הודעת האו''ם חשפה את בלוף ''העליונות המוסרית'' של צה''ל  

מועצת זכויות האדם של האו"ם מוכרת כגוף מוטה ואנטי־ישראלי, אך הודעה זו היא בעלת חשיבות מכיוון שאלו בדיוק המונחים שבהם השתמש צה"ל כדי להצדיק את המשפט וגזר הדין של אלאור אזריה. שעות ספורות לאחר האירוע בחברון כבר הסבירו ראשי הצבא ושר הביטחון דאז יעלון כי חשיבות האירוע חורגת הרבה מעבר למעשה עצמו, בשל האפקט שיש לה על תדמית הצבא.

כך למשל אמר יעלון בהודעה שפורסמה בצהרי יום האירוע:

האירוע… הוא חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו. אסור לנו לאפשר, גם בשעה שהדם רותח, אבדן עשתונות שכזה ואבדן שליטה שכזה… חובתנו המוסרית היא להקפיד קלה כחמורה. לשמור על צלם אנוש. לזכור את מגבלות הכוח גם אחרי שהאויב הוכה, ולמנוע מעצמנו התנהגות שאינה מוסרית. לזכור כי כוחנו אינו נובע רק מיכולתנו הצבאית, אלא קודם כל, מעוצמתנו המוסרית. זו חובתנו, לנצח ולהישאר בני אדם.

יעלון שב והדגיש מסר זה פעמים רבות, בתארו את משפט אזריה ככזה שמונע מצה"ל להפוך לצבא ברברי ומתבהם הדומה לדאעש. על פי יעלון וראשי הצבא, אזריה לא פגע רק בחייו של המחבל שבו ירה, אלא בדבר מה חשוב ומהותי בהרבה: התדמית המוסרית של צה"ל.

דבריו של יעלון ביטאו את השינוי העמוק שעבר על הצבא, שהחליף את האתוס הצבאי־מקצועי הקלאסי של חתירה למגע, ניצחון והשגת המטרה, באתוס חדש המדגיש את "העליונות המוסרית". אתוס זה הוא המניע למאמצים הרבים המושקעים בהגנה על אזרחי אויב חפים מפשע, גם במחיר סיכון חייהם של החיילים.

אתוס זה מלווה את הצבא תקופה ארוכה ועומד מאחורי צעדים רבים שספגו ביקורת ציבורית, אך הוא הגיע לביטוי בולט במשפט אזריה, שהפך לסמל במאבק על דמותו של הצבא. כפי שתיארתי בניתוח הכרעת הדין, אתוס חדש זה הניע את השופטים לפרש באופן מחמיר ביותר וחסר תקדים את הוראות הפתיחה באש, ולהרשיע את אזריה.

נימוקים אלה נוסחו בצורה מפורשת יותר בגזר הדין, כאשר השופטים ביקשו להמחיש את חומרת העבירה וקביעת "מתחם הענישה" שלה. כך למשל, הובא בגזר הדין באריכות הציטוט הבא, מתוך פסיקה אחרת של בית הדין הצבאי:

ללחימה הנוכחית בשטחים יש שני מרכיבים – רכיב ממשי־פיזי ורכיב תודעתי. בעימות מוגבל – שהוא סכסוך מזוין שאינו עולה כדי מלחמה כוללת – דווקא האחרון הוא שעשוי להכריע את המערכה. לפיכך, למעשים שיש בהם כדי להחליש את מלחמתו של צה"ל מן ההיבט התודעתי, יש השלכה מכרעת…
התקשורת איננה ערכאה שיפוטית; ברם, בלחימה הנוכחית, היא מהווה זירת לחימה מרכזית ב'קרב על התודעה'. כישלון בזירה זו נזקו רב. במקרים רבים השפעתו האסטרטגית של כישלון בקרב על התודעה מאפילה על כל הישג טקטי המושג בעמל רב, ותוך כדי סיכון חיי לוחמים, בזירת הלחימה.

הווי אומר: לא רק נשפט בתקשורת עקב מעשיו, אלא גם צה"ל כולו. מעשיו וכישלונותיו עולים, אפוא, גם כדי כשלון – של צה"ל, מפקדיו וחייליו – בזירת לחימה עיקרית, במרחב התודעה.

הווי אומר, כשחייל נוהג שלא כשורה, ובפרט כאשר מעשיו נחשפים בתקשורת, הוא נשפט כאמור לא רק על המעשה עצמו, אלא גם על המשמעויות שיש לו ביחס לתדמית הכוללת של הצבא. בשל כך, החייל שסרח לא פגע רק בקרבן שבו ירה אלא למעשה בצה"ל כולו, והוא צריך להיענש גם על כך:

בבוא בית הדין לבחון את חומרת מעשיו של חייל, לצורך שקילת עונשו, יש להתחשב, בין היתר, בפגיעתו "באתוס הלחימה – במוסר ובערכי הלחימה – כפי שהתגבשו בצה"ל".

אלה דברים חמורים שהופכים על פיה את התפיסה הבסיסית של הצדק והמשפט הפלילי, שלפיה אדם נענש על פגיעה בחוק או באדם אחר ולא על הפרת אתוסים מופשטים. אך מעבר לכך, הם גם מבטאים גם את עומק השינוי שעבר על הצבא – מצבא לוחם וחותר למגע, לגוף העוסק בתדמית ובנרטיבים של מוסר.

בהרשעתו של אזריה ביקש צה"ל להשיב לעצמו את הדימוי המוסרי שהוא כה כמה לו; "הצבא הכי מוסרי בעולם" – צבא שמצמיד יועץ משפטי לכל מג"ד וחוקר כל אירוע שנהרג בו פלסטיני, צבא שיודע להעמיד לדין את לוחמיו ש"סרחו" ולעמוד בפרץ מול החברה הישראלית כולה; אותה חברה שעל פי התפיסה השלטת בצה"ל עומדת על סף התבהמות וזליגה לכיוונים פשיסטיים, כפי שחשף נאומו של סגן הרמטכ"ל גולן ביום השואה האחרון.

צה"ל ניסה ללכת בין הטיפות; מצד אחד להרשיע את החייל ולהעביר מסר ברור לעולם ולחברה הישראלית, אך מנגד לא להחמיר בעונשו כדי להימנע מביקורת ציבורית פנימית חזקה מדי. אבל הבלוף לא עבד. הראשון לזהות היה עיתון 'הארץ', שפרסם מאמרים מאת גדעון לוי ועמירה הס שבהם נטען כי גזר הדין "מוכיח שחיי פלסטינים לא נחשבים"; וכי נגזר על אזריה עונש ההולם שודד אופניים רק משום שהקרבן פלסטיני.

הגינוי ביום שישי – אף שהוא מגיע מגוף מוטה ואנטי־ישראלי כמו מועצת זכויות האדם של האו"ם – מראה עד כמה אתוס העליונות המוסרית של הצבא לא משיג את מטרתו. צה"ל מרשיע לוחם מצטיין במחיר משבר חמור בחברה הישראלית כדי לשמור על תדמיתו בעיני העולם, אך הוא נותר ללא כלום. הזעם הציבורי כלפי ראשי הצבא עז מאי־ פעם, והדימוי שלו בעולם כגוף שמוציא "רוצחים" בעונשים קלים ניזוק רק יותר.