכמה ודעת. אשר ברבות השנים עלה בחכמתו ובתושיתו על כל אמות העולם אשר הם לא ישבו באהלה של תורה. התכונה שניה היתה ליעקב היא התבונה והיכולת למצוא דרכים לקיום בקרב עמים שלא אהבו אותו בלשון המעטה. עם ישראל מצא עצמו לאורך הדורות תורם קדמה ורוחה לעולם בכל תחומי החיים, כאמור כשרוב העמים שישב בקרבם אם לא שנאו אותו הם קינאו בו והציגוהו כעושק ומנצל אותם ונתנו לו תדמית מעוותת. לכן כוחו ועצמתו של עם ישראל היא בשבתו בארצו ולא בין עמים זרים העוינים לו. למרות שבישיבתו מחוץ לארצו עשה חיל . עם ישראל בנכר היה נופל מאגרה רמה לבירה עמיקתה נרדף מיד בהתחלף השליט או השלטון. כל הטוב שעשה לעם שישב בקרבו, היה כלא היה . לכן דברי רש''י שאמר : הצדיק בעירו הוא זיוה והדרה של העיר בעלת משמעות מכרעת עזיבת הארץ למען הנוחויות, אינה סיבה לעזיבה . בנכר יטילו שונאי ישראל בעת מצוקה את האשם בישראל – הוא תמיד שעיר לעזאזל .

יעקב בהיותו אצל לבן למד משמעות המרמה.
יעקב כפי שכבר קראנו בפרשת תולדות נהג במרמה פעמים, פעם בדרך בה נקט לקנית הבכורה מעשו, אלא שהכתוב רכך את המעשה שנראה מעשה לא צודק באמרו: ויבז עשו את הבכורה (תולדות כו/לד) לכן אין לראות בקנית הבכורה גזלה. אלא שהכתוב לא הסתיר מן הקורא שלקיחת הברכה המיועדת לעשו על ידי יעקב בסיוע אמו רבקה "בערמה" כלשון הכתוב. יצחק באותה עת היה במצב של עִוָּרוֹן ולא יכול היה להבחין כי יעקב מקבל את ברכה ולא עשו שמיועדת לו כבכור. לאחר שידע כי הערימו עליו אמר יצחק לבנו עשו: בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. (תולדות כז/לה) עֵשַׂו אז ידע למה יעקב נקרא יעקב באמרו: ויעקבני זה פעמים את בְּכֹרָתִי לקח והנה עתה לקח ברכתי.(תולדות כז/לו) . לקיחת הברכה המיועדת לעשו כבכור, ניתן לנמקה בכך: כי הרי עשו ויתר על הברכה בעת שֶׁוִתֵּר הוא על הבכורה. כי יעקב קנה הבכורה ואפילו בנזיד עדשים, הוא בכך זכאי לברכה של הבכור. יעקב ידע כי זה נימוק דחוק ביותר קם ויצא מן הארץ. נשוב אל פרשתנו ויצא אל מעשי לבן עם יעקב , בְּתִתּוֹ לו את לאה בערמה במקום רחל שעבד לקבלה כאשתו שבע שנים, ביחוד כשנתן לבן הסכמתו לכך: ויאמר לבן טוב תִּתִּי אתה לך מִתִּתִּי אותה לאיש אחר . שְׁבָה עִמָדִי (שב אתי) (כט/יט) אלא שלבן רמה את יעקב בתתו ליעקב את לאה אחותה של רחל שאהב מאד. לבן גם צרף ללאה את שפחתה זִלְפָּה, הנימוק של לבן למעשהו זה, שזה מנהג המקום, הבגירה נישאת לפני הצעירה ורחל צעירה מִן לֵאָה. יעקב לא וִתֵּר ועבד שבע שנים נוספות ברחל. שצירפה אליה גם את שפחתה בִלְהָה. אלה הן למעשה ארבעת האמהות של שנים עשר הבנים והבת דינה כשהבנים עתידים להיות שנים עשר השבטים של עם ישראל.

