פורסם המצע של תנועת זהות בראשות פייגלין לקראת הכנס הגדול שיהיה היום.  

המטרה - ממשלה מצומצמת, מייצגת ויעילה
זהות חותרת למצב קבוע, שבו ממשלת ישראל מצומצמת ככל שניתן. הן כדי להשאיר מרחב חירות מירבי לאזרח, והן כדי לשרת אותו ביעילות מירבית בתחומי אחריותה. זהות רואה לנגד עיניה ממשלה ללא התנגשויות של סמכויות וללא מנגנון מסורבל ובזבזני. ממשלה יעילה שמסוגלת לדון, להחליט, ולבצע את מדיניותה.

המצב כיום ובעיית המשילות
בממשלת ישראל הנוכחית יש 29 משרדי ממשלה ומכהנים בה 23 שרים ו-8 סגני שרים. מצב מזיק זה הוא תוצאה של הרגל רב-שנים לפצל משרדי ממשלה, ואף ליצור משרדים ריקים מתוכן, או מתחרים על אותם תחומים עם משרדים קיימים. כל זאת כדי לחלק "כיבודים" אישיים וקואליציוניים. חשוב להבין, כי בנוסף לכסף הרב שמשרדים אלה עולים לנו, במשכורות ובתקציבים - בעיה שמפלגות אחרות הדגישו בעבר, הבעיה העמוקה יותר בגודל הממשלה היא בעיית משילות קשה. מעבר לכך, ההרגל של הגדלת הממשלה ויצירת משרדים חדשים, גורם מטבעו להרחבת תחומי התערבותם של משרדי הממשלה בחיי האזרחים ולצמצום החירות.

הפתרון - הרכב הממשלה שזהות מציעה
להלן רשימת המשרדים המספיקה והנכונה לדעתנו לניהול תקין ויעיל של המדינה, כאשר משרדים קיימים המוכללים במלואם או במחלקם בתוך משרדים אחרים מופיעים בסוגריים:
1. משרד ראש הממשלה (כולל ירושלים ומורשת )
2. משרד הביטחון
3. משרד החוץ ויהדות התפוצות (כולל שיתוף פעולה אזורי, הסברה, תפוצות)
4. משרד המשפטים
5. משרד הפנים (כולל בטחון פנים, דתות)
6. משרד החינוך (כולל התרבות והספורט)
7. משרד הבריאות והרווחה
8. משרד האוצר
9. משרד הכלכלה (כולל את כל משרדי המשק: כלכלה ותעשייה, מדע, תיירות, חקלאות)
10. משרד המשאבים והתשתיות (כולל משרדי הגנת הסביבה, התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, התקשורת, התחבורה והבטיחות בדרכים)
11. המשרד לקליטת עליה ודיור (כולל את משרד הבינוי והשיכון)

מה נרוויח מהממשלה המצומצמת?
משילות. זהו הרווח העיקרי. חשוב להבין, שתפקידו של שר בממשלה איננו להיות הנציג של האינטרסים בתחום משרדו מול ונגד שאר השרים, מבלי להתחשב במכלול צרכי הציבור. להיפך, עליו למשול בתחומו, לקחת בחשבון את כל השיקולים הנוגעים להחלטותיו ולאזן או להכריע ביניהם, בשם האינטרס שלנו - הציבור שבחר בו ושבשליחותו הוא עובד. זה גם ההיגיון שבאיחוד תחומים ומשרדים אשר הורגלנו שנים רבות לראות בהם "יריבים טבעיים" כגון התחבורה והתשתיות עם הגנת הסביבה.

במקום המצב הקיים כיום, שבו כל שר מנסה להגיע להישגים בתחום המצומצם של משרדו, והחלטות בתחומים חופפים מתקבלות כתוצאה ממיקוח בין שני שרים אחראיים או יותר, בממשלה המצומצמת, כל משרד יהיה אחראי על תחום נרחב והשר העומד בראשו יוכל ויצטרך לקבל החלטות שקולות ומאוזנות.

יעילות. ריבוי המשרדים והשרים יוצר מצב שבו בלתי אפשרי לקיים דיון ענייני ומעמיק במסגרת הממשלה, ולכן הממשלה נאלצת ליצור ועדות משנה של שרים לשלל נושאים. בישיבות הממשלה הרגילות כמעט ולא מתקבלות החלטות אמיתיות והן מנפקות בעיקר הכרזות לתקשורת. כאשר בממשלה יהיו כעשרה שרים, ניתן יהיה לברר את הנושאים הבין-משרדיים בישיבות הממשלה הרגילות. מיעוט המשתתפים יאפשר לכל השרים להשמיע את טיעוניהם ולהציג את ההשפעה של הנושא העומד על הפרק על תחומי אחריותם, וכך הממשלה תוכל לקבל החלטות שקולות יותר ביעילות רבה יותר.

חירות. ביטול המשרדים שאינם נחוצים כלל הוא תנאי מרכזי להגברת החירות, ולצמיחת תרבות ותודעת חירות אזרחית בתחומים כמו משפחה, קהילה, תרבות וספורט. עם זאת, גם איחוד המשרדים המפוצלים תורם לחירות האזרחים. לשר שאחראי על משרד כזה יהיה קל יותר לראות היכן האינטרס של הציבור מחייב לתת לאזרח, או לכלכלה, לפעול באופן חופשי, מבלי שהממשלה תנסה "לנהל" אותו. כאשר לא יווצרו משרדי ממשלה חדשים, לא יהיה הכרח ליצור עבורם תחומי אחריות חדשים ובלתי נחוצים, על כל הבירוקרטיה ופוטנציאל הנזק והשחיתות הכרוכים בכך. כמו כן, לשרים בממשלה המצומצמת תהיה די והותר עבודה משמעותית ויהיה להם פחות עניין בקבלת החלטות מיותרות על מנת ליצור כותרות בלבד.

כסף. כמובן, מעֶבֶר למשילות, היעילות והחרות, ייחסך גם הרבה מאוד כסף לקופת המדינה, או עדיף אפילו - כסף שיישאר בכיסם של האזרחים. החל במשכורות השרים, סגניהם, מנכ"ליהם ועוזריהם, דרך עלות בנייני משרדיהם ואחזקתם, וכלה בעיקר: התקציבים של משרדים שאין בהם צורך.

מחויבים לשינוי
יש להבהיר כי ביטול משרדים מיותרים ואיחוד משרדים קיימים איננו מסתכם במשכורות של שרים וסגני שרים. תהליך עומק של איחוד משרדים, ביטול כפילויות בסמכויות, ושחרור תחומים הנמצאים ב"אחריות" הפקידים חזרה לידי הציבור, יהיה כרוך בצמצום של מערכות ממשלתיות עתירות כח אדם, ידרוש זמן להיערכות ולביצוע, ויחייב הפגנת נחישות אל מול לחצים פוליטיים ופקידותיים.
זהות מתחייבת לא להסתפק באיחוד "קוסמטי" של משרדים, אלא נחושה להביא את הייעול, שהוא תכלית העניין, אל כל רמות המנגנון הביורוקרטי הממשלתי . בכוונתנו לעגן את חלוקת המשרדים ואת סמכויותיהם בחוק יסוד הממשלה ולשים בכך סוף למדיניות של קביעת מבנה הממשלה בהתאם לשיקולים קואליציוניים בלתי ענייניים.

איך צמצום הממשלה יעבוד - פירוט
חלוקת המשרדים הנוכחית
להלן רשימת 29 משרדי הממשלה הקיימים כיום. אלה מתוכם שישארו בהרכב שלנו מודגשים. אלה מתוכם שיבוטלו בתוכנית שהוצגה לעיל מופיעים ברשימה בקו נטוי. אלה מתוכם שיאוחדו למשרד אחד מופיעים ברשימה בגופן רגיל..
● משרד רוה"מ, משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד החינוך, משרד המשפטים, משרד הבריאות, משרד הפנים ומשרד העלייה והקליטה.
● משרד הכלכלה והתעשיה, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, המשרד לביטחון פנים, משרד התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים, משרד המדע הטכנולוגיה והחלל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד הבינוי והשיכון, משרד הרווחה והשרותים החברתיים, משרד התיירות, משרד התקשורת, המשרד לשרותי דת, משרד התפוצות, המשרד להגנת הסביבה והמשרד לירושלים ומורשת.
● המשרד לשיתוף פעולה אזורי, המשרד לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל, משרד התרבות והספורט, המשרד לענייני מודיעין, המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה והמשרד לשוויון חברתי.
ביטול משרדים מיותרים והכללתם מחדש במשרדים הנחוצים
ישנם משרדים שאפשר לבטלם כמעט לחלוטין, וברור לכל שפיצולם או יצירתם מראש היו למטרת מתן תפקידים בלבד. חלק גדול מתפקודיהם של משרדים אלה הוא מזיק או מיותר מלכתחילה, וצריך לבטל אותם לא רק משיקולי משילות ותקציב, אלא גם מהותית. ואלו הם:
● "המשרד לשוויון חברתי", שאת מעט תחומי עיסוקיו הלגיטימיים והנחוצים יש להחזיר למשרד הרווחה, ואת מרביתם יש לבטל.
● "המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים", שהוקם ופורק ושוב הוקם אך ורק משיקולים פרסונליים, ויוצר כפילות מיותרת מול משרד ראש הממשלה.
● קיומם של המשרדים הנפרדים "לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל", ו"שיתוף פעולה אזורי" מיותר לגמרי, ותחומים אלו צריכים לחזור למשרד ראש הממשלה, שאחראי ליישום הבין-משרדי של מדיניות הממשלה.
● משרד התרבות והספורט כמשרד נפרד אף הוא איננו מוצדק באופן מהותי, ועצם קיומו מזיק לתרבות ולספורט, ועל כן יש לבטלו, כפי שנפרט בפרק העוסק במדיניות אי ההתערבות בתרבות. תפקידיו הרלוונטיים המעטים יוחזרו למשרד החינוך.

איחוד משרדים נחוצים
לעומת המשרדים שניתן לוותר על רוב תפקודיהם, או להחזירם למשרדים שמהם הם פוצלו, ישנם משרדים רבים המטפלים בנושאים מהותיים, אך אין סיבה לקיומם הנפרד, והם יאוחדו תחת משרד אחד מרכזי שיעסוק במכלול התחומים שמפוצלים כיום בין משרדים שונים.
● במסגרת משרד הפנים יאוחדו המשרד לביטחון פנים והמשרד לשירותי דת. תחת משרד החוץ יאוחדו: משרד ההסברה ומשרד התפוצות . במקרה של ארבעת המשרדים הללו, מדובר בסך הכל בהחזרה של משרדים שכבר היו מאוחדים בעבר והופרדו מסיבות שאינן ממין העניין - הביתה.
● זהות מאמינה בהתערבות מזערית של הממשלה בכלכלה, היכן שזהו תפקידה של הממשלה לסייע לכלכלה, יהיה זה באחריות שר אחד, ולא מול מספר משרדים נפרדים. לכן, כל המשרדים העוסקים בכלכלת ישראל וענפי המשק לסוגיהם יאוחדו מחדש תחת משרד הכלכלה שיכלול את משרד הכלכלה והתעשייה, הרכיב הכלכלי של המשרד למדע טכנולוגיה וחלל, משרד התיירות, ומשרד החקלאות .
● כל משאבי הטבע הלאומיים וכל התשתיות הארציות צריכות להיות מטופלות על ידי משרד אחד בשם משרד המשאבים והתשתיות. כך, תיפתח האפשרות עבור המשרד המאוחד למלא את תפקידו במלואו: לאזן בין התשתיות והנכסים הלאומיים השונים, בין ניצול ושימור, ולסיים את המציאות המזיקה של מלחמות בין שרים. המשרד החדש יאחד את המשרדים הרלוונטיים הבאים: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, משרד התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים, משרד התקשורת והמשרד להגנת הסביבה.
● משרד הבריאות והרווחה יאחד את כל המשרדים והרשויות העוסקים ברווחת האזרח.
● בישראל יש כיום משבר דיור קשה שפוגע ברוב הציבור, משבר שאינו כורח המציאות, אלא הוא כולו תוצאה של היעדר מדיניות שתטפל בסיבות האמיתיות למשבר, שאותן נפרט במצע בפרק הדיור. בנוסף לכך, זהות מצפה ומקווה לגל עליה גדול ומבורך של יהודים השבים לארצם, וכן לגל של ישראלים חוזרים. הצירוף של כל אלו יחייב לתת סוף סוף פתרון אמיתי לבעיית היצע הדיור בישראל, וזה יהיה תפקידו העיקרי של המשרד לקליטת עליה ומשרד הבינוי והשיכון שיאוחדו.

התנגדות לחקיקת יתר
קיימת תפיסה לפיה יעילותם של חברי כנסת נמדדת לפי כמות החוקים שהם מעבירים. המחוקקים הפעילים ביותר נתפסים כמעורבים יותר, אכפתיים יותר וכמי שדואגים באמת לציבור בוחריהם, תוך כדי שהם זוכים למחמאות בתקשורת ולתארים כגון "אלופי החקיקה".

קיימת תפיסה לפיה יעילותם של חברי כנסת נמדדת לפי כמות החוקים שהם מעבירים. המחוקקים הפעילים ביותר נתפסים כמעורבים יותר, אכפתיים יותר וכמי שדואגים באמת לציבור בוחריהם, תוך כדי שהם זוכים למחמאות בתקשורת ולתארים כגון "אלופי החקיקה".

אנו בזהות מחזיקים בתפיסה מנוגדת. אנו מאמינים שהמדינה צריכה למעט בהפעלת כוחה על האזרחים ככל האפשר ולכן נחיצותו של כל חוק צריכה להיבחן בזהירות המרבית. איננו שואפים להסדיר באמצעות חקיקה כל היבט בחיי האזרחים - ההיפך הוא הנכון. אנו מאמינים שהמדינה צריכה להתערב פחות ולהשאיר כמה שיותר מהחירות בידי האזרחים.

מלבד הפגיעה בחירות ובאיכות החיים של האזרחים, לחקיקת יתר ישנן השלכות חמורות נוספות. היא עלולה לתת יתרון לא הוגן לבעלי עניין ולמקורבים על חשבון מתחריהם ועל חשבון הציבור. היא עלולה לפגוע בכלכלה בדרכים שלעתים קרובות אי אפשר לצפות מראש . היא אפילו עלולה ליצור תחומי פעולה חדשים עבור הפשע המאורגן. לכל זאת יש להוסיף את העלות הלא-מבוטלת של יישום ואכיפת החוק החדש, עלות שמוטלת על ציבור משלמי המסים.

כפועל יוצא של התנגדותה לחקיקת יתר, זהות מתחייבת לשקול בכובד ראש כל הצעת חוק חדשה ולהצביע נגד כל הצעת חוק שאין בה צורך ממשי. כמו כן, זהות תפעל לביטולם של חוקים מיותרים או מזיקים שכבר התקבלו.

בנוסף, בכוונתנו לקדם את הדרישה שעלותה של כל הצעת חוק חדשה תוערך על ידי נציג משרד האוצר ותוצג בפני מליאת הכנסת בזמן הקריאה הראשונה .

המודל הקהילתי
מחזירים סמכויות לקהילות
מאז הקמת המדינה הלך ונעלם אחד המוסדות המפוארים ביותר שהקים העם היהודי – מוסד הקהילה. מנהיגי המדינה בשנותיה הראשונות, אשר החזיקו בתפיסות ריכוזיות, האמינו שאזרחי המדינה חייבים לאמץ לעצמם תרבות משותפת וערכים משותפים ולהפוך למעשה לקהילה אחת גדולה הפועלת למען מטרה משותפת. לא היה בתפיסתם מקום למה שעשוי לסכן את האחדות הזאת, כגון קהילות קטנות ומגוונות. תפיסה זו הובילה את השלטונות בארץ לנסות ולטשטש את הזהות הקהילתית ולכפות את אימוצה של "הזהות הישראלית" שיצרו בשם רעיון כור ההיתוך.

אנו מאמינים כי הזהות הלאומית של עם ישראל צריכה לצמוח באופן טבעי מלמטה - מהפרטים המרכיבים את העם - ולא להיות מוכתבת מלמעלה על ידי השלטון. לקהילה שמור, אם כן, תפקיד מרכזי בעיצוב ובביטוי הזהות. כפי שחירויות הפרט הן הכלי באמצעותו יכול אדם לבטא את זהותו האישית וכפי שהמדינה היא הכלי לביטוי הזהות הלאומית כך הקהילה היא הכלי לביטוי זהותה של הסביבה הקרובה, של אלו שבחרו לגור זה לצד זה ולחלוק מרחב ציבורי משותף.

המודל הקהילתי מבוסס על השקפה זו. במסגרת המודל, הרשויות המקומיות יחולקו לקהילות קטנות והומוגניות וחלק מסמכויות המדינה והרשויות המקומיות יבוזרו ויועברו לקהילות המקומיות האלה. זאת על מנת לחזק את הזהות הלאומית על ידי חיזוק הזהות הקהילתית, ובד בבד לאפשר להן לקבוע בעצמן את אופיו של המרחב הציבורי שלהן.

כבוד הדדי במקום מאבקי חקיקה
המצב הנוכחי, בו השימוש במרחב הציבורי מוכרע על ידי המדינה או אפילו על ידי הרשות המקומית, יוצר מתחים ואיבה בין הקהילות והציבורים השונים. ציבור שלא שואף לכפות את ערכיו על כל המרחב הציבורי באמצעות חקיקה עלול לאבד לא רק את האפשרות להשפיע על אופיה של המדינה כולה, אלא גם את האפשרות לעצב את סביבתו הקרובה - מצב שגורם לכל הציבורים לשאוף לכפיית אמונותיהם הפרטיות. כך קביעת אופיו של המרחב הציבורי הופכת למשחק סכום אפס, למאבק שבו כל התקדמות של ציבור אחד באה על חשבונו של ציבור אחר. נמצא שדווקא המדיניות שבאה לאחד היא זו שגורמת לפילוג.

הפתרון של זהות הוא לתת לכל קהילה אפשרות לקבוע את אופיו של המרחב הציבורי בתחומה ולצמצם את יכולתם של גורמים מחוץ לקהילה להשפיע עליה. מאבקי החקיקה יפסקו והסיבה העיקרית להם - החשש לאבדן הזהות הקהילתית - כבר לא תהיה רלוונטית. מרגע שהמאבק יסתיים, המתחים בין הציבורים בישראל יחלו להתפוגג וייתנו מקום להפריה תרבותית הדדית ולמציאת המכנה המשותף, במקום שיתמקדו בצורך בבידול ובמאבק על השונה.

מעבר לתועלת הערכית שתצמח מהפתרון של זהות, מדובר גם בפתרון צודק והוגן. המודל הקהילתי יאפשר לתושבים המקומיים, שהם אלו שיושפעו יותר מכל מאופיו של המרחב הציבורי, להסכים בינם לבין עצמם על השימוש בו.

החלוקה לקהילות
נושא הקהילות כולו ובכללו נושא החלוקה לקהילות יהיה באחריותו של משרד הפנים. האחריות על יצירת החלוקה הראשונית לקהילות תהיה על הרשויות המקומיות, כאשר לשר הפנים סמכות לדחות הצעת חלוקה. הן ההנחיה למשרד הפנים והן לשון החוק יקבעו כי החלוקה צריכה ליצור קהילות הומוגניות ככל האפשר. חלוקה שנעשתה בכוונה לבזר את כוחה של אוכלוסיה מסוימת ולמנוע ממנה להתאחד לקהילה עצמאית על פי החוק תוכל להיפסל בשל כך הן על ידי שר הפנים והן על ידי בית המשפט.

כל קהילה תבחר לעצמה הנהגה שתייצג אותה. אופן בחירת ההנהגה וסמכויותיה ייקבעו מלכתחילה על ידי משרד הפנים. מאוחר יותר, ניתן יהיה לשנותם באמצעות הצבעה של חברי הקהילה בכפוף לאישור משרד הפנים כאשר השיטה המוצעת והסמכויות המוצעות אינן חורגות מכללי המנהל התקין ואינן פוגעות בייצוג רצון הרוב בקהילה. כמו כן, תהיה לקהילות אפשרות להתפצל או להתאחד עם קהילות אחרות הסמוכות אליהן בכפוף להצבעת חברי הקהילה ולאישור משרד הפנים.

התקציב למימון פעילות הנהגת הקהילה יופרש על ידי הרשות המקומית מתוך תשלומי הארנונה של חברי הקהילה. הנהגת הקהילה תקבל תקציב לשכירת משרד וחדר ישיבות וכן תקציב מצומצם למשכורות עובדי מנהלה, ציוד משרדי והוצאות מנהלתיות. חברי ההנהגה עצמם לא יקבלו משכורת, אך יהיו זכאים להחזר הוצאות על שירותם לקהילה שגובהו ייקבע על ידי משרד הפנים.

סמכויות הקהילה במודל הקהילתי
המודל הקהילתי יאפשר לקהילות לחוקק חוקי עזר קהילתיים, באותו אופן שמתאפשר היום לרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר עירוניים והם גם ייאכפו באותה צורה. כמו חוקי העזר העירוניים, גם חוקי העזר הקהילתיים ייכנסו לתוקף רק אחרי שיאושרו על ידי הנהגת הקהילה ועל ידי שר הפנים. אי אפשר יהיה להעביר חוק עזר שעומד בסתירה לחוק הישראלי.

חוקי העזר העירוניים יחולו רק על שטחים שאינם משויכים לקהילה מסוימת . הקהילות החדשות יירשו עם היווצרותן את חוקי העזר של הרשות המקומית לה הן משויכות, שיהפכו בכך לחוקי עזר קהילתיים הניתנים לשינוי בידי הנהגת הקהילה. חוקי מדינה הנוגעים לשימוש במרחב הציבורי ומתאימים להכרעה ברמה הקהילתית יבוטלו, תוך מתן זמן היערכות מספק לקהילות המעוניינות לחוקק חוקי עזר קהילתיים שיחליפו אותם.

בנוסף לסמכות לחוקק חוקי עזר קהילתיים ולביטול מושכל של חוקי מדינה הגוברים עליהם, יועברו לקהילות סמכויות משמעותיות נוספות. אחת מהן היא הסמכות לקבוע מגבלות בנייה בתחומן, כמפורט בפרק הדיור במצע. השנייה היא היכולת למנות את מפקד המשטרה המקומית, כמפורט בפרק בטחון הפנים.

אילו חוקים יתקבלו ברמת הקהילה?
החוקים שיבוטלו ברמה הארצית והעירונית כדי לפנות מקום לחוקי עזר קהילתיים שיחליפו אותם יהיו החוקים העוסקים באופיו של המרחב הציבורי ובשימוש בו. נציג מספר קטן של דוגמאות להחלטות שאנו מאמינים שצריכות להיקבע ברמה הקהילתית.

● חוקים הנוגעים לאופיה של השבת. הוויכוח המתמשך על אופיה של השבת בישראל ייפתר בכך שכל קהילה תקבע תקנות המתאימות לאופיה של השבת בשטחה. חוקים האוסרים על פתיחת עסקים בשבת ובחג או על תחבורה ציבורית בשבת ובחג יבוטלו וכל קהילה תוכל לבחור אם לקבלם בשטחה ובאילו תנאים. כמובן שכל האמור על שבת ועל חגים יהודיים יכול לחול גם על ימי מנוחה אחרים, כפי שתקבע הקהילה המקומית.
● חוקי רעש. חוקים הנוגעים לרעש יתקבלו ברמת הקהילה המקומית, שהיא זו המושפעת מרעש זה.
● אמנות ונוי. פעולות הקשורות בנוי במרחב הציבורי כגון שתילת עצים ופרחים, כמו גם הצבה של פסלים ושל לוחיות זכרון, ידרשו את הסכמת הקהילה.
● דוכנים, ירידים ומופעי רחוב. הקהילה תוכל לאשר, לאסור או לקבוע תנאים, כגון זמן ומיקום מותרים, להצבת דוכנים ולעריכת ירידים ומופעי רחוב בשטח הציבורי.

כמובן שהחוקים האלו הם רק כמה דוגמאות לאופן מימוש סמכויות הקהילה. בכוונתנו לאפשר לסוגיות נוספות רבות הנוגעות למרחב הציבורי להיות מוכרעות במסגרת הקהילה המקומית.

מערכת המשפט: מריבונות העם לשלטון החוק - ובחזרה
דמריבונות העם ל"שלטון החוק" - ובחזרה
דמוקרטיה היא שלטונו של העם. המאפיין הראשון של הדמוקרטיה הוא שהעם מושל, מבטא את בחירותיו, ערכיו ותרבותו באמצעות הנציגים הנבחרים על ידו. הדמוקרטיה מתאפיינת גם בעיקרון של "הפרדת רשויות" שמשמעותו היא שהמדינה צריכה לשמור על הפרדה בין שלוש הרשויות הפועלות בתוכה: הרשות המחוקקת (בישראל הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה ) והרשות השופטת. כל רשות אמונה על תחומה ואינה רשאית להתערב בתחום חברתה. בדרך הזאת, הרשויות אמורות לרסן זו את זו ולמנוע השתלטות של רשות אחת שתרכז בתוכה את כל הסמכויות.
מהו מקומה של הרשות השופטת באיזון הקפדני הזה? מונטסקיה – פילוסוף צרפתי שהגה את רעיון "הפרדת הרשויות" בתחילת המאה ה-18 – טען שעל הרשות השופטת להיות הצנועה ו"החלשה ביותר, לאין ערוך" מבין הרשויות, וזאת כי בשונה משתי הרשויות האחרות היא אינה נבחרת על ידי הציבור. "צניעות" זו מתבטאת בריסון הביקורת שלה על שתי הרשויות האחרות ובעיקר על הרשות המחוקקת. על כן, ההגות הדמוקרטית פיתחה דוקטרינות המגדירות את אותו הריסון והמגדירות את הנושאים שבהם הרשות השופטת אינה אמורה לעסוק.
בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, הכיר בג"ץ בעיקרון זה ונמנע מלהתערב בסוגיות בעלות אופי מדיני או ביטחוני. אך החל משנות ה-80, בהובלת השופט אהרן ברק, הופר בצורה בוטה האיזון בין הרשויות תחת דגל ה"אקטיביזם שיפוטי". מאז, בג"ץ מתערב בשאלות ציבוריות מהותיות שבכל מדינה דמוקרטית הן נתונות לסמכותן הבלעדית של הרשות המחוקקת והמבצעת. עם הפרת "הפרדת הרשויות" וחסימת נבחרי הציבור בפעולותיהם, הופר גם כן העיקרון הראשון של הדמוקרטיה, שלטון העם.
זהות מאמינה כי בשאלות ציבוריות מהותיות וסוגיות בעלות אופי מדיני או בטחוני אין מקום להתערבותו של ביהמ"ש. זהות תפעל להחזיר את האיזון בין רשויות השלטון כדי לאפשר לרשויות הנבחרות לקדם מדיניות בהתאם להשקפת עולמן.
הסעיפים העיקריים שיש לחוקק כדי להחזיר לנבחרי העם את היכולת ליישם את מדיניותם בניהול המדינה שלנו למעננו, מבלי שבג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, ומערכת הפרקליטות ישתקו מדיניות זאת, הם כדלהלן :
בית המשפט הגבוה לצדק
● "זכות העמידה" (הזכות לעתור לבג"ץ) תחזור להיות נתונה רק למי שנפגע או צפוי להיפגע בעצמו מפעולת המדינה .
● בג"ץ לא יהיה רשאי למסור החלטה מבלי למסור באותו מועד גם את הנימוקים לה.
● לבג"ץ וליועץ המשפטי לממשלה לא תהיה סמכות מעבר לזו המוגדרת להם בחוק.
● "הלכה" שקבע בג"ץ תובא לידיעת הכנסת כדי שתוכל לחוקק חוק שיחליף אותה.
פסילת חוקים על ידי בג"ץ
בג"ץ (או כל ערכאה שיפוטית אחרת) לא יהיה רשאי לבטל חוק שחוקקה הכנסת.
● אם מצא שופט שיש פער או סתירה בין חוקים, עליו לציין זאת בפסיקתו על מנת שהכנסת תוכל לתקן את הפגם.
● במידה ובג"ץ ימצא שחוק שחוקקה הכנסת איננו קביל מהותית מצד סתירתו את החוקים הקיימים, הוא יוכל לקבוע זאת ברוב מוחלט של שני שליש מכלל שופטי בית המשפט העליון המכהנים.
● במצב כזה, יהיה צורך לאשר מחדש את החוק בכנסת, או לשנותו בחקיקה. עד אז, תוקף החוק יהיה בהשהיה.
● חוק שאושר פעם נוספת לאחר שבג"ץ דרש זאת, לא ניתן יהיה לפסילה נוספת על ידי בג"ץ.
לא "הכל שפיט"
● לפרקליטות המדינה ולפרקליטות הצבאית אסור להתערב בתהליך קבלת החלטות ביטחוניות וביצוען. תפקידם לייעץ לפני ואחרי פעילות ביטחונית, אך לא במהלכה.
● פעילות ביטחונית תהיה נתונה לתחקור מבצעי, לשיפוט לפי "חוק השיפוט הצבאי" ולביקורת ציבורית, אך לא תהיה שפיטה על ידי בית המשפט (בג"ץ) .
● בית המשפט לא יהיה רשאי לשפוט בנושאי תרבות לאום ובטחון מעבר למה שהוגדר בחוק. זהו תחומם של הציבור ונבחריו.
● פרקליט או שופט יוכל לבסס עצה או פסק על "החוק הבינלאומי" רק אם הראה שהוא מסתמך על חוק ישראלי או על החלטת ממשלה שמחייבת את ישראל לאמנה בינלאומית בנושא הנדון .
● שופט ש"יפרש" חוקים בסתירה מהותית למשמעותם, או שיגזור עונשים שיעמדו בסתירה מהותית לחומרת או לקלות העברות שנעשו, ניתן יהיה לזמנו לשימוע בפני ועדת החוקה של הכנסת, ורוב מיוחס מבין חברי הועדה יוכל להורות לאחר מכן על העברתו מתפקידו.
● שופט שיסרב להזדהות עם המנונה וסמליה של מדינת ישראל יועבר מתפקידו.
מינוי שופטים
● בוועדה למינוי שופטים יכהנו בנוסף לשר המשפטים רק חברי כנסת , שייבחרו על ידי כלל חברי הכנסת בהצבעה חשאית.
● מועמדים למשרת שופט מחוזי או עליון יעברו שימוע פומבי בכנסת לפני הדיון במועמדותם.
● נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא ייבחרו מבין שופטי העליון בבחירה חשאית על ידי מליאת הכנסת, לאחר שימוע פומבי .
היועץ המשפטי לממשלה
● תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, וראש התביעה (פרקליטות המדינה), יפוצלו ולא יוחזקו עוד בידי אותו אדם .
● הממשלה תהא רשאית למנות פרקליט שייצג אותה בבית המשפט.
● הממשלה תהא רשאית למנות ולפטר את היועץ המשפטי שלה .
● כהונת היועץ המשפטי לממשלה מסתיימת עם תום כהונת הממשלה.
● נבחרי ציבור (שרים, ראשי ערים) מחויבים לפעול על פי חוק אך לא יהיו חייבים לציית לעצת יועצם המשפטי.
● היועץ המשפטי לממשלה יהיה רשאי לקבוע "הנחיות" רק באישור שר המשפטים וראש הממשלה .
● על היועץ המשפטי לממשלה ועל ראש הפרקליטות תחול "תקופת צינון" שבה הם לא יוכלו להתמנות לשופטים בבית המשפט העליון.
מינוי משרתי ציבור בכירים
● נבחרי ציבור יהיו רשאים למנות לתפקידים בכירים ולמשרות אמון את מי שיחפצו בו. הם יוכלו להיעזר ב"ועדת איתור" ובייעוץ משפטי, אך לא יהיו חייבים לציית להמלצותיהם.
● לא תיפסל מועמדות אדם לתפקיד אלא אם יש חשד פרטני לפלילים.
● הממשלה תמנה בעלי תפקידים שתקופת כהונתם הקצובה הגיעה לסיומה (רמטכ"ל וכד') גם בתקופת בחירות .
ביקורת על מערכת המשפט
● מבקר המדינה ימסור לכנסת ולציבור דו"ח שנתי ובו מידע סטטיסטי שישקף מגוון מדדים של עבודתם ופסיקותיהם של השופטים בישראל ושל פרקליטות המדינה.

זהות מאמינה כי ההורה רוצה בטובת ילדיו יותר מכל גורם אחר, ויודע מהי טובת ילדיו טוב יותר מכל מערכת פקידותית-ממשלתית.
כיום, על פי החוק, האחראי על חינוך ילדינו הוא שר החינוך ולא אנחנו - ההורים.
ההוצאה הלאומית לחינוך היא כיום כ-86 מיליארד ש"ח בשנה - – יותר מתקציב הביטחון!
מדובר בסכום של 2,483 שקלים לתלמיד לחודש, כולל חודשי הקיץ.
רמת החינוך שתלמידי ישראל מקבלים אינה הולמת את ההשקעה הזאת.
שיטת השוברים

שיטה המשלבת מימון ציבורי ותחרות חופשית. כל הורה יקבל ממשרד החינוך שובר בעל ערך כספי, שאותו הוא יוכל לממש בכל בית ספר שבו יחפוץ וכך לממן את לימודי ילדיו.
בתי הספר יתאימו את עצמם לצרכיהם של התלמידים ושל הוריהם ולא לדרישות הממשלה.
בתי הספר יתחרו על השוברים והתוצאה תהיה מגוון רחב של אפשרויות בחינוך ועלייה ברמת החינוך הכללי.
תהליך דומה התרחש בחלק ממדינות סקנדינביה (שוודיה, פינלנד), שבהן כבר נוסתה השיטה.
איך ייראה בית הספר כשתונהג השיטה?

סמכויותיו ומנגנוניו של משרד החינוך יצטמצמו משמעותית.
רובו המוחלט של תקציב החינוך יוקדש להוצאה ישירה על חינוך התלמידים באמצעות השוברים.
זה כבר עובד בישראל

מאז שהוחלט להשאיר ליולדות את ההחלטה ללדת היכן שירצו, בתי החולים החלו להתחרות על היולדות ועל השובר שלהן, מה ששיפר באופן ניכר את התנאים ומחלקות היולדות הפכו ל"מלונות חמישה כוכבים" .
צמצום דרישות הליבה

זהות תצמצם את לימודי הליבה במידה ניכרת, אך ורק לתחומים הנדרשים על מנת להיות בוגר בעל יכולת תפקוד תקינה בחברה הישראלית: עברית, חשבון ואנגלית.
מהלך שנת הלימודים

בתי הספר יקבעו את לוח החופשות באופן אוטונומי, ויוכלו להגיע להתאמה הרבה יותר גדולה לימי החופש הנהוגים במשק – בדומה למצב הקיים בארה"ב.
שנת הלימודים הרשמית תחל לפי לוח השנה היהודי בא' אלול - הן כאמירה ערכית של גאווה במורשת ישראל, והן כמענה לבעיות הלוגיסטיות מעירוב הלוחות וריבוי החופשים המשבית בתחילת השנה.
יותר מקצועי – פחות חובה

צמצום חוק חינוך חובה עד לכיתה י'. לאחר מכן: ההורים והתלמידים יוכלו לבחור בין הכשרה מקצועית בכיתות י"א-י"ג, לבין המשך ללימודי מבוא אקדמאיים, שיצמצמו עד כדי ביטול את הצורך בבחינות בגרות ובפסיכומטרי.
החינוך הביתי

זהות מכירה בזכות כל הורה לגדל את ילדיו באופן בו הוא מאמין – זאת בניגוד למערכת החינוך הנוכחית המערימה קשיים על הורה לחנך את ילדיו בביתו.
חינם זה לא חובה

זהות תבטל את רכיב החובה של חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 - ותאפשר להורים לגדל את ילדיהם עד לגיל גן חובה בהתאם להשקפת עולמם ולהעדפותיהם החינוכיות.
שיקום מעמד המשפחה
השמירה על חוסנו של התא המשפחתי היא משימה חברתית ולאומית ראשונה במעלה.
במקרה של פירוק התא המשפחתי, זהות תפעל להפיכת המדינה לגוף שפותרחילוקי דעות ולא מעודד אותם.
זהות תקדם תפיסה של אחריות הורית משותפת של הורים גרושים על ילדיהם ונשיאה בנטל גידולם ותעניק לשני הצדדים יחס הוגן ושוויוני, הן בחלוקת הרכוש המשותף והן בגידול הילדים, הן בזכויות והן בחובות.
בין הצעדים של זהות לחיזוק עצמאות התא המשפחתי:

אימוץ שיטת המס השטוח (הכוללת ביטול מדרגות המס) שתאפשר לבני הזוג את החירות הבסיסית לחלק ביניהם את פרנסת הבית כראות עיניהם.
התרת לימודי נהיגה בתוך המשפחה, שתאפשר להורים להקנות לילדיהם מיומנות חיונית זו ולחנכם לאימוץ התרבות והערכים הנלווים אליה.
התנהלות בתי המשפט בעת התפרקות התא המשפחתי

על המדינה לנהוג כגורם מגשר ומפשר בתהליך זה, לעודד שותפות בגידול הילדים ולא לייצר תמריצים להחרפת המחלוקת ולהתמשכות הבירור המשפטי.
חלק מצעדי זהות במצב כואב של התפרקות התא המשפחתי:

ביטול חזקת הגיל הרך, בהתאם להמלצות ועדת שניט.
אימוץ נוסחה צפויה וקבועה בחוק לחישוב שיעור התמיכה הכלכלית בילד. שיעור התמיכה ייקבע לפי הכנסות ההורים ולפי הזמן המוקדש לטיפול בילד.
בחינת החוקים ונהלי העבודה של בתי המשפט לענייני משפחה.
תלונות שווא

נכון לעכשיו, הפרקליטות והמשטרה נמנעות מחקירה פלילית ומהעמדה לדין במקרים של תלונות שווא.
זהות תגבש נהלים, לפיה חשד מבוסס לתלונת שווא יהיה עילה לפתיחת חקירה פלילית.
חישוב גובה התמיכה הכלכלית לילד לפי נוסחה קבועה ושוויונית

על פי החוק הנוכחי, נטל התמיכה הכלכלית בילדים (דמי מזונות) נופל כמעט כולו על האב.
חוק זה אינו מתחשב מספיק בזמני שהות הילדים אצל האב או במצבה הכלכלי של האם, אינו שוויוני ואינו רלוונטי למציאות של ימינו – זהות תפעל לתקנו.
זהות מציעה הסדרה וביקורת על עבודת העובדים הסוציאליים לענייני סדרי דין, בהתאם להמלצות ועדתסילמן וועדת סלונים-נבו וועדת לביא.
זהות מציעה בחינה יסודית של בתי משפט לענייני משפחה.
הביטוח הלאומי ומערכת הרווחה

המוסד לביטוח הלאומי הוא מנגנון מסורבל ובלתי יעיל, שרבים מתפקידיו אינם צריכים להתבצע על ידי המדינה.
המוסד לביטוח לאומי מספק ביטוח סיעודי וביטוחים מפני אבדן כושר עבודה - כלומר שירותי ביטוח בסיסיים, מהסוג שניתן לרכוש כמעט בכל חברת ביטוח.
המוסד לביטוח הלאומי צובר גירעונות המבטיחים שבסופו של דבר הוא יקרוס. הסיבות לכך: חוסר אחריות תקציבית, חוסר יעילות, ניהול לקוי ותשלומים בלתי מוצדקים.
מפלגת זהות מציעה תכנית לצמצום שקול של תחומי האחריות של המוסד לביטוח לאומי, העושה שימוש במנגנון היעיל והתחרותי של השוק החופשי.
צמצום סמכויות הביטוח הלאומי – שיביאו להוזלת הביטוח

כפי שהמדינה אינה צריכה לאפות לחם בשביל שיהיה לחם על המדפים, כך היא אינה צריכה לספק בעצמה מוצרי ביטוח בכדי שיהיו זמינים לציבור הישראלי
ביטוח בסיסי הוא מוצר שהשוק הפרטי מסוגל לספק בעצמו. למעשה, חברות ביטוח פרטיות עושות זאת בהצלחה וביעילות כבר היום, באופן יעיל ואיכותי יותר מאשר חברה בבעלות ממשלתית.
זהות תצמצם בהדרגה את שירותי הביטוח של המדינה. ביטוח מפני אבדן כושר עבודה, ביטוח סיעודי וביטוח מפני נכות הם ביטוחים הקיימים בשוק הפרטי.
המדינה תפסיק בהדרגה להעניק שירותים אלה ותפנה את התושבים לרכוש אותם באופן פרטי.
עם צמצום שירותי הביטוח הלאומי, יבוא צמצום משמעותי בדמי הביטוח.
התושבים יחויבו לרכוש לעצמם ביטוח. כל תושב ישראלי יחויב לדאוג לעצמו לכיסוי ביטוחי מינימלי. מעסיקים יחויבו לרכוש לעובדיהם ביטוח מפני תאונות עבודה.
מי שזכאי לקצבה ימשיך לקבל אותה. המדינה, כמו כל גורם מבטח אחר, לא תוכל להתנער מתביעותיהם הכספיות של מבוטחיה.
חדשנות ויעילות במערכת הרווחה

מניעת הונאה ברווחה. נבחן שיטות שמצמצמות קבלת הטבות לא מוצדקות ממערכת הרווחה.
מיצוי כושר השתכרות והימנעות מ"מלכודות רווחה" – הימנעות ממצב שבו תכנית הרווחה יוצרת תמריץ כלכלי לנתמכי סעד להמשיך להיות תלויים ברווחה ולא למצות את פוטנציאל ההשתכרות שלהם.
מערכות רווחה חלופיות. נבחן שיטות בהן מערכות רווחה חלופיות - עירוניות, קהילתיות ואחרות - יכולות למלא חלק מתפקידיה של מערכת הרווחה הארצית וקיימות במקביל אליה.
המלחמה בתאונות הדרכים - השבת מימד האחריות לנהגי ישראל
זהות תפעל לאור העיקרון היהודי של 'רוצח בשגגה', לפיו האדם אחראי לתוצאות מעשיו ולא רק לכוונותיו.
המטרה היא לשמור על מלוא הכיסוי הביטוחי ההולם לנפגעים, ועם זאת, להחזיר את האחריות המלאה לנהגים וליצור בישראל תרבות נהיגה אחרת.
מומחי משרד התחבורה קבעו שבע עבירות שיסודן בריונות מודעתבכבישים (כמו עקיפה בפס לבן).
אם בשל ביצוע העברה ייפגע גם צד שלישי, תפצה חברת הביטוח את הנפגע כפי שהדבר נעשה כיום, אולם לאחר מכן תוכל חברת הביטוח לתבוע את הנהג הפוגע על מלוא הסכום ששילמה לנפגע.
עם פרסום דבר הנהגים הראשונים שמתוך נהיגה בריונית פגעו בבני אדם ונאלצו לשלם בשארית חייהם את כל מלוא סכום הנזק שגרמו, צפויה תרבות הנהיגה בישראל להשתנות במהירות.
בריאות הציבור – רקע: מערכת חולה
בשיח התקשורתי מערכת הבריאות בארץ נתפסת כאחת ממערכות הבריאות הציבוריות הטובות בעולם. אנשי מקצוע יודעים שהדבר רחוק מהמציאות (בכל תחום שאיננו קשור לרמה המקצועית הגבוהה של הרופאים).

בשנת 2011 כ-40% מסך ההוצאה הלאומית לבריאות מקורו בהוצאה פרטית. אם ניקח בחשבון הוצאות פרטיות לא רשמיות, הרי שלפחות מחצית מההוצאה הלאומית על בריאות מקורה בהוצאה פרטית.
ההפרטה היא כורח המציאות, הן בגלל ההמתנות הממושכות לביצוע בדיקות, טיפולים וניתוחים והן בשל מחסור במיטות אשפוז והפתרונות המאולתרים למחסור זה.
מטרתנו בתחום הבריאות: מתן אפשרות שקופה, יעילה וחופשית לרכוש שירותי בריאות פרטיים במגוון איכויות ומחירים. במקביל – התייעלות של בתי החולים הקיימים באמצעות תחרות בשוק החופשי, תוך התחייבות לא לפגוע ברמת המחירים והשירותים הנוכחית.

הפתרון של זהות בבריאות

בתי החולים יופרטו בתהליך של מכרז פתוח. קופות החולים והממשלה לא יורשו להחזיק בבעלותן בתי חולים.
היזמים שירכשו את בתי החולים יתחייבו בחוזה ארוך טווח לשמור על רמת המחירים הנוכחית ולא לצמצם את שירותי הרפואה של בתי החולים שרכשו.
קופות החולים ירכשו את השירותים עבור מבוטחיהם מבתי החולים הפרטיים באותה צורה ובאותה עלות שבה רכשו אותם מבתי החולים בבעלות המדינה
כל בית חולים פרטי יורשה לעסוק בתיירות מרפא ובניתוחים פרטיים ויוכל להקדיש להם שיעורים קבועים מתוך המיטות שברשותו, ומתוך שעות העבודה של הרופאים ושל אנשי הצוות הרפואי.
העלאת המשכורות הצפויה לרופאים מוכשרים תעודד אותם להישאר ולעבוד בארץ ואף תעודד עלייה של רופאים ואנשי צוות רפואי מחוץ לארץ.
כל יזם בריאות יקבל זכות להקים בסמוך לבית החולים בית מלון ומרכז מסחרי, תחת אותו רישיון, שיהוו מקור הכנסה נוסף להכנסותיו הישירות מקופות החולים ומניתוחים פרטיים.
במקביל, יוקל תהליך ההקמה של בתי חולים פרטיים חדשים
פתיחת שוק הבריאות לתחרות תמשוך לישראל יזמים ומשקיעים מהעולם ותיצור מקומות עבודה חדשים ומתגמלים שיתמרצו רופאים ובעלי מקצוע יהודים מתחום הרפואה לעלות לישראל ולהשתקע בה.
הרפורמה המוצעת מתמקדת בעיקרה בבתי החולים. הרפורמה תותיר בשלב זה את קופות החולים במבנה הנוכחי שלהן ולא תשנה את תשלומי דמי ביטוח הבריאות.
הרפורמה צפויה להכניס לקופת המדינה עשרות מיליארדי שקלים באופן מיידי ממכירת בתי החולים הממשלתיים ליזמים, לתרום למשק באמצעות פיתוח תחומי תיירות המרפא והרפואה הפרטית ולחסוך למדינה מאות מיליונים בגרעונות כל שנה.
הסרת ההגבלות על הטיפול בקנאביס רפואי

מחקרים רבים הראו כי שימוש בקנאביס יכול להועיל בטיפול בתסמינים קשים כגון כאב, דיכאון וירידה בתיאבון. למרות זאת, על השימוש הרפואי בקנאביס בישראל קיימות מגבלות חריגות.
כיום: קיימת רשימה מצומצמת מאוד של מחלות ותופעות בריאותיות שמותר לטפל בהן בקנאביס רפואי.
ההגבלות לא קשורות לרפואה - וקיימות רק כדי למנוע זליגה של הסם לשוק הפרטי.
זהות תבטל את היחידה לקנאביס רפואי ואת רשימת המחלות שמותר לטפל בהן בקנאביס רפואי.
הרישיון לשימוש יינתן על ידי הרופא המטפל ולפי שיקול דעתו בלבד.
התרת יצוא קנאביס רפואי

במדינת ישראל קיימות חברות המגדלות קנאביס רפואי, הידועות בעולם בידע ובמיומנות היחודיים שלהן.
הייצוא ייצר רווחים לחברות הגידול שיאפשרו להן להשקיע במחקר ובפיתוח, ייצר הכנסות ממסים למדינת ישראל ויתן מענה לצרכיהם הרפואיים של מיליוני חולים ברחבי העולם.
זהות תאפשר למגדלים לייצא קנאביס למטרות רפואיות, בכפוף לחוק במדינות היעד ולאמנות הבינלאומיות עליהן ישראל חתומה.
תקשורת
על המדינה לאפשר לכל אדם לבטא כל דבר שמותר לו לבטא על פי חוק בכל אמצעי שיבחר.
תקשורת חופשית ממגבלות שרירותיות ומהתערבות המדינה היא תנאי הכרחי לקיום חופש הביטוי.
התקשורת בישראל אינה תקשורת חופשית. על מנת לשדר ברדיו נדרש זיכיון, כלומר נדרשת קבלת אישור מהרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
הרשות השנייה מוכנה להעניק זיכיונות רק למי שעומד בשורה ארוכה של תכתיבים ערכיים ותרבותיים על התכנים המשודרים. אנו מאמינים שאין מקום לגוף מסוג זה במדינת חירות.
זהות תפעל לשחרור גופי התקשורת הפרטיים מההגבלות החמורות המוטלות עליהם, תקדם תקשורת חופשית ותגן על חופש הביטוי.
שידור פתוח וחופשי לכל

ייעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים להגדלת מספר תדרי השידור, מה שיאפשר לישראלים נוספים לממש את חופש הביטוי שלהם מעל גלי האתר.
השידור ייעשה ברשיון ולא בזיכיון. שיטת הזיכיונות תבוטל. הזכות לשימוש בתדרי השידור תושכר לתקופה של ארבע שנים לכל המרבה במחיר באמצעות מכרז.
התנאי היחיד להחזקת הרשיון, מלבד עמידה בהתחייבות הכספית, יהיה הימנעות מפרסום תכנים האסורים על פי חוק.
רוב תפקידיה של הרשות השנייה יבוטלו. הרשות השנייה תעסוק אך ורק בחלוקת התדרים ורשיונות השידור ליזמים שיזכו במכרז, ובגביית הכספים מהיזמים הזוכים.
עיתונות חופשית

זהות תתנגד לכל הצעת חוק שתטיל הגבלות על עיתונות או תפגע בעיתונות החופשית בכל צורה כגון הצעת חוק "ישראל היום".
סגירת גופי תקשורת השייכים למדינה

המדינה אמורה להיות הכלי לביטוי זהותם של האזרחים - ולא זאת שמכתיבה אותם. אסור לאפשר למדינה להחזיק בבעלותה כלי תקשורת.
זהות תפעל לסגירתם או להפרטתם של כל גופי התקשורת שבבעלות המדינה - תאגיד השידור, גלי צה"ל, גלגל"צ, קול ישראל וכתבי העת הצבאיים.
חינוך
האחריות היא של ההורים
"האב חייב בבנו… ללמדו תורה… וללמדו אומנות "
זהות דוגלת במתן חירות מרבית לאזרח לבחור את הבחירות בחייו ולקחת עליהן אחריות, וזאת תוך צמצום מעורבותה והתערבותה של המדינה בחיי האזרח ככל האפשר. עקרון זה נכון גם כאשר מדובר בחינוך ילדינו.

מערכת החינוך משפיעה על חיינו וחיי ילדינו בכל היבט אפשרי: ערכי, תרבותי, כלכלי, חברתי, לאומי, וכמובן פוליטי.

זהות מאמינה כי ההורה, יותר מכל גורם אחר, רוצה בטובת ילדיו, ויודע מהי טובת ילדיו טוב יותר מכל מערכת פקידותית-ממשלתית.

זהות מאמינה כי החזרת האחריות והשליטה של ההורים על חינוך ילדיהם תשפר מאד את רמת החינוך לעומת מצבו כיום, תשפר את ההישגים, תאפשר לכל הורה לחנך את ילדו בהתאם ליכולותיו ונטיותיו של הילד, וכמובן בהתאם להשקפת עולמם של ההורים.

רובנו לא יודעים זאת אבל כיום, על פי החוק, האחראי על חינוך ילדינו הוא שר החינוך ולא אנחנו - ההורים. דבר נוסף שרובנו לא יודעים הוא שההוצאה הלאומית לחינוך היא כיום כ-86 מיליארד ש"ח בשנה וזוהי למעשה ההוצאה הלאומית הכי גדולה שאנו מוציאים, ביחס לכל שאר סעיפי התקציב. אחוז ההשקעה של מדינת ישראל בחינוך גבוה ביחס למדינות המפותחות, אך במבחני פיז"ה הבודקים ומדרגים את התוצאות מדשדשים תלמידי ישראל ברבע התחתון של טבלת התוצאות הלימודיות של ילדי המדינות המפותחות. גם אם לא נוסיף לחישוב התקציב את ההוצאות העקיפות שאנו מוציאים כדי להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר שאנו יכולים, הרי שמדובר בתקציב ענק, בכל קנה מידה, וכפי שנראה בהמשך, ניתן להשיג בו חינוך טוב בהרבה, אם נחזיר את האחריות אלינו - ההורים.

שיטת השוברים
שיטת השוברים היא שיטה המשלבת מימון ציבורי ותחרות חופשית. כל הורה יקבל ממשרד החינוך שובר בעל ערך כספי, שאותו הוא יוכל לממש בכל בית ספר שבו יחפוץ, וכך לממן את לימודי ילדיו. בתי הספר יצטרכו למשוך אליהם תלמידים על ידי שכנוע ההורים, שדווקא אותו בית ספר מציע תוכנית לימודים איכותית המועברת ע"י מורים מעולים. בשיטה זו משרד החינוך לא יכתיב לבתי הספר את תכני הלימוד ואת דרך הניהול, אלא יפתח את השוק לתחרות בין בתי הספר. המנהל יוכל באמת לנהל את בית הספר, ולא להיות תלוי באינספור מנגנונים מסובכים.

כתוצאה מן התחרות שתיווצר בין בתי הספר ורשתות החינוך, ייווצר מגוון רחב של בתי ספר, והרמה הכללית תעלה, כמו שקורה תמיד כששוק נפתח לתחרות. הכסף שייחסך יהיה פנוי למתן שירותים לתלמידים (למשל, למורים, למרצים אורחים, לטיפוח בית הספר). תהליך דומה התרחש בחלק ממדינות סקנדינביה (שוודיה, פינלנד), שבהן כבר נוסתה השיטה.

לשיטת השוברים יש יתרונות רבים והיא חלק מתפיסת עולם רחבה הדוגלת במתן חירות מירבית לאזרח לבחור את הבחירות בחייו ולקחת עליהן אחריות, באמצעות צמצום מעורבותה והתערבותה של המדינה בחייו ככל האפשר.

זהות מציעה להפעיל את שיטת השוברים במקביל למערכת הציבורית הנוכחית. הציפיה שלנו היא שעם השנים, האיכות של בתי הספר בשיטת השוברים תגרום למספר הולך וגדל של הורים להוציא את התלמידים מבתי הספר הציבוריים, מה שיעורר את המערכת הציבורית עצמה להתחדשות ולהצטרפות לשיטת השוברים בצורה כזו או אחרת.

על מה הכסף יוצא כיום?
על פי נתוני משרד האוצר והלמ"ס לשנת 2012 (השנה האחרונה שבה התפרסמו נתונים מפורטים של התפלגות ההוצאה לחינוך לסעיפיה ולפי קבוצות גיל), ההוצאה הכוללת על חינוך בישראל עמדה על 78.2 מיליארד שקלים, לפי החלוקה הבאה:
● מינהל כללי - 2.1 מיליארד שקלים.
● קדם יסודי - 7.5 מיליארד שקלים.
● יסודי - 25.2 מיליארד שקלים.
● על-יסודי - 19.8 מיליארד שקלים.
● אוניברסיטאות - 10.1 מיליארד שקלים.
● על-תיכוני אחר - 7.7 מיליארד שקלים.
● ספרי לימוד וכלי כתיבה שנקנו על ידי ההורים - 0.8 מיליארד שקלים.
● "השקעות והעברות הון" - 4.9 מיליארד שקלים.

לצורך המחשת רעיון השוברים נתמקד במערכת החינוך הפורמלית, מגיל הגן ועד לסוף כיתה י"ב, אשר למדו בה בשנת 2012 כ-2 מיליון תלמידים. בניכוי ההוצאות הקבועות לבניית כיתות ונכסים אנו נשארים עם תקציב שנתי "צנוע" של לא פחות מ-60.4 מיליארד שקלים.

ובכן, ההוצאה השוטפת (לא כולל מבנים) לחינוכם של כשני מיליון ילדי ישראל מגיל 3 עד גיל 18 הייתה 60.4 מיליארד שקלים, ומכאן שההוצאה השוטפת השנתית לתלמיד הייתה 29.7 אלפי שקלים. בחלוקה של הסכום השנתי לתלמיד ל-12 חודשים מתקבל סכום חודשי של 2,483 שקלים לתלמיד לחודש .

איך ייראה בית ספר כשתונהג שיטת השוברים?
על פי השיטה המוצעת עדיין יהיה קיים משרד חינוך, אך סמכויותיו ומנגנוניו יצטמצמו , ולכן כמעט כל הסכום השוטף של ההוצאה לחינוך יועבר מהקופה הציבורית ישירות למוסדות החינוך עצמם, בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם. רוב הסכום ישמש לתשלום שכר המורים, והשאר להוצאות שוטפות (חשמל, מים, תחזוקה), לקנייה מרוכזת של ספרי לימוד ולשירותים חינוכיים שונים, כגון: יציאה למוזיאונים ולתאטראות, מתן תמיכה פסיכולוגית לתלמידים הזקוקים לכך, פיתוח ואחזקת תשתיות, וכד'. במילים אחרות, הכסף של תקציב החינוך יצא ישירות על חינוך התלמידים, ולא על מימון מנגנונים על גבי מנגנונים, כפי שקורה כיום.

זה כבר עובד בישראל
יש תחום אחד במדינה שבו שיטת השוברים מופעלת כבר כיום, כאן בישראל. לפני שנים לא רבות מחלקת יולדות בבית חולים ישראלי נראתה כמו מחלקה פנימית רגילה או גרוע מכך, ואז החליט מישהו בביטוח הלאומי להשאיר ליולדות את ההחלטה היכן הן רוצות ללדת, ולשם להפנות את תקציב הלידה (כ-13,000 שקלים לכל לידה).

כלומר, היולדת קיבלה מעין שובר שמומש בבית החולים שבו בחרה ללדת. בעקבות זאת בתי החולים החלו להתחרות ביניהם על היולדות, ומחלקות היולדות הפכו ל"מלונות חמישה כוכבים".

אפשרות העצמת רשתות החינוך
אחד החששות של מתנגדי שיטת השוברים היא מפני הקמה פזיזה מדי של בתי ספר חדשניים, אשר עלולים לקרוס ולפגוע קשות בתלמידים באותם בתי ספר, בשל חשיבותו של התהליך החינוכי. זהות סבורה כי חשש זה איננו בהכרח מבוסס, ושהאחריות ההורית וכוחות השוק עשויים לאזן את המערכת היטב ובמהירות.

עם זאת, על מנת לתת גב ויציבות לבתי הספר, יש לשקול מודל בו רשתות החינוך יחלו לפעול כשכבת ביניים בין המדינה לבתי הספר. במקום שהמדינה תחזיק משרד לכל פלח בציבור לפי קבוצות לחץ בממשלה ובמשרד החינוך, הציבור יבחר (באמצעות בתי הספר) את הרשת שמתאימה לערכיו ושהיא אמינה ומועילה עבורו. הרשת תסייע בכל הצד התשתיתי לפי דרישת בית הספר, למשל רכישה וניהול ציוד, ספרי לימוד ותכניות לימוד, גיוס מורים וניהול תשלום שכר יעיל.

במודל כזה, משרד החינוך יאשר רשתות לפי קריטריונים מינימאליים (ראה צמצום הליבה בפיסקה הבאה), והרשתות יהיו אחראיות על חוקיות תכני הלימוד וניהול תקין של בתי הספר.

יתרון נוסף באפשרות פיתוח רשתות החינוך, הוא העצמת הממד הערכי בחינוך. אחת המדינות המפעילות את שיטת השוברים משנות התשעים היא שוודיה. לאחר כעשרים שנה שבה השיטה פועלת, ישנה טענה להתדרדרות מוסרית בקרב בוגרי מערכת החינוך התחרותי של השוברים. הטענה היא שהיתרון בחינוך הערכי לא נצפה בטווח הקצר ולא מהווה גורם משמעותי בתחרות על השוברים . כאן מגיעות הרשתות שיתנו מניסיונם הרוחבי ויעודדו בניית והפעלת תשתית חינוכית ערכית בקרב בתי הספר.

שוברים ורשתות
במסגרת מודל הרשתות, על מנת ליצור תחרותיות ויעילות של הרשתות, כל בית ספר יקבל שובר בית ספרי (שערכו יקבע לפי מספר התלמידים וקריטריונים נוספים), אותו יוכל להעניק לרשת לפי בחירתו בתמורה לשירותים ולחסות של אותה רשת. בית ספר שירצה לעבוד בצורה עצמאית, יצטרך למלא את הקריטריונים של לימודי ליבה, ושאר הקריטריונים שהרשת אמורה לוודא את קיומם.

צמצום הליבה
כיום השיח הציבורי רווי באזכור "לימודי הליבה", בעיקר בהקשר להתנגחות עם מערכת החינוך בציבור החרדי. למעשה מבט מקרוב מגלה שליבה זו היא ברובה מצג שווא. ישנם שבעה מקצועות חובה המרכיבים את לימודי הליבה: אזרחות, אנגלית, היסטוריה, מתמטיקה, ספרות, עברית, תנ"ך. מקצועות אלו אמורים להוות סטנדרט אחיד לכל בוגר מערכת החינוך הרשמית בישראל, אך למעשה כל פלח באוכלוסיה מגדיר תקן אחר לבגרות וללימודים של מקצועות אלו (היסטוריה אחת לבי"ס ממלכתי, אחת לממלכתי דתי, אחת לחרדי ועוד אחת לערבים, וכך הלאה). זהות תצמצם את לימודי הליבה במידה ניכרת, אך ורק לתחומים הנדרשים על מנת להיות בוגר בעל יכולת תפקוד תקינה בחברה הישראלית. היסטוריה, ספרות ותנ"ך חשובים מאוד, וכל הורה שיבחר ללמד מקצועות אלו את ילדיו יבורך, אך אין עילה למנוע את המימון מהורה שיבחר בבית ספר שלא מלמד אותם. יתרה מכך, את לימודי הליבה במקצועות ההכרחיים של עברית, חשבון ואנגלית נצמצם לגרעין מינימלי, שיאפשר הרבה יותר יזמות לרשתות ולבתי הספר, כדי להגיע לתוצר מקצועי ותחרותי יותר.

מהלך שנת הלימודים
מתן חופש פעולה לבתי הספר יפתח תחרות בריאה בנושאים רבים. דוגמא פשוטה ומשמעותית אפשר לראות בנושא אורך החופשות ומספר ימי החופש בשנה. לדוגמא, בשנת 2012 מספר ימי החופש של בתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי בימים שאין בהם חופשה במשק היוו 66 ימים, לעומת ממוצע של 55 במדינות ה OECD . בתחום זה שיטת השוברים תביא למצב דומה למתרחש ברוב מדינות ארה"ב, שם בית הספר קובע את לוח החופשות (מעבר לחופשות של כלל המשק) באופן אוטונומי, ויוכלו להגיע להתאמה הרבה יותר גדולה לימי החופש הנהוגים במשק.

תחילת שנת הלימודים
במערכת החינוך כיום נוצר מצב בעייתי שבו תחילת שנת הלימודים נקבעת לפי הראשון בספטמבר של לוח השנה הבינלאומי, ואילו החגים של לוח השנה היהודי קובעים ימי חופש מרובים בתחילת השנה. מכיוון שהמשק הישראלי יוצא לחופשים לפי חגי ישראל, נוצר מצב אבסורדי של לוח חופשות לא מתואם בין הילדים להוריהם. בנוסף לכך, הדבר פוגע באפשרות להנחיל לילדי ישראל את מורשת ישראל בכל הנוגע לחגי תשרי.

זהות תקבע את תחילת שנת הלימודים לפי לוח השנה היהודי בא' באלול הן כאמירה ערכית של גאווה במורשת ישראל, והן כמענה לבעיות הלוגיסטיות מעירוב הלוחות.

יותר מקצועי, פחות חובה
כיום חוק חינוך חובה חל מגיל 3 עד סוף כיתה י"ב. זהות מאמינה שעל בוגר מערכת החינוך להיות בעל אמצעים מספיקים להיות אזרח עצמאי המסוגל בפרט לפרנס את עצמו בכבוד. לצערנו רבים מהמסיימים את כל שנות הלימודים ואפילו הזכאים לתעודת בגרות לא מסוגלים למצוא תעסוקה סבירה עם דיפלומה זו. הסיבה לכך היא שהזכאות לבגרות הפכה מכרטיס בוגר של מערכת החינוך, לכרטיס כניסה למערכת חינוך אקדמית. אלא שלא כל בוגר מתאים ומעוניין ללמוד באקדמיה, וכך המדינה כפתה על התלמיד שנים רבות של אי התקדמות מקצועית ללא הצדקה ראויה, ובלי שיש לו פתחון פה בנדון.

זהות תפעל בשני מישורים: מחד צמצום חוק חינוך חובה עד לסוף כיתה י, מספיק זמן לעבור תהליך חינוכי משמעותי, מבלי לפגוע ביכולת ההתקדמות המקצועית של מי שלא מעוניין באקדמיה. מאידך, משרד החינוך ורשתות החינוך יקימו מערך חינוכי המוכוון להתפתחות התלמידים שימשיכו בלימודיהם לקראת עתידם כבוגרים עצמאיים. אפיק אחד יהיה הקמת מערך קורסי מבוא אקדמי, בו התלמידים ילמדו קורסים ברמה אקדמית ברמת מבוא, ויוכלו להתקבל לאקדמיה על פי הישגיהם בקורסים אלו. בשיטה זו נצמצם הן את הצורך בבגרות שהפך לכלי בעייתי מאוד להערכה (אינספור מקרי העתקות בכל שנה), והן את הצורך בפסיכומטרי, אשר מהווה כלי סינון בעייתי לכשעצמו . אפיק שני יהיה בהשבת מערך הלימודים המקצועיים לבתי הספר בכיתות י"א י"ב וגם י"ג. המשק משווע לעובדי כפיים מיומנים כגון רתכים, חשמלאים, שפים ונגרים, ועל מערכת החינוך לבנות מבחני הסמכה מתאימים, על מנת שרשתות החינוך ובתי הספר יוכלו להכשיר תלמידים המעוניינים בכך. כבר היום יש מענה לדרישה דומה למשל במגמת ניהול בתי מלון. במקום לתת למקצוע אצטלה אקדמית של בגרות, אנו מציעים לקרוא לילד בשמו, ולאפשר העמדת מערך הכשרה מקצועית ראויה בשלל התפקידים הנדרשים במשק, וההורים יבחרו בעזרת השובר מה ללמוד.

החינוך הביתי
חוק חינוך חובה כפי שהוא היום מאפשר להורים שמעוניינים בכך לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי. דא עקא, מערכת החינוך לא רואה בעין יפה תופעה זו, ומערימה קשיים רבים על הורים המעוניינים בדרך זו, ואף מתנכלת להם ולילדיהם במקרים מסוימים. דוגמא קטנה היא הפקעת הזכות לילד מחונן להשתתף בהעשרה הניתנת לילדם המאובחנים ככאלו, אם הוא מתחנך בחינוך ביתי. זהות מכירה בזכות כל הורה לגדל את ילדיו באופן בו הוא מאמין, בין השאר בחינוך ביתי. לכן יעודכנו תקנות משרד החינוך המגבילות את החינוך הביתי, כך שהאפשרות תהיה פתוחה לכל הורה שמעוניין בכך בלי שהדבר יפגע בו או בילדיו. בנוסף תיבחן אפשרות למימוש שובר בערך מוקטן לצרכי חינוך ביתי (חוגים, חומרים וכך הלאה).

חינם זה לא חובה
לסיום פרק זה, נשוב להתחלה, ונתייחס לילדי הגן הרכים. בתחום זה חשוב להדגיש את ההבדל התהומי בין חינוך חינם, לבין חינוך כחובה חוקית. כידוע, בספטמבר 2012 קבעה מדינת ישראל כי חוק חינוך חינם יחול כבר מגיל 3, אבל יחד עם זאת גם קבע חוק זה שהחינוך יהיה חובה כבר מגיל זה, כאשר חלק החובה של החוק חל מ-2015. זהות תעצור מהלך מסוכן זה, ותאפשר להורים לגדל את ילדיהם הרכים עד לגיל גן חובה בצורה הטובה בעיניהם, ללא שום כפייה מצד ה"אח הגדול". חינוך חינם בגיל הרך זה "נדיב" מספיק ובעל השלכות לא פשוטות לכשעצמו, אבל אין שום צורך להפוך את הקערה על פיה ולחייב להכניס ילדים רכים למסגרת זו או אחרת

שיקום מעמד המשפחה
המשפחה היא אבן היסוד של החברה והתרבות. בתוך התא המשפחתי מתעצבת דמותו וזהותו של האדם, הן כפרט והן כחלק מהקהילה ומהחברה. חוסנה של המשפחה הוא הגורם המכריע בצמיחתם של הילדים הגדלים בה למבוגרים בריאים, עצמאיים, מאושרים וערכיים. לכן השמירה על חוסנו של התא המשפחתי היא משימה חברתית ולאומית ראשונה במעלה.

כפי שחירות הפרט וגיבוש זהותו הכרחיים לצמיחתו ולמיצוי יכולותיו, כך גם המשפחה זקוקה לעצמאות וליכולת לתפקד כתא מגובש ואורגני על מנת להתחזק ולשגשג. אמנם קיימים מקרים מצערים בהם המדינה חייבת ליזום התערבות בנעשה בתא המשפחתי על מנת למנוע פגיעה, אך ככלל המשפחה יודעת להגן על האינטרסים של חבריה, ובייחוד של הילדים הגדלים בה, ולפעול לטובתם - יותר מכל גורם אחר.

לעתים קרובות מדי, כאשר המדינה מבקשת להכתיב את התרבות ולעצב את דמות האדם, היא פוגעת בעצמאות התא המשפחתי ומתערבת בהחלטותיו שלא לצורך. אחריותה וסמכותה של המשפחה לדאוג לשלומם ולרווחתם של חבריה ולחינוכם של הילדים מופרות לטובת רעיונות תרבותיים וחינוכיים המוכתבים מלמעלה, או כפועל יוצא מחוקים ומתקנות המבקשים להסדיר כל היבט בחיי הפרט.

הדבר מתבטא בצורה החריפה ביותר דווקא במקרה הכואב של פירוק התא המשפחתי עקב פרידה או גירושין. במצב זה, התערבותה של המדינה נדרשת כדי לוודא ששלומם וטובתם של הילדים מובטחים ושזכויותיהם וחובותיהם של ההורים נשמרות תוך שמירה על שוויוניות. במקרה זה, המדינה צריכה לשמש כגורם מגשר ומפשר ולאפשר את יצירתה של מסגרת לשיתוף פעולה של ההורים בגידול ילדיהם המשותפים. במקום זאת, היא נוטה לנצל את סמכויותיה כדי לכפות את תנאיה על המתגרשים ובכך מעודדת פתרון של חילוקי דעות באמצעות מאבק משפטי שפוגע ביכולתם להתגבר על המשבר ולהמשיך לגדל את הילדים; משבר המביא לעתים קרובות ליצירת נתק בין הילדים לבין אחד מהוריהם.

זהות תשים לעצמה למטרה לשמור ולפתח את עצמאותו של התא המשפחתי, בייחוד בכל הנוגע לחינוך הילדים ולקבלת החלטות כלכליות משותפות.

במקרה של פירוק התא המשפחתי, זהות תפעל להפיכת המדינה לגוף שפותר חילוקי דעות ולא מעודד אותם. זהות תקדם תפיסה של אחריות הורית משותפת של הורים גרושים על ילדיהם ונשיאה בנטל גידולם ותעניק לשני הצדדים יחס הוגן ושוויוני הן בחלוקת הרכוש המשותף והן בגידול הילדים.

חיזוק עצמאות התא המשפחתי
להוציא מקרים חריגים, למדינה אין זכות להתערב בהחלטות המתקבלות במסגרת התא המשפחתי ואף אין לה שום סיבה להתערב. זאת מפני שהמשפחה הממוצעת מסוגלת בהחלט להגן על האינטרסים של חבריה.

חיזוק עצמאותו של התא המשפחתי היא הדרך הטובה ביותר להבטיח את רווחת חברי המשפחה. זהות תפעל לחזק עצמאות זו באמצעות הצעדים הבאים:
● החזרת האחריות על חינוך הילדים להוריהם באמצעות מתן אפשרות בחירה בחינוך.
● החזרת הסמכות ההורית (אפוטרופסות ההורים) הטבעית למקומה.
● התרת לימודי נהיגה בתוך המשפחה, שתאפשר להורים להקנות לילדיהם מיומנות חיונית זו ולחנכם לאימוץ התרבות והערכים הנלווים אליה.
● אימוץ שיטת המס השטוח במקום שיטת המס הנוכחית המפלה לרעה משפחות עם מפרנס עיקרי יחיד.

חינוך באחריות ההורים
זהות תפעל לאפשר בחירה בחינוך , שתחזיר להורים את הסמכות הבלעדית לבחירת מחנכי הילדים ותכני הלימוד ותאפשר להם לקחת אחריות מלאה על חינוך ילדיהם. אפשרות הבחירה בחינוך תגביר את המעורבות של ההורים בתהליך החינוך ובגיבוש עולמם הערכי והתרבותי של ילדיהם.

בהתאם לתפיסת האחריות ההורית המשותפת, האחריות לחינוך הילדים תוטל בצורה שוויונית על שני ההורים, גם אם ייפרדו. הורים שייפרדו ייאלצו להמשיך להגיע להסכמה על מוסד החינוך בו ילמדו ילדיהם המשותפים. המדינה תוכל לגשר ולהציע פשרה, אך לא תוכל, ככלל, לחייב את ההורים לשלוח את ילדם למוסד חינוכי שאינו מקובל ולו על אחד מהם.

מבנה מס שטוח ועצמאות התא המשפחתי
ברוב המשפחות, בני הזוג מנהלים את ענייניהם במשותף. הם מחזיקים בחשבונות משותפים וברכוש משותף, חיים באותו בית ומחלקים ביניהם את עבודות הבית השונות. למרות זאת, שיטת המיסוי הקיימת אינה מאפשרת לבני הזוג את החירות הבסיסית לחלק ביניהם את פרנסת הבית כראות עיניהם. אם אחד מבני הזוג משקיע יותר זמן ומאמץ בעבודה או בהתקדמות בקריירה, הוא עלול להגיע למדרגת מס גבוהה יותר, כך שלמשפחה תהיה פחות הכנסה מאשר במצב בו הפרנסה מתחלקת באופן שווה יותר בין בני הזוג.

ישנן סיבות רבות שבגללן בני הזוג יכולים להחליט שאחד מהם יהיה המפרנס העיקרי וישאיר יותר זמן פנוי לבן הזוג השני. אולי הם מעדיפים שבן הזוג השני יקדיש יותר זמן לגידול הילדים ולטיפוח הבית והמשפחה, אולי הוא יקדיש את הזמן הזה להשכלה או להכשרה מקצועית, אולי הזמן הפנוי יאפשר לו להקים עסק חדש. שיטת המיסוי בישראל יכולה להטות את הכף נגד שאיפות אלה ולפגוע בכך בעצמאותן של המשפחות וביכולתן לקבל החלטות כלכליות משותפות ולבחור באורח החיים המתאים להן.

זהות מציעה שיטת מיסוי אחרת ופשוטה יותר - מס שטוח. בשיטה זו אין מדרגות מס. ההכנסות ממוסות באחוז מסוים ללא תלות בגובהן ולכן לא משנה אם הן מגיעות ממשכורתו של אחד מבני הזוג או מהמשכורות של שניהם גם יחד. שיטה זו תאפשר לבני המשפחה לתמוך זה בזה ולפעול להגשמת שאיפותיהם המשותפות ובכך תתרום ללכידותו ולעצמאותו של התא המשפחתי.

התנהלות בתי המשפט בעת התפרקות התא המשפחתי
התפרקות התא המשפחתי בעקבות פרידת בני הזוג היא חוויה קשה וכואבת, הן עבור בני הזוג והן עבור ילדיהם. לעתים קרובות, תהליך הפרידה מלווה במחלוקות בנוגע לאחריות על הילדים ולחלוקת הנטל הכלכלי הכרוך בגידולם , מה שגורם למדינה להתערב מאספקט נוסף בחיי המשפחה ובסכסוך הגירושין כדי להכריע את המחלוקות.

לתפיסתנו, על המדינה לנהוג כגורם מגשר ומפשר בתהליך זה, לעודד שותפות בגידול הילדים ולא לייצר תמריצים להחרפת המחלוקת ולהתמשכות הבירור המשפטי. אנו מאמינים שיש לקבוע לשם כך מדיניות ברורה, עניינית, הוגנת ושוויונית להכרעת המחלוקות האלה, מדיניות שתגן על טובת הילד ועל רווחתו מבלי לפגוע בזכויות של אף אחד מההורים. המדיניות צריכה למנוע ניצול לרעה של הילדים או של מוסדות המדינה במסגרת הסכסוך בין ההורים. מדיניות זו תתבסס על העיקרון לפיו טובת הילד מחייבת מתן מעמד הורי שווה לשני הוריו של הילד , פרט למקרים חריגים וברי הוכחה. זהות תפעל להשגת מטרה זו באמצעות הצעדים הבאים:
● אימוץ מסקנות ועדת שניט בנוגע לאחריות הורית משותפת.
● ביטול חזקת הגיל הרך, בהתאם להמלצות ועדת שניט.
● אימוץ נוסחה צפויה וקבועה בחוק לחישוב שיעור התמיכה הכלכלית בילד, בהתאם להמלצות ועדת שיפמן. שיעור התמיכה ייקבע לפי הכנסות ההורים ולפי הזמן המוקדש לטיפול בילד.
● בחינת החוקים ונהלי העבודה של בתי המשפט לענייני משפחה.
● הגבלת האפשרות של בית המשפט להטיל את האחריות על הגנת ענייניו של קטין על העובדת הסוציאלית לענייני סדרי דין, בהתאם להמלצת ועדת סילמן.
● הקמת גוף פיקוח חיצוני לבחינת תלונות על עבודת העובדים הסוציאליים , בהתאם להמלצת ועדת סלונים-נבו ובהתאם לחוק המחייב הצבת נציב קבילות בכל משרד ממשלתי.
● הקמת ועדות ערר לבחינה חוזרת של תסקירי העובדים הסוציאליים לענייני סדרי דין, בהתאם למסקנות ועדת סלונים-נבו.
● קביעת תקנות ונהלים ברורים ואחידים לביצוע תסקירי העובדים הסוציאליים לענייני סדרי דין, בהתאם למסקנות ועדת לביא וועדת סלונים-נבו.
● הקמת ועדה שתבחן את יישום השינויים ואת השלכותיהם ותבחן את הצורך בשינויים נוספים.

טיפול בתלונות על אלימות במשפחה
ההתמודדות עם תלונות על אלימות במשפחה היא בעיה סבוכה. המדינה מחויבת לשמור על בטחון התושבים ולכן התלונה מחייבת אותה להפריד בין החשוד בעבירה לבין המדווח כדי למנוע אלימות נוספת, עוד בטרם התבררו כל הפרטים. במקרה של תלונה על אלימות במשפחה המשמעות היא הרחקה מהבית ומהילדים, כלומר פגיעה חמורה בחשוד לפני שמוכיחים את אשמתו, ולעתים קרובות עוד לפני שמוצאים ראיות כלשהן שתומכות בחשדות נגדו מלבד התלונה עצמה. מלבד זאת, אלימות במשפחה מתרחשת ככלל בבית פנימה, ללא נוכחות של עדים בלתי תלויים, מה שמקשה על חקירת התלונה או על דחייתה בהיעדר ראיות חותכות לכאן או לכאן. לכך יש להוסיף את השפעתם של שינויים שנעשו בהנחייה 2.5 של פרקליטות המדינה , בעקבותיהם הפרקליטות והמשטרה נמנעות מחקירה פלילית ומהעמדה לדין במקרים של תלונות שווא על אלימות במשפחה . יש להביא בחשבון גם את ההשלכות האפשריות של תלונה כזאת על תהליכי גירושים ובפרט על ניסיון של החשוד באלימות במשפחה לזכות במעמד הורי ובזמני שהות עם הילדים.

במצב שנוצר, הגשת תלונת שווא על אלימות במשפחה פוגעת באופן חמור ומיידי בחשוד, קיים קושי להפריכה וגם אם ייקבע שהתלונה שקרית ויהיה חשד סביר שהוגשה בכוונת זדון - כמעט בוודאות המתלונן לא ייחקר. אנו מאמינים שמצב עניינים זה מחייב את הרשויות להיערך לאפשרות של הגשת תלונת שווא ודורש קביעת נהלים מתאימים.

היערכות לטיפול בתלונות שווא
בלתי אפשרי כמעט לדעת מהם היקפי תופעת תלונות השווא על אלימות במשפחה. מראש קשה לאסוף נתונים מהימנים והפוליטיזציה של התחום מביאה לפרסום תוצאות בלתי מהימנות שהושגו בשיטות מחקר מפוקפקות. אין לנו עניין לעסוק בוויכוח על ממדי התופעה - הפגיעה שנגרמת לחשודים עקב תלונות שווא כאלה היא חמורה מספיק כדי שנתייחס לכל מקרה ומקרה בתשומת לב ראויה.

הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה שונתה על מנת לעודד נפגעי אלימות במשפחה להתלונן במשטרה . אמנם מקריאה של הסעיפים כלשונם ניתן להסיק שמטרתם להגן על מתלוננים שהגישו תלונות מוצדקות ואז חזרו בהם , אך הפרשנות שהתקבלה בפרקליטות היא שאין לחקור חשד לתלונות שווא כלל. שינויים שנוספו כתגובה לפרשנות זאת והמליצו על חקירה פלילית של תלונות שווא שנועדו לפגוע בחשוד, לא השפיעו מספיק על התנהלות המשטרה והפרקליטות בפועל.

לא ניתן לתקן עוול בגרימת עוול אחר. השאיפה להגן על קרבנות אלימות במשפחה ולעודדם להתלונן במשטרה לא יכולה לבוא על חשבונם של הנפגעים מתלונות שווא. למי שנפגע מתלונת שווא נגרם נזק חמור והוא ראוי להגנת המדינה כמו כל אזרח אחר. מלבד זאת, יש להתייחס בחומרה לכל ניסיון לרתום את מוסדות המדינה לפגיעה באדם חף מפשע. רשויות המדינה, והמשטרה בפרט, חייבות לפעול נגד מגישי תלונות השווא הזדוניות.

מכיוון שהמשטרה והפרקליטות מתעקשת להסתתר מאחורי פרשנות מרחיבה של השינויים שנעשו בהנחיית הפרקליטות 2.5 ולהתעלם משינויים שנוספו אליה לאחר מכן שבאו לדחות פרשנות זו, יש לבטל שינויים אלה בהנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה ולהוציא הנחייה ברורה בנושא לפרקליטות ולמשטרה, לפיה חשד מבוסס לתלונת שווא יהיה עילה לפתיחת חקירה פלילית.

יגובשו נהלים חדשים עבור המשטרה בנושא תלונות שווא. הנהלים יכללו, בין היתר, שיטות לאבחון מהיר ככל האפשר של תלונות כוזבות, הגדרה של רמת החשד שמצריכה פתיחה בחקירה והגדרה של היקף הראיות הנדרש כדי להמליץ על הגשת כתב אישום.

המשטרה והפרקליטות יעברו הדרכה להטמעת השינוי. בנוסף, המשטרה תעבור רענון של הנהלים הנוגעים לעבירות אלימות במשפחה .

אימוץ עקרונות האחריות ההורית המשותפת
אנו מאמינים כי טובת הילד מחייבת את נוכחותם ואת השפעתם של שני ההורים בחייו, כשלהם מעמד הורי שווה והם נושאים באחריות הורית משותפת על גידולו, פרט למקרים קיצוניים. דעה זו מבוססת היטב, נתמכת על ידי ממצאי ועדת שניט ומשתקפת בהמלצותיה. לפיכך, זהות תפעל לאימוץ המלצות ועדת שניט בנוגע לאחריות הורית משותפת.

בין היתר, מפלגת זהות תפעל לביטול חזקת הגיל הרך בהתאם להמלצות ועדת שניט ובהתאם לממצאים האמפיריים הקובעים כי היא אינה הולמת את טובת הילד. בכך, תצטרף ישראל לשאר המדינות המתקדמות, שכולן ביטלו אותה זה מכבר.

תיבחן האפשרות להחיל חוקים אלה באופן רטרואקטיבי, מתוך התחשבות בטובת הילד.

חישוב גובה התמיכה הכלכלית בילד לפי נוסחה קבועה ושוויונית
על פי החוק הנוכחי, נטל התמיכה הכלכלית בילדים נופל כמעט כולו על האב ואינו מתחשב די הצורך בזמני שהות הילדים אצל האב או במצבה הכלכלי של האם. חוק זה אינו שוויוני ואינו רלוונטי למציאות של ימינו או לתפיסת האחריות ההורית המשותפת. בנוסף, גובה התמיכה הכלכלית אינו מחושב רק לפי הכנסתו בפועל של האב, אלא גם לפי "פוטנציאל ההשתכרות" שלו שנקבע לפי ראות עיניו של השופט ועלול להיות נעדר כל אחיזה במציאות. למעשה, אין שום דרך לחשב מראש את גובה התמיכה הכלכלית שיוטל על האב לספק לילדיו ולשופט בבית המשפט לענייני משפחה יש שיקול דעת רחב מאוד בקביעתו.

נושא זה נחקר על ידי ועדת שיפמן, שהמליצה על אימוץ נוסחה ברורה, שקופה ושוויונית שתתחשב בהכנסותיהם בפועל של שני ההורים ובזמני שהות הילדים אצלם. אנו נפעל לאימוץ מלא של מסקנות ועדת שיפמן. תיבחן האפשרות להחיל מסקנות אלה באופן רטרואקטיבי, מתוך תפיסה לפיה התמיכה הכלכלית בילד נעשית לפי דרישת המדינה ולכן יש למדינה זכות לקבוע הסדרים חדשים.

מדובר בבשורה של ממש עבור האבות, שלא יוטל עליהם תשלום שאינם יכולים לעמוד בו אשר עלול להביאם לפת לחם ואף להפוך אותם לעבריינים בעל כרחם . אנו מאמינים שהשוויון היחסי בנטל כלכלת הילד יועיל גם לילדים ובסופו של דבר אפילו לאמהות, משום שהוא יפחית משמעותית את רגשות התסכול והייאוש בקרב האבות ויבטל את אחד הגורמים המשמעותיים לחיכוכים בין ההורים, מה שיקל עליהם לשתף פעולה בגידול הילדים. אנו מאמינים שרוב רובם של ההורים יקפידו על תשלומי התמיכה הכלכלית בילדים בלא שום התנגדות או רגשות תסכול, כאשר גובה התשלומים ייקבע באופן שוויוני ההולם את הכנסותיהם.

הסדרה וביקורת על עבודת העובדים הסוציאליים לענייני סדרי דין
בית המשפט יכול להטיל על עו"ס לענייני סדרי דין לערוך תסקיר, שמטרתו לסייע לשופט בחלוקת זמני שהות בין ההורים ובקביעת המעמד ההורי שלהם. לעתים קרובות, השופט יאמץ את ההמלצות המפורטות בתסקיר במלואן. לפי ממצאי ועדת סילמן, חלה עלייה חדה בכמות הפניות של בתי המשפט לעו"ס לענייני סדרי דין.

לפי ממצאי ועדת סלונים-נבו, ישנם מקרים של אי הקפדה על תקנות העבודה הסוציאלית בעת הכנת התסקיר ואין תבנית אחידה וברורה לכתיבת התסקיר. כתוצאה מכך, לא תמיד ברור על מה מתבססות הטענות והמסקנות המופיעות בתסקיר ואין בו הפרדה ברורה בין עובדות ובין דעות. אין גוף מפקח חיצוני שניתן להגיש לו תלונה על אופן הכנת התסקיר או על התנהלות העו"ס. התלונות מגיעות לשולחנן של העו"ס המחוזית או הארצית, שלעתים קרובות השתתפו בעצמן בתהליך הכנת התסקיר. מטבע הדברים, רוב התלונות נדחות. אין אפשרות של ממש לערער על מסקנות התסקיר לפני שהוא מגיע לידי השופט, שכאמור צפוי לאמץ את המסקנות במלואן.

צורת ההתנהלות הזו נותנת לעו"ס לענייני סדרי דין כוח רב וחופש פעולה כמעט בלתי מוגבל, ללא שום פיקוח או בקרה. מדובר בצורת התנהלות שאינה הולמת גוף ציבורי במדינת חירות, בייחוד כשהוא עוסק בנושא רגיש ומהותי כל כך.

זהות תפעל להקמת גוף ביקורת חיצוני ובלתי תלוי, שיהיה אחראי על בדיקת התלונות על מערך העו"ס ועובדיו ויוכל להפעיל נגדן סנקציות מקצועיות.

זהות תפעל להקמת ועדת ערר שניתן יהיה להגיש לה ערר על מסקנות התסקיר בטרם יעבור לבית המשפט לענייני משפחה. בוועדת הערר ישבו גם אנשי מקצוע חיצוניים ונציג ציבור בלתי תלוי, בהתאם להמלצת דו"ח סלונים-נבו.

זהות תפעל ליצירת נהלים ברורים ותבנית אחידה ומחייבת להכנת התסקיר. הנהלים יכתיבו במדויק את החקירות שצריך יהיה לבצע במסגרת התסקיר ואת המידע שהעו"ס תחויב למסור להורים בטרם תחל כתיבת התסקיר. התבנית תחייב להפריד בין העובדות ובין הדעות והמסקנות בתסקיר. התבנית תדרוש ציון מקורות עבור העובדות והסבר על תהליך הסקת המסקנות.

זהות תפעל להגבלת האפשרות של בית המשפט לפנות לעו"ס לענייני סדרי דין לצורך הכנת תסקיר, בהתאם למסקנות ועדת סילמן.

בחינה יסודית של בתי המשפט לענייני משפחה
אימוץ עקרון האחריות ההורית המשותפת ואימוץ הנוסחה שהומלצה על ידי ועדת שיפמן לחישוב גובה תשלומי התמיכה הכלכלית בילדים לא ייתן שיקול דעת רחב מדי לבית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לסמכות הורית ולתשלומי התמיכה הכלכלית בילדים, פרט למקרים קיצוניים.

בתחומים האחרים, יש לשאוף לקביעת קווים מנחים ברורים, הוגנים ושוויוניים. בפסקי דין הנוגעים לילדים, יש לשמור על טובת הילד מבלי לפגוע בזכויותיהם של הוריו.

זהות תתמוך בבחינה מחדש של מדיניות בתי המשפט לענייני משפחה, של החוקים הנוגעים להם, של אופן עבודתם ושל סמכויותיהם בידי ועדת משפטנים ומומחים מאוזנת. הועדה תבחן את הצורך בסמכויות בית המשפט לענייני משפחה שאינן קשורות לענייני משפחה מובהקים כגון גידול הילדים והרכוש המשותף. כמו כן, הועדה תבחן את הקווים המנחים את בית המשפט לענייני משפחה במתן פסקי דין ואת התאמתם לעקרונות מפתח כגון שוויון בפני החוק, חירות הפרט והבנה עדכנית של צרכי הילד וטובתו.

הועדה תוודא ששיקול הדעת שניתן לשופטים אינו רחב מדי ואינו מאפשר פרשנויות מרחיבות של החוק והפעלת "אקטיביזם שיפוטי". היא תוודא גם כי פסקי הדין של בתי המשפט לענייני משפחה מתבססים בעיקר על העובדות בשטח ועל חוות דעת של מומחים נייטרלים, ואינם נסמכים על הערכות תאורטיות ועל הנחות חסרות בסיס ממשי.

כמו כן, הועדה תגבש המלצות למניעת התארכות הדיונים הגורמת לעינוי דין.

הביטוח הלאומי ומערכת הרווחה
המוסד לביטוח לאומי, למרות שמו, אינו מתנהל כמוסד ביטוח כלל אלא כ"רשת ביטחון כלכלית" לתושבי ישראל - כלומר כמערכת רווחה. נכון להיום, לאחר הרחבה הדרגתית של סמכויות והגדלת תקציבו בהתאם , המוסד לביטוח הלאומי הוא המכשיר העיקרי למימוש מדיניות הסעד של ממשלת ישראל.

בשונה ממערכות סעד טיפוסיות, המסייעות רק לנזקקים ביותר, הביטוח הלאומי שם לעצמו למטרה לספק ביטחון כלכלי לכלל האוכלוסייה - גם לתושבים שאינם מעוניינים בשירותיו, המסוגלים לממן לעצמם "רשת ביטחון כלכלית" כזו. קשה לראות הצדקה לכך כאשר שביעות הרצון מהביטוח הלאומי נמוכה משביעות הרצון הממוצעת מחברות הביטוח וכאשר אזרחים רבים רוכשים לעצמם ביטוחים משלימים נוספים.

בין מגוון השירותים המסופקים על ידי הביטוח הלאומי, ניתן למצוא שירותים רבים המוצעים בשוק הפרטי בתנאים תחרותיים. כך למשל, המוסד לביטוח לאומי מספק ביטוח סיעודי וביטוחים מפני אבדן כושר עבודה - כלומר שירותי ביטוח בסיסיים, מהסוג שניתן לרכוש כמעט בכל חברת ביטוח. דוגמה נוספת היא קצבת הזקנה. בעבור רוב המבוטחים מדובר פשוט בביטוח פנסיוני נוסף, הדומה לביטוח הפנסיוני שכל עובד מחויב לרכוש גם כך.

למרות שהמוסד לביטוח לאומי גובה כספים באופן ישיר, אין לו אוטונומיה כלכלית אמתית והוא נשאר תלוי בתכתיבי המדינה ובתקציביה. המדינה היא זו שמכתיבה את גובה התשלומים לביטוח הלאומי ואת גובה הקצבאות, בלי מנגנון שמחייב התאמת ההכנסות להוצאות. המוסד לביטוח הלאומי צובר גירעונות המבטיחים שבסופו של דבר הוא יקרוס . ברור לכל שכאשר זה יקרה, המדינה תצטרך לכסות את הגירעון מתקציבה, למרות שאינה ערוכה לכך.

קריסתן הצפויה של מערכות הרווחה אינה ייחודית לישראל, אלא היא בעיה מוכרת ונפוצה בעולם המערבי. עם זאת, הגורם המשמעותי למשבר הרווחה בעולם המערבי הוא הצניחה בשיעורי ילודה, הגורמת לכך שאחוז הקשישים הנתמכים באוכלוסייה הולך וגדל בעוד שאחוז הצעירים המשתתפים בכוח העבודה ומסוגלים לממן את התמיכה הזו הולך וקטן. גורם משמעותי זה אינו משפיע על ישראל, שהיא בעלת שיעור הילודה הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות. מכאן שישנן סיבות אחרות למשבר הרווחה העתידי בישראל - חוסר אחריות תקציבי, חוסר יעילות, ניהול לקוי, תשלומים בלתי מוצדקים או שילוב של כמה מהגורמים האלה.

בסיכומו של דבר, המוסד לביטוח הלאומי הוא מנגנון מסורבל ובלתי יעיל, שרבים מתפקידיו אינם נחוצים כלל. ההסתמכות הכפויה של תושבי ישראל על המוסד הזה עולה להם כסף רב ומעניקה לעתים קרובות מדי תמורה לא ראויה. חמור מכך, עם קריסתו הצפויה של המוסד לביטוח לאומי תיעלם באחת "רשת הביטחון הכלכלית" של מיליוני אזרחים ישראלים, אשר שילמו את דמי הביטוח כל חייהם אך ימצאו את עצמם עומדים מול שוקת שבורה דווקא בשעותיהם הקשות ביותר.

מפלגת זהות מציעה תכנית לצמצום שקול של תחומי האחריות של המוסד לביטוח לאומי, העושה שימוש במנגנון היעיל והתחרותי של השוק החופשי. תכנית זו היא הצעד הראשון וההכרחי בשיקום מערכת הרווחה הישראלית ובהסרת הסיכון החמור לעתידם הכלכלי של תושבי ישראל.

צמצום סמכויות הביטוח הלאומי
חלק גדול מתפקידו של המוסד לביטוח הלאומי הוא להעניק מעין ביטוח בסיסי אחיד לתושבי ישראל.

אין לכך כל הצדקה במדינת חירות. אמנם ביטוח בסיסי כזה הוא מוצר חיוני, אך זהו מוצר אשר השוק הפרטי מסוגל לספק בעצמו. למעשה, חברות ביטוח פרטיות עושות זאת בהצלחה וביעילות כבר היום. כפי שהמדינה אינה צריכה לאפות לחם בשביל שיהיה לחם על המדפים, כך היא אינה צריכה לספק בעצמה מוצרי ביטוח בכדי שיהיו זמינים לציבור הישראלי.

יעילותן של חברות פרטיות ואיכות השירות שהן מעניקות הוכחו לא פעם כעדיפות על אלו של חברות בבעלות ממשלתית. עלינו לנצל את יכולתנו להסתמך עליהן בכדי לצמצם את המנגנון המורכב והבזבזני של המוסד לביטוח לאומי.

זהות תצמצם בהדרגה את שירותי הביטוח של המדינה. ביטוח מפני אבדן כושר עבודה, ביטוח סיעודי וביטוח מפני נכות הם ביטוחים הקיימים בשוק הפרטי. המדינה תפסיק בהדרגה להעניק שירותים אלה ותפנה את התושבים לרכוש אותם באופן פרטי. בשלב מאוחר יותר תישקל הפסקת ההענקה של שירותי ביטוח נוספים, בהתאם ליכולתן של חברות פרטיות לספקם. הצורך לספק כל שירות כזה ייבחן לגופו. עם צמצום שירותי הביטוח הלאומי, יבוא צמצום משמעותי בדמי הביטוח.

התושבים יחויבו לרכוש לעצמם ביטוח. כל תושב ישראלי יחויב לדאוג לעצמו לכיסוי ביטוחי מינימלי, במקום הביטוח שהמדינה סיפקה לו עד כה בכפייה. מעסיקים יחויבו בביטוח עובדיהם מפני תאונות עבודה.

מכיוון שכל תושב וכל מעסיק יוכלו לבחור לעצמם את חברת הביטוח המועדפת עליהם, חברות הביטוח הפרטיות יתחרו על הלקוחות ויצטרכו להציע להם שירות טוב ותעריפים משתלמים. כאשר חברות הביטוח יווכחו שבכוונת המדינה להפסיק להעניק שירותי ביטוח הזמינים בשוק החופשי, יהיה להן תמריץ לפתח שירותי ביטוח חדשים שיוכלו להחליף את השירותים הקיימים שהמדינה מעניקה.
מי שזכאי לקצבה ימשיך לקבל אותה. המדינה, כמו כל גורם מבטח אחר, לא תוכל להתנער מתביעותיהם הכספיות של מבוטחיה. כל תושב ישראל שהיה זכאי לקצבת ביטוח לאומי לפני צמצום שירותי הביטוח ימשיך לקבל את הקצבה וימשיך להיות מבוטח על ידי המדינה, כשם שהיה מבוטח לפני צמצום שירותי הביטוח.

בסופו של דבר, המטרה היא ליצור מצב שבו כל השירותים שהביטוח הלאומי מספק היום, פרט לשירותי רווחה וסיוע לנזקקים, יירכשו בשוק הפרטי.

חדשנות ויעילות במערכת הרווחה
לפי התכנית של זהות, המדינה תמשיך להיות אחראית על הרווחה, אך אין זה אומר שמערכת הרווחה תמשיך לעבוד בלא שינוי. כישלונן של תכניות הרווחה בעולם המערבי הביאה מדינות רבות לחשוב מחדש על מדיניות הרווחה שלהן ולבחון מודלים חלופיים של סיוע לנזקקים.

זהות תהיה קשובה להתפתחויות בתחום הרווחה ותעקוב אחרי רעיונות חדשניים ואחרי יישומם של מודלים חלופיים של רווחה בכל רחבי העולם. זהות תבחן את ישימותם של רעיונות אלה במדינת ישראל ותתמקד בנושאים הבאים:
● מניעת הונאה ברווחה. נבחן שיטות שמצמצמות קבלת הטבות לא מוצדקות ממערכת הרווחה, בתנאי שאינן מקשות שלא לצורך על נזקקים אמיתיים ומונעות מהם לקבל סיוע.
● מיצוי כושר השתכרות והימנעות מ"מלכודות רווחה". "מלכודת רווחה" היא מצב שבו תכנית הרווחה יוצרת תמריץ כלכלי לנתמכי סעד להמשיך להיות תלויים ברווחה ולא למצות את פוטנציאל ההשתכרות שלהם. הדבר פוגע במשק ומכביד על תקציב המדינה וחמור מכך - הוא פוגע בנתמכים עצמם. גם היום בישראל ישנם מצבים בהם תוספת הכנסה למקבלי קצבאות גורמת לאבדן זכאותם לקצבה. כך נוצר מצב שבו עדיף לנתמכים לא לנסות ולהגדיל את הכנסתם ולהמשיך להיות תלויים בקצבה במקום זאת. אנו נבחן שיטות שנמנעות מתמריצים מזיקים כאלה ואינן מענישות נתמכי סעד על מיצוי כושר ההשתכרות שלהם.
● מערכות רווחה חלופיות. נבחן שיטות בהן מערכות רווחה חלופיות - עירוניות, קהילתיות ואחרות - יכולות למלא חלק מתפקידיה של מערכת הרווחה הארצית וקיימות במקביל אליה. מערכות רווחה חלופיות נותנות חופש בחירה מסוים לתושבים, שיכולים לבחור מביניהן את המערכת המוצלחת ביותר או המתאימה ביותר לצרכיהם. מערכות רווחה כאלה נוטות לשרת ציבור קטן יותר, מה שמאפשר להן היכרות טובה יותר עם הנזקקים לסיוע. כמו כן, מערכות רווחה וקרנות סיוע הדדי מקומיות מאפשרות לבני אותה קהילה או עיר לתמוך אלה באלה ובכך מסייעות לגיבוש ולמימוש הזהות הקהילתית.

המלחמה בתאונות הדרכים
השבת מימד האחריות לנהגי ישראל
זהות תתמודד עם שורש הבעיה של תאונות הדרכים, על יסוד העיקרון היהודי של 'רוצח בשגגה', לפיו האדם אחראי לתוצאות מעשיו ולא רק לכוונותיו. המטרה היא לשמור על מלוא הכיסוי הביטוחי ההולם לנפגעים, ועם זאת, להחזיר את האחריות המלאה לנהגים וליצור בישראל תרבות נהיגה אחרת.

אנו מאמינים שאימוץ העיקרון המובא כאן, והשבת מימד האחריות האישית לכבישי ישראל, יציל ממוות ומנכות קשה אחוז ניכר ממאות ההרוגים ואלפי הפצועים בכל שנה.

בשנת 2005 הוגש דו"ח ועדת שיינין לשר התחבורה. בדו"ח נכתב שממחקרים אירופיים עולה שיותר מ-80% מתאונות הדרכים נגרמות בשל 'הגורם האנושי' . כלומר, נהג שאינו עומד בדרישות כמו נהיגה ערנית, הבנת תנאי הדרך, וציות לחוקי התנועה. במחקר של משרד התחבורה האמריקאי מ-2015 נקבע ש-94% מתאונות הדרכים נגרמות בגלל הנהגים .

בשנת 2004 התפרסם מחקר שערך מכון מתת עבור משרד התחבורה. תוצאות המחקר הראו כי בשנים 2002-2000 הסתכמה העלות הממוצעת של נזקי תאונות הדרכים ב-12.6 מיליארד ₪ בשנה, שהם כ-2.5% מהתמ"ג. אם מחשבים נתון זה ביחס למספר התושבים בישראל, העלות מסתכמת ב-1,880 ₪ בשנה לכל תושב, זהו בערך הסכום שכל נהג משלם עבור ביטוח החובה שלו.

בשיטה הנהוגה כיום, הנהג לא חש שעליו מוטלת האחריות למניעת תאונות הדרכים. המערכת, קרי המדינה, המשטרה ובתי המשפט – הם האחראים לנעשה בכבישים. הם קובעים את החוקים, הם המתריעים, הם המחנכים, והם המענישים. לעומת זאת "תפקידו" של הנהג הוא לנהוג על פי החוק ו/או להשתדל ששוטר לא יתפוס אותו. הוא לא חש באחריות כלשהי מפני שהוא לא מתמודד ישירות עם תוצאות מעשיו. יכול אדם לפגוע בהולך רגל, ולא ייווצר כל מגע, במישור הכלכלי או הרגשי, בינו לבין האדם הנפגע. ביטוח החובה משלם אוטומטית לנפגע, ואילו מערכת המשפט אולי תעניש את הפוגע על רשלנות.

הנהג הישראלי רואה סביבו 'עונשים' – לא אנשים. במציאות כזאת לא ניתן לצמצם את מספרן של תאונות הדרכים.

רפורמה בביטוח החובה
המלחמה בתאונות הדרכים צריכה להתחיל בכינון מחדש של יחס של אחריות כלכלית ישירה בין אדם למעשיו. הצעד הראשון בבניית יחס זה הוא רפורמה מהפכנית במבנה פוליסת ביטוח החובה. כאשר אדם הגורם לתאונה חשוף לתביעת נזיקין מצד הנפגע - הזהירות בדרכים איננה עוד מחויבות של האדם כלפי המחוקק, אלא אחריות שלו למעשיו שלו.

בכדי להתחיל ולהשיב את מימד האחריות לנהגי ישראל, הגדרנו בהתייעצות עם מומחי משרד התחבורה 7 עברות שיסודן בריונות מודעת בכבישים. בעברות אלו – ייענש העבריין שייתפס על פי העונשים הקבועים בחוק.

אם בשל ביצוע העברה ייפגע גם צד שלישי, תפצה חברת הביטוח את הנפגע כפי שהדבר נעשה כיום, אולם לאחר מכן תוכל חברת הביטוח לתבוע את הנהג הפוגע על מלוא הסכום ששילמה לנפגע.
עם פרסום דבר הנהגים הראשונים שמתוך נהיגה בריונית פגעו בבני אדם ונאלצו לשלם בשארית חייהם את כל מלוא סכום הנזק שגרמו, צפויה תרבות הנהיגה בישראל להשתנות במהירות. חיים רבים יינצלו – כמו גם הון עתק המעיק כיום על תקציב המדינה.

דברי ההסבר להצעת חוק פ/1236/19 -התשע"ג–2013 שהוגשה על ידי ח"כ פייגלין:
"מטרת התיקון המוצע היא להשיב לנהגים בכבישי ישראל את מימד האחריות האישית. על פי כל ההערכות, הגורם המרכזי לתאונות הדרכים (למעלה מ-80% מהמקרים) הוא הגורם האנושי, אשר ניתן ליחסו גם ל"תרבות הנהיגה".

התיקון המוצע מבקש להתמודד עם היסוד העמוק ביותר, היוצר את תרבות הנהיגה השלילית בישראל – יסוד האחריות. מסקר שערך מכון "גאוקרטוגרפיה" עבור המגזין "מחר", התברר שככל שאוכלוסיית הנהגים צעירה יותר ונוטה יותר לנהיגה חסרת אחריות, כך חשוב לה יותר הכיסוי הביטוחי. משמעות הדבר היא שהחשש מההשלכות הכלכליות מטריד נהגים צעירים יותר מהאחריות לזולת. התיקון נועד להבהיר לנהגים, ובמיוחד לצעירים שבהם, כי אם ינהגו בצורה מסוכנת, הם עשויים לפגוע בבני אדם, בהולכי רגל ובנהגים אחרים, ובמידה ויעשו כן, הם יהיו האחראים הישירים למעשיהם.

לפיכך, הצעת החוק קובעת כי במקרים שבהם נפגע אדם עקב נהיגה מסוכנת במיוחד, הנהג הפוגע לא יזכה בכיסוי ביטוחי וחברת הביטוח תתבע את הוצאותיה מן הנהג הפוגע לאחר שתפצה את הנפגע.
יודגש, כי התיקון המוצע אינו מחליף את העונש המוטל בעקבות ביצוע העבירה, אלא מטיל את האחריות הכספית על הפוגע כלפי הנפגע, וזאת כדי לעודד נהיגה באחריות בכבישי הארץ.

לאחר דיונים עם גורמי מקצוע, לרבות הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, התיקון המוצע נועד להוסיף לרשימת המקרים שבשלהם אין הנהג הפוגע זכאי לכיסוי ביטוחי, את המצבים שבהם עבר הנהג אחת מן העבירות החמורות הללו: עבירות של נהיגה בשכרות כשריכוז האלכוהול בגוף הנהג עולה על פי שניים מהמותר; עבירות של הפקרה אחרי פגיעה; עבירות של נהיגה במהירות 50 קילומטרים לשעה מעל המהירות המותרת בכביש בינעירוני ו-40 קילומטרים לשעה מעל המהירות המותרת בכביש עירוני; עבירת חציית קו הפרדה רצוף; עבירות אי-עצירה לפני מפגש מסילת ברזל; עבירת הובלת מטען, כשהמטען חורג ביותר מ-40% מהמשקל המותר".

בריאות הציבור
רקע – מערכת חולה
מן המפורסמות הוא שמערכת הבריאות בישראל היא מערכת ציבורית. בשיח התקשורתי מערכת הבריאות בארץ נתפסת כאחת ממערכות הבריאות הציבוריות הטובות בעולם. אולם, למרבה הצער, אנשי מקצוע יודעים שהדבר רחוק מהמציאות, מלבד העובדה שרמת הרופאים והצוות הרפואי בארץ היא אכן מהגבוהות בעולם.

מנתוני המחלקה הכלכלית במשרד הבריאות עולה שבשנת 2011 , כ-40% מסך ההוצאה הלאומית לבריאות מקורה בהוצאה פרטית. אם ניקח בחשבון הוצאות פרטיות לא רשמיות, כגון תשלום לא מדווח לרופאים ומרפאים, והוצאות שנעשות בבתי חולים מחוץ לישראל, הרי שלפחות מחצית מההוצאה הלאומית על בריאות מקורה בהוצאה פרטית. משמע שהשוק מצביע ברגליים, ובעוד אנו מדברים על הרצוי, המצוי הוא שהאזרחים הפריטו כבר את מחצית המערכת.

ההפרטה הזו היא כורח המציאות, הן בגלל ההמתנות הממושכות לביצוע בדיקות, טיפולים וניתוחים, והן בשל מחסור במיטות אשפוז ופתרונות מאולתרים למחסור זה. ההפרטה היא גם כורח של רופאים מצוינים ומוכשרים אשר רבים מהם משתכרים שכר נמוך מאוד ביחס לכישוריהם, ותנאי עבודתם קשים מאוד.

אלא, שההפרטה הזו נעשית בניגוד למדיניות המסורתית של הממשלות, ותוך כדי התגברות על המכשולים שהיא מערימה. בפועל, תקציב הבריאות הממשלתי עומד על פחות מ-30 מיליארדי שקלים, וההוצאה הפרטית על בריאות היא לכל הפחות כפולה מכך .

מטרתנו בתחום הבריאות
הדרך של זהות לעיצוב מערכת בריאות טובה יותר דומה לדרכנו בחינוך ובתחומים אחרים. נקודת המוצא היא שמירת סף שירותי הבריאות הניתנים כיום. ומכאן, מיקוד ההוצאה הציבורית בנצרך ולא במצרך, תוך מתן אפשרות שקופה, יעילה וחופשית לרכוש שירותי בריאות פרטיים במגוון איכויות ומחירים.

מערכת בריאות, בדומה למערכת כלכלית תקינה, היא מצרך בסיסי לקיום חברה משגשגת. זהות סבורה כי לאדם יש זכות בלעדית לקבוע בעצמו את סולם העדיפויות שלו. יש מי שמעדיף לקבל טיפול רפואי בסיסי בעלות נמוכה, ויש מי שיעדיף לשלם סכומי עתק כדי לקבל טיפול ברמה גבוהה יותר. אנו מאמינים שיש לכבד את הבחירות של בני האדם ולא להכתיב להם החלטות של מנגנון ממשלתי.
ההנחה לפיה המדינה יכולה לספק שירותי בריאות שווים לכל נפש ובכך למנוע פערים בבריאות, הוכחה כשגויה בישראל ובעולם. מחד, אנו רואים שמערכות הבריאות המתקדמות ביותר בעולם התפתחו במדינות החופשיות, כאשר ארצות הברית היא הדוגמה המובהקת לכך; לשם מגיעים החולים העשירים ביותר בעולם להירפא ושם הם משאירים את הסכומים הגדולים ביותר. לשם שואפים להגיע הרופאים הטובים בעולם ושם הם מקבלים את השכר הגבוה ביותר בעולם. ומאידך, אנו רואים שלמרות המערכת הנפלאה שנבנתה שם, קמה גם צעקה פוליטית, בשל מצב של מיעוט שחש מקופח מעצם העובדה שאין ביכולתו לרכוש את מוצרי הפרימיום של הבריאות. המצב הזה הביא את ארה"ב לשינוי השיטה ולפגיעה במערכת הבריאות הפרטית.

הפתרון של זהות בבריאות
הפתרון של זהות מתבסס על מחויבות לשמור על הרמה הנוכחית של שירותי הבריאות, תוך כדי מתן אפשרות למי שמעוניין בכך להשקיע בתחום הבריאות, לשפר אותו ולייעל אותו. פתיחת שוק הבריאות לתחרות תמשוך לישראל גם יזמים ומשקיעים מהעולם ותיצור מקומות עבודה חדשים ומתגמלים שיתמרצו רופאים ובעלי מקצוע יהודים מתחום הרפואה לעלות לישראל ולהשתקע בה.

הרפורמה של זהות בבריאות תותיר בשלב זה את קופות החולים במבנה הנוכחי שלהן ולא תשנה את תשלומי דמי ביטוח הבריאות. הרפורמה המוצעת מתמקדת בעיקרה בבתי החולים.

במסגרת הרפורמה, בתי החולים יופרטו בתהליך של מכרז פתוח, וקופות החולים והממשלה לא יורשו להחזיק בבעלותן בתי חולים. היזמים שירכשו את בתי החולים יתחייבו בחוזה ארוך טווח לשמור על רמת המחירים הנוכחית ולא לצמצם את שירותי הרפואה של בתי החולים שרכשו. אחזקות היזמים בבתי החולים יוגבלו באופן שיחייב אותם להתחרות בשוק הארצי עם יזמים נוספים. קופות החולים ירכשו את השירותים בעבור מבוטחיהם מבתי החולים הפרטיים באותה צורה ובאותה עלות שבה רכשו אותם מבתי החולים בבעלות המדינה.

כל בית חולים פרטי יורשה לעסוק בתיירות מרפא ובניתוחים פרטיים ויוכל להקדיש להם שיעורים קבועים מתוך המיטות שברשותו, ומתוך שעות העבודה של הרופאים ושל אנשי הצוות הרפואי. כך בתי החולים יקבלו גישה למקור הכנסה חדש ורווחי שיעודד אותם להעלות את רמת הטיפול שלהם ויאפשר להם להציע משכורות תחרותיות לרופאים. העלאת המשכורות הצפויה לרופאים מוכשרים תעודד אותם להישאר ולעבוד בארץ ואף תעודד עלייה של רופאים ואנשי צוות רפואי מחוץ לארץ.

כל יזם בריאות יקבל זכות להקים בסמוך לבית החולים בית מלון ומרכז מסחרי, תחת אותו רישיון, שיהוו מקור הכנסה נוסף להכנסותיו הישירות מקופות החולים ומניתוחים פרטיים. במקביל, המדינה תאפשר ליזמים להקים בתי חולים פרטיים חדשים, כאשר ההגבלה היחידה תהיה עמידה בסטנדרטים רפואיים.

הרפורמה צפויה להכניס לקופת המדינה עשרות מיליארדי שקלים באופן מיידי ממכירת בתי החולים הממשלתיים ליזמים, לתרום למשק באמצעות פיתוח תחומי תיירות המרפא והרפואה הפרטית ולחסוך למדינה מאות מיליונים בגרעונות כל שנה. תחת בעלות פרטית, בתי החולים ינוהלו באופן יעיל ויהפכו לספקי שירות רווחיים ומתפתחים. הרווח האפשרי בתחומי תיירות המרפא והרפואה הפרטית והצורך להתחרות בזירה הארצית והעולמית יעודד את יזמי הבריאות להשקיע בהעלאת רמת שירותי הבריאות ולמשוך בעלי מקצוע איכותיים באמצעות משכורות גבוהות ותנאים טובים. השיפור ברמת שירותי הבריאות ובאיכות הצוות הרפואי בבתי החולים ייטיב עם כלל האזרחים המשתמשים בשירותיהם.

הסרת ההגבלות על הטיפול בקנאביס הרפואי
מחקרים רבים הראו כי שימוש בקנאביס יכול להועיל בטיפול בתסמינים קשים כגון כאב, דיכאון וירידה בתיאבון. חולים רבים שטופלו בקנאביס מעידים על הקלה בתסמינים ועל שיפור באיכות החיים. לעתים מדובר בחולים ששימוש בתרופות אחרות אינו מועיל להם באותה מידה או גורם להם לתופעות לוואי קשות. למרות זאת, על השימוש הרפואי בקנאביס בישראל קיימות מגבלות חריגות. בשונה מתרופות אחרות הניתנות לפי שיקול דעתו של הרופא המטפל, את הרשיון לשימוש בקנאביס יכולה לתת רק היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות - היק"ר. היק"ר יכולה להפחית את המינון שעליו ממליץ הרופא המטפל או פשוט לדחות את הבקשה. בנוסף, קיימת רשימה מצומצמת מאוד של מחלות ותופעות בריאותיות שמותר לטפל בהן בקנאביס רפואי. להגבלות החריגות האלה אין דבר עם רפואה - הן קיימות רק כדי למנוע זליגה של הסם לשוק הפרטי.

זהות תבטל את היחידה לקנאביס רפואי ואת רשימת המחלות שמותר לטפל בהן בקנאביס רפואי. הרשיון לשימוש בקנאביס רפואי יינתן על ידי הרופא המטפל ולפי שיקול דעתו בלבד. ההחלטה לגבי טיפול בקנאביס רפואי תתחשב אך ורק בצרכיו הרפואיים של המטופל, לא בשיקולי אכיפה או בשיקולים זרים אחרים.

התרת יצוא קנאביס רפואי
במדינת ישראל קיימות חברות המגדלות קנאביס רפואי, הידועות בעולם בידע ובמיומנות היחודיים שלהן. אם יותר לחברות הגידול לייצא את תוצרתן הן יוכלו להתחרות בהצלחה בשוק הבינלאומי. הייצוא ייצר רווחים לחברות הגידול שיאפשרו להן להשקיע במחקר ובפיתוח, ייצר הכנסות ממסים למדינת ישראל ויתן מענה לצרכיהם הרפואיים של מיליוני חולים ברחבי העולם.

זהות תאפשר למגדלים לייצא קנאביס למטרות רפואיות, בכפוף לחוק במדינות היעד ולאמנות הבינלאומיות עליהן ישראל חתומה.

תקשורת
חופש הביטוי הוא אחד מערכי המפתח של כל מדינת חירות. אסור למדינה למנוע השמעת דעה רק משום שהיא לא לרוחה, פרט למקרים חריגים מאוד הקבועים בחוק, כגון הוצאת דיבה ומסירת מידע ביטחוני מסווג. אך בשביל להגן באמת על חופש הביטוי, צריך שהמדינה לא תתערב גם באופן בו מושמעת הדעה. כלומר, צריך לאפשר לכל אדם לבטא כל דבר שמותר לו לבטא על פי חוק בכל אמצעי שבו הוא יוכל לבטא זאת. תקשורת חופשית ממגבלות שרירותיות ומהתערבות המדינה היא לפיכך תנאי הכרחי לקיום חופש הביטוי.

התקשורת בישראל אינה תקשורת חופשית. על מנת לשדר ברדיו נדרש זיכיון, כלומר נדרשת קבלת אישור מהרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הרשות השנייה מוכנה להעניק זיכיונות רק למי שעומד בשורה ארוכה של תכתיבים ערכיים ותרבותיים על התכנים המשודרים. תפקידה על פי חוק, מעבר להענקת הזיכיונות ולפיקוח על הזכיינים, הוא בעיקר לקדם ערכים תרבותיים וחברתיים בתקשורת המסחרית, כלומר בגופי שידור פרטיים, בהתאם לדרישות השלטון. כך למשל, הרשות השנייה מחויבת ל"מתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציביליזציה לדורותיה" ול"טיפוח אזרחות טובה וחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם". אנו מאמינים שאין לגוף שזה תפקידו מקום במדינת חירות. השלטונות לא צריכים לכפות את דעותיהם על הציבור באמצעות התקשורת, קל וחומר כשהדבר נעשה באמצעות הגבלת חופש הביטוי ותוך שימוש במשאביהם של גופים פרטיים.

זהות תפעל לשחרור גופי התקשורת הפרטיים מההגבלות החמורות המוטלות עליהם, תקדם תקשורת חופשית ותגן על חופש הביטוי.

שידור פתוח וחופשי לכל
ייעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים להגדלת מספר תדרי השידור. מספר תדרי השידור במדינה מוגבל ולכן לא ניתן להקצות תדר לכל מי שמעוניין לשדר. עם זאת, קיימים אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים את הגדלת מספר תדרי השידור, כגון רדיו דיגיטלי. זהות תקדם את השימוש באמצעים כאלה כדי להגדיל את מספר התדרים ולאפשר לישראלים נוספים לממש את חופש הביטוי שלהם מעל גלי האתר.
השידור ייעשה ברשיון ולא בזיכיון. שיטת הזיכיונות תבוטל. הזכות לשימוש בתדרי השידור תושכר לתקופה של ארבע שנים לכל המרבה במחיר באמצעות מכרז, מבלי להתחשב בתכנים שברצונו לשדר. התנאי היחיד להחזקת הרשיון, מלבד עמידה בהתחייבות הכספית, יהיה הימנעות מפרסום תכנים האסורים על פי חוק. לא תהיה שום מגבלה אחרת על תכני השידור ובפרט לא תהיה מגבלה על הזמנים המוקדשים לפרסום.

רוב תפקידיה של הרשות השנייה יבוטלו. הרשות השנייה תעסוק אך ורק בחלוקת התדרים ורשיונות השידור ליזמים שיזכו במכרז, בגביית הכספים מהיזמים הזוכים ובפיקוח על השידורים. מטרת הפיקוח תהיה אך ורק לוודא שבעלי הרשיון אינם עוברים על החוק ולהעניש את אלו שהפרו אתו.

עיתונות חופשית
הגנה על חופש הביטוי פירושה לא רק איסור על המדינה להתערב בתכני העיתונים, אלא גם איסור על התערבות במודל העסקי שלהם. הניסיון להעביר חוק שכל מטרתו הייתה לפגוע בפרסומו של עיתון מסוים מדגימה את החשיבות שבאיסור זה . זהות תתנגד לכל הצעת חוק שתטיל הגבלות על עיתונות או תפגע בעיתונות החופשית בכל צורה.

סגירת גופי התקשורת השייכים למדינה
אנו מאמינים כי מדינת חירות אינה יכולה להשתמש בכלי תקשורת על מנת לעצב את תרבותם ואת ערכיהם של התושבים. המדינה אמורה להיות הכלי לביטוי זהותם של האזרחים, תוך שמירה על זכויות הפרט, ולא זאת שמכתיבה אותם. לכן, אסור לאפשר למדינה להחזיק בבעלותה כלי תקשורת. זהות תפעל לסגירתם או להפרטתם של כל גופי התקשורת שבבעלות המדינה - תאגיד השידור, גלי צה"ל, גלגל"צ, קול ישראל וכתבי העת הצבאיים.

תקשורת
חופש הביטוי הוא אחד מערכי המפתח של כל מדינת חירות. אסור למדינה למנוע השמעת דעה רק משום שהיא לא לרוחה, פרט למקרים חריגים מאוד הקבועים בחוק, כגון הוצאת דיבה ומסירת מידע ביטחוני מסווג. אך בשביל להגן באמת על חופש הביטוי, צריך שהמדינה לא תתערב גם באופן בו מושמעת הדעה. כלומר, צריך לאפשר לכל אדם לבטא כל דבר שמותר לו לבטא על פי חוק בכל אמצעי שבו הוא יוכל לבטא זאת. תקשורת חופשית ממגבלות שרירותיות ומהתערבות המדינה היא לפיכך תנאי הכרחי לקיום חופש הביטוי.

התקשורת בישראל אינה תקשורת חופשית. על מנת לשדר ברדיו נדרש זיכיון, כלומר נדרשת קבלת אישור מהרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הרשות השנייה מוכנה להעניק זיכיונות רק למי שעומד בשורה ארוכה של תכתיבים ערכיים ותרבותיים על התכנים המשודרים. תפקידה על פי חוק, מעבר להענקת הזיכיונות ולפיקוח על הזכיינים, הוא בעיקר לקדם ערכים תרבותיים וחברתיים בתקשורת המסחרית, כלומר בגופי שידור פרטיים, בהתאם לדרישות השלטון. כך למשל, הרשות השנייה מחויבת ל"מתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציביליזציה לדורותיה" ול"טיפוח אזרחות טובה וחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם". אנו מאמינים שאין לגוף שזה תפקידו מקום במדינת חירות. השלטונות לא צריכים לכפות את דעותיהם על הציבור באמצעות התקשורת, קל וחומר כשהדבר נעשה באמצעות הגבלת חופש הביטוי ותוך שימוש במשאביהם של גופים פרטיים.

זהות תפעל לשחרור גופי התקשורת הפרטיים מההגבלות החמורות המוטלות עליהם, תקדם תקשורת חופשית ותגן על חופש הביטוי.

שידור פתוח וחופשי לכל
ייעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים להגדלת מספר תדרי השידור. מספר תדרי השידור במדינה מוגבל ולכן לא ניתן להקצות תדר לכל מי שמעוניין לשדר. עם זאת, קיימים אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים את הגדלת מספר תדרי השידור, כגון רדיו דיגיטלי. זהות תקדם את השימוש באמצעים כאלה כדי להגדיל את מספר התדרים ולאפשר לישראלים נוספים לממש את חופש הביטוי שלהם מעל גלי האתר.
השידור ייעשה ברשיון ולא בזיכיון. שיטת הזיכיונות תבוטל. הזכות לשימוש בתדרי השידור תושכר לתקופה של ארבע שנים לכל המרבה במחיר באמצעות מכרז, מבלי להתחשב בתכנים שברצונו לשדר. התנאי היחיד להחזקת הרשיון, מלבד עמידה בהתחייבות הכספית, יהיה הימנעות מפרסום תכנים האסורים על פי חוק. לא תהיה שום מגבלה אחרת על תכני השידור ובפרט לא תהיה מגבלה על הזמנים המוקדשים לפרסום.

רוב תפקידיה של הרשות השנייה יבוטלו. הרשות השנייה תעסוק אך ורק בחלוקת התדרים ורשיונות השידור ליזמים שיזכו במכרז, בגביית הכספים מהיזמים הזוכים ובפיקוח על השידורים. מטרת הפיקוח תהיה אך ורק לוודא שבעלי הרשיון אינם עוברים על החוק ולהעניש את אלו שהפרו אתו.

עיתונות חופשית
הגנה על חופש הביטוי פירושה לא רק איסור על המדינה להתערב בתכני העיתונים, אלא גם איסור על התערבות במודל העסקי שלהם. הניסיון להעביר חוק שכל מטרתו הייתה לפגוע בפרסומו של עיתון מסוים מדגימה את החשיבות שבאיסור זה . זהות תתנגד לכל הצעת חוק שתטיל הגבלות על עיתונות או תפגע בעיתונות החופשית בכל צורה.

הכפייה התרבותית, הדתית והחילונית מקשה על חלקיה השונים של החברה הישראלית לחיות זה לצד זה.
מכיוון שהמדינה מתערבת בתרבות באמצעות חקיקה ותקצוב, מי שמעוניין להגן על תרבותו ועל אורח חייו מפני כפייה נאלץ לכפות את אורח חייו על האחר.
הכפייה התרבותית מציבה את חלקי החברה השונים במגננה ומכריחה אותם להתמקד בשונה ביניהם. ביטול הכפייה התרבותית יאפשר לנו לשים לב למשותף בינינו, להחליף בינינו רעיונות ולגבש את זהותנו המשותפת.
התרבות נוצרת מתוך חירות – לא מתוך חקיקה

לדוגמה, החוק הקיים האוסר על מכירת חמץ בפסח אינו נאכף ועסקים רבים מוכרים חמץ כאוות נפשם.
דוגמה נוספת – מדינת ישראל מממנת במשך עשרות שנים, מכספי האזרחים, אמנים שאין להם דבר עם תרבותם של רובו המוחלט של הציבור. הציבור הרחב מרגיש מופלה מבחינה תרבותית, אך אינו משנה את השקפותיו כך שיתאימו להשקפות הממסד האמנותי.
לעומת זאת, אין בישראל חוק המחייב יהודים למול את בניהם - ובכל זאת רוב מוחלט מבצע בשמחה את ברית המילה היהודית – מתוך בחירה וללא שום כפייה. ברית המילה נתפסת לא כחלק מה"דת", אלא כחלק מהזהות המשותפת שלנו.
הרחקת הדת מהמדינה לצורך מפגש חירותי

הפרדה של דברים המחוברים כעת בצורה פגומה, על מנת שיתחברו מחדש באופן שלם נכון ומוסרי יותר - זוהי תפיסתנו ביחס למדינת ישראל, תרבותה ויהדותה.
לא "מדינת כל אזרחיה"

מדינת ישראל לא תהיה "מדינת כל אזרחיה". ישראל הוקמה כדי להיות מדינת העם היהודי ועליה לבטא את ערכיו, תרבותו, שאיפותיו וייעודו בעולם של העם היהודי.
אופייה של המדינה צריך להתבטא בסמליה ובהתנהלות מוסדותיה, לא בהתערבות בחייהם של תושביה ובהפרת חירות הפרט שלהם.
ההפך מסטטוס קוו

אורח חייו של האזרח, שבתותיו, נישואיו, אכילתו, תרבותו, השכלתו ודתו - הם ענייניו הפרטיים, ויש למזער את התערבות המדינה בהם.
לעומת זאת, דמותה הממלכתית של המדינה: המשפט, הכלכלה, מוסר הלחימה, מדיניות החוץ, הפנים, קיבוץ הגלויות והגיור, היחס לארץ ישראל, שפת המדינה והתנהלות מוסדותיה הרשמיים - כל אלה הם הזירה שבה צריכה להתבטא באמת יהדותה של המדינה כמדינה.
מדינת ישראל ומוסדותיה: מחויבות המוסדות הממלכתיים להלכה
באותה הוודאות שבה אנחנו דורשים שהאוכל במזנון הכנסת יהיה כשר, אנחנו דורשים גם שהבחירה אם לספק אוכל כשר לעובדים בעסק פרטי תהיה של בעל העסק.
שאלת אופיה הציבורי של השבת תושאר בידי הקהילות המקומיות - כל אחת לפי בחירתה.
צבא הגנה לישראל: אורח חיים

במסגרת השירות הצבאי הזכות לשמור על אורח חיים הדבק בהלכה מבלי להיפגע בשל כך, תובטח על ידי הצבא, בהיותו צבא ממלכתי של מדינה יהודית.
חיל חינוך ותודעה יהודית

בשנים האחרונות הפך הצבא לזירת הקרב הלוהטת ביותר במדינת ישראל בין מגמות החילון לבין מגמות החזרה בתשובה. הצבא איננו המקום לסדנאות חובה על דמוקרטיה, פלורליזם ושיוויון כפי שנהוג היום, וגם לא לעצרות סליחות בהשתתפות חובה כפי שהיה בעבר.
תפקיד מערך החינוך הצה"לי הוא להגביר את רוח הלחימה ולהטמיע את נהלי מוסר הלחימה בקרב החיילים. וזהו.
יחידות מעורבות בצבא

תפקידו של צה"ל הוא לנצח במלחמות ולשמור על בטחונה של מדינת ישראל. אין זה מתפקידו לשמש לא ככור היתוך ולא כמעבדה אנושית.
הקריטריון על פיו צריך לבחון את עצםהתאמתן של נשים לתפקידי לחימה הוא המבצעי בלבד.
נשים ישולבו בכל תפקיד צבאי שניתן, כל עוד הדבר מועיל למבצעיות, תוך התחשבות בשמירה על תנאי הצניעות הבסיסיים הנחוצים לחיילים ולחיילות.
אין סיבה לחייב חייל לשמוע שירת נשים ואין הצדקה לחייב חיילות וחיילים לשרת ביחידות מעורבות שלא מאפשרות לשמור על תנאי צניעות מינימליים.
כל עוד מצופה מכלל האוכלוסיה היהודית להתגייס, לרבות האוכלוסיה החרדית, יש לאפשר למעוניינים בכך יחידות שלא יהיה בהן שום עירוב בין נשים וגברים.
פחות חברות ממשלתיות – פחות כפייה

חברות התחבורה הציבוריות, המסובסדות בידי המדינה, מושבתות ביום השבת – כפי שמתחייב ממעמדן הממלכתי. בכך הן אכן מקפחות את ניידותם של הציבורים המעוניינים בשירותיהם בשבתות. כשחברות אלה יפעלו כחברות פרטיות לכל דבר, שאלתן הפעלתן בשבת תהיה כפופה להעדפות הקהילות המקומיות ולביקוש לשירותי התחבורה שהן מציעות.
הגיור הממלכתי וחוק השבות - השלמת תהליך קיבוץ הגלויות
גיור ממלכתי כהלכה

מדינת ישראל לא קמה עבור אותם היהודים שנמצאו בארץ ישראל במהלך הקמתה, אלא בשביל העם היהודי כולו - לכן, אפשר לומר שמדינת ישראל הוקמה בשביל חוק השבות.
על כן, חייב להיות קשר הדוק בין השאלה מיהו יהודי לבין חוק השבות הממלכתי. הגיור המקנה זכאות לעלייה לארץ ישראל וקבלת אזרחות ישראלית במסגרת חוק השבות צריך להתבצע כהלכה המקובלת בעם ישראל - על ידי בתי דין שהוסמכו לכך על ידי הרבנות הראשית.
מי זכאי לעלות – עדכון חוק השