הילד השני של כולנו בפסק הדין של משפט אלאור אזריה  

מגיע לו למות
בחקירותיו ובעדותו, אזריה עשה כל מה שיכול כדי להציל את עצמו מהודאה שאכן חשב כי מגיע למחבל למות. הוא הכחיש את השיחה, אחר כך אישר שהיתה. הכחיש שאמר בה משהו, טען שאינו זוכר, ובצדק דבריו נתפשו על ידי השופטים כלא מהימנים.

כמו אזריה, גם ת.מ אינו אלא חפ"ש. אבל גם הוא הילד של כולנו, שסביר להניח כי הוא כבר חזר אל זירת עימות כזו או אחרת. זירות כאלה היו ויהיו כל עוד ממשיך הכיבוש, ולמרות שגם הוא הילד של כולנו, הוא יהיה שם לגמרי לבד.

אין משמעות מעשית לתמיכה של ראש הממשלה בחנינה לאזריה. הסמכות לא נתונה בידיו. גם אין משמעות מעשית להיעדר התמיכה של נתניהו ברמטכ"ל. גדי אייזנקוט הוא מקצוען שבע קרבות, שיכול להסתדר גם עם העלבון הזה. אבל מה יהיה על ת.מ ודומיו, שבניגוד לאייזנקוט, יידרשו בפעם הבאה ליישם את "עקרונות צה"ל", עקרונות שהתמסמסו והיטשטשו.

הפוליטיקאים בגדו בת.מ, ויחד עימו בכל החיילים שעדיין חושבים כמוהו. במקום לגבות חיילים כמו ת.מ, שעקרונות צה"ל הכתובים נהירים להם, הם בחרו לעשות את ההיפך הגמור. הם תמכו באזריה, שפעם בניגוד לעקרונות צה"ל וחיבקו אותו ואת משפחתו. הם איפשרו לו לחייך כמנצח וכמו אמרו לו "לעזאזל עם עקרונות הצבא, החוק, בית הדין או ערכי המוסר האחרונים והצולעים של צה"ל. למחבל פצוע מגיע למות ולאזריה, הבן של כולנו, מגיעה חנינה". למה? כי זה קול ההמון, והוא מושמע בשאון מוגבר ובסמכותיות מהתלת אימה על השלטון, לכן אין בלתו.

לת.מ יש גם מפקדים צעירים שחשבו כמוהו, כך עולה מהכרעת הדין. גם בהם בגדו ראש הממשלה והמקהלה הדמגוגית שלו, בתוספת שלי יחימוביץ'. המסר שהועבר להם ברור וחד משמעי: לא משנה כמה תנסו להבהיר את הוראות הפתיחה באש, שאמורות להגן גם עליכם וגם על החברה הישראלית מברבריות מוחלטת, בסופו של דבר עדיף להיות אזריה ולחוות את תחושת הערך וההוקרה שאנשים צעירים זקוקים לה. הגיבורים של ציבור מוסת שהשלטון מחבקו ומלטפו יהיו אזריה, לא אתם. לא מי שבאמת מנסה לפעול נכון ככל יכולנו בתנאים בלתי אפשריים.

בתמיכתם בחנינה לאזריה, אומרים הפוליטיקאים שבגדו בת.מ, שבעצם הברבריות מנצחת. היא מנצחת כי מותר להם להחליט למי "מגיע למות" על פי ראות עיניהם ולא על פי קודים אתיים. מה יהא על הילדים הבאים של כולנו? הוא יעמוד שם לבד עם העקרונות שאף אחד בציבוריות הישראלית לא נלחם עליהם, שמנהיגיו כופרים בהם. 

בינתיים הילד השני של כולנו נותר מוכחש ונבגד, מסתתר באלמוניותו בתוך הכרעת הדין. הוא אומנם דובר אמת ונאמן לעקרונות צה"ל, אבל הוא מגלה עכשיו ש"כולנו", רוב הציבור המוסת ומנהיגיו, אוהבים רק ילד אחד.