המיוחד והשוה בשבטי ישראל
שנים עשר בני יעקב שעתידים להיות שנים עשר שבטי ישראל ועם ישראל , נולדו בחלקם ללאה הם: ראובן, שמעון, לוי ויהודה ולזלפה וגם את יששכר וזבולון וגד ואשר שנולדו לשפחתה של לאה .בסך נולדו ללאה ולאמתה זלפה שמונה בנים וילדה דינה משנולדו ללאה ארבעת הבנים הראשונים רחל קנאה בלאה ונתנה ליעקב את בלהה שפחתה לאשה והיא ילדה את דן ונפתלי . אחרי שנולדו עשרה בנים ליעקב שמונה מלאה ומזלפה ילדה עוד רחל את יוסף ובדרך לאפרת ליד בית לחם ילדה את בנימין ומתה בלדתה אותו (וישלח לח/יח) בסך הכל נולדו וליעקב שנים עשר בנים ובת .דבר חשוב נוסף משתמע שלמרות הקב''ה נתן לעם ישראל את ארץ כנען, הכתוב לא מבדיל בין אדם שנולד בארץ ישראל לבין אדם שנולד בחוץ לארץ. הארץ נועדה להכיל כל אחד מעם ישראל שרוצה להתישב בה. אין להבדיל בין אלה שחיים בארץ לבין אלה שחיים בחוץ לארץ. חוק השבות שנתקבל כאחד החוקים הראשונים והחשובים עם חידוש קוממיות ישראל כמדינה, קבע כי כל בן עם ישראל שדתו דת משה וישראל (יהודי) הוא אזרח המדינה שקוממיותה חודשה אחרי שנפסקה בכוח עלידי זרים שפלשו אליה במשך כאלפיים שנה. כאמור בני יעקב ודינה הבת נולדו מחוץ לארץ ישראל בפדן ארם, רק בנימין נולד בדרך לאפרת שהיא בתחום ארץ ישראל. למרות שנולדו בחלקם לשפחות הם שוים ואין נפקט מינא מי ילד אותם גבירות או שפחות. בעיני ישראל ובתורה הם שוים זה לזה. דבר זה אם הוא נועד להצביע על דבר מה, הרי הוא בא להצביע על העקרון שכל בני האדם שווים בעיני האלהים ואין הבדל בין בן אשה לרעותה, יהא מעמדן אשר יהיה. הקב"ה רואה באדם, אדם ואין נפקא מינא מי ילדתו. כמעט ולא ניתן לזכור מי היא אמו של מי מבין בני יעקב, . (בשולי הפרשה יובאו שמות ילדי יעקב לפי אמותיהם) כל ישראל חברים גם אם שונים זה מזה. רק מעשי האדם ידברו.

הַשֵּׁם הֶעֱנִיק לָאָדָם חָכְמָה וְדַעַת כֹּל שֶׁנָּטַל עַל עַצְְמוֹ לַעֲשׂוֹתו מִדַּעַת
אִם הָאָדָם עָשָׂה טוֹֹב הַשֵּׁם רִצָּה עָשָׂה רַע יוֹם יָבוֹא הָרַע אוֹתוֹ יִמְצָה
נֶאֱמַר טוֹב לָדַעַת עִם מִי לְהֵיטִיב כִּי עִם רָשָׁע רָעָה תַּחַת טוֹבָה יָשִׁיב
אֶלֶּה קוֹרוֹת יַַעֲקֹב שֶׁקָרוּ לוֹ בְּחָרָן עַשָׂה טוֹב שָׁם וּגְמָלָהוּ רַע הַדּוֹד לָבָן
זֹאת זְכוֹר! עִם חָסִיד תִּתְחַסַּד וְעִם נָבָל תִֹתְנַבַּל
וְיָצָא יַעֲקֹב לְחָרָן וּבְלִבּוֹ אֱמוּנָה שֶׁאֶת מַטְרָתוֹ יַשִּׂיג בְּחָכְמָה שְׁנוּנָה
לִצְעוֹד לַיַּעַד שֶׁקָבַע לו בְלֹא חַת ילך חִישׁ לֹא בְחָפְזָהזָרִיז אַךְ בְנַחַת
יַעֲקֹב תִּכְנֵן והוא קבע יַּעַד וְחָשַׁב לְשַׁלֵּם לְלָבָן בַעֲבוֹדָה עַל זוֹ שֶׁאָהַב
הָרָשָׁע הוֹלִיכוֹ שׁוֹלָל בְּדִבְרֵי כּזָבָ וּמָצָא יַעֲקֹב עַצְמוֹ מְרֻמֶּה וּמְאֻכְזַב
זֹאת זְכוֹר! שֶׁנֶּאֱמַר צַדִּיק וְרַע לוֹ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ
עִם נָבָל נְקוֹט אֶמְצָעֵי זְהִירוּת לִסְמוֹךְ עַל מִלָּתוֹ זֹאת יְהִירוּת
כִּי הַנָבָל מַבְטִיחַ וְאֵינֶנּוּ מְקַיֵּם טוֹעֵן כְּעָשׁוּק חוֹמֵק וְלֹא מְסַיֵּם
הַנּוֹכֵל בְּלֶחֶם חֻקּוֹ אֵינוֹ בּוֹחֵל בְּתִתּוֹ לְיַעֲקֹב לֶאָה בִּמְקוֹם רָחֶל
זֶהוּ סִפּוּר עמנו קורה יוֹם יוֹם עִם שְׁכֶנֶינוּ בּהְוֹשָׁטַת יָד לְשָּׁלוֹם
אוֹמְרִים דָבָר וְעוֹשִים אֲחֶרֶת סִפּוּר זֶה עַל גַבֶּנוּ כַחֲטוֹטֶרֶת
וְזֶה מִתְרָחֵשׁ לוֹ מִשְמֵרֶת אַחַר מִשְׁמֵרֶת