אמא רוצחת: משתיקים. אב רוצח: מבליטים  

כעבור שלושה ימים רצחה אמא בעכו את בנה בן החמש והתאבדה. התקשורת לא פירסמה את השמות ולא פירסמה תמונות.

בדיון בוועדה לזכויות הילד של הכנסת הסבירה יוכי סימן טוב, מנהלת השירות הפסיכולוגי במשרד החינוך, כי "יש מספר כללים שחשוב לשים לב אליהם במקרי רצח כאלה ובמקרים אובדניים שמסקרים בתקשורת. אסור לגלות אמפתיה לעושה המעשה, אסור לפרסם את הדרכים שבהם זה נעשה ואסור לפרסם בעמודי עיתון בולטים. סיקור לא אחראי בנושא זה ובנושאי אובדנות, מגיע לאוכלוסיות בסיכון ומשפיע עליהן".

דבריה של סימן טוב "עוררו גל של הנהונים והסכמות. היה ברור שהאחריות על שכיחות התופעה היא גם בידיים שלנו – העיתונאים", כתבה שרית אביטן-כהן ב-nrg. "צריכים לזכור את האחריות העצומה שמוטלת על כתפינו, ולבצע דיווח אחראי ולא פרובוקטיבי מדי. לא צריך להרוג את כל הערכים שלנו בתמורה לעוד כותרת או חשיפה".

סימן טוב ואביטן-כהן צדקו. אבל האמירות שלהן צבועות, משום שהן באות רק בתגובה למקרים של רצח ע"י אמהות. כשהרוצח הוא גבר, העתונות עטה על המקרה בשקיקה ומפרסמת הכל, מייד, בצורה שמייצרת דמוניזציה של המין הגברי כולו ומשמשת כהצדקה לחוקים דרקוניים ואכיפה סלקטיבית.

אשר יגורנו בא

אנחנו כתבנו בתגובה לאביטן-כהן: "אל תדברו איתנו על אחריות עתונאית כשאתן יודעות היטב שבמקרה הבא של רצח ע"י גבר, תמונות הרוצח והילדים ימלאו את העמודים הראשיים, ויהיו אייטם פותח אצל יעל דן ויונית לוי, במשך שבוע לפחות".

והנה זה קרה. רצח מזוויע נוסף של ילדים, הפעם בידי גבר. לא חלפו שעתיים או שלוש מרגע מציאת הגופות, ועד תחילת פסטיבל הפירסומים המובלטים בעמודים הראשיים, כולל שמות, תמונות, דם, הכל.

מבחינה עתונאית, אין שום הבדל ממשי בין המקרים, חוץ מהמין של הרוצח. למי שיטען שההבדל נעוץ בכך שהרוצח לא התאבד, אזכיר שגם אלי גור התאבד, וגם מייקל פישר התאבד, ובכל זאת פורסמו שמותיהם ותמונותיהם, כמו גם של קורבנותיהם.

למי שיגיד שבמקרים בהם הילדים נרצחו על ידי אמא, היתה בקשה של המשפחה שלא לסקר, אומר: קשקוש. העתונות לא שואלת אף אחד מה לסקר ומה לא לסקר. הדבר היחידי שיכול למנוע מעתונאים לסקר סיפור עתיר רייטינג הוא צו איסור פרסום, ואין שום צו שכזה בשני המקרים הנ"ל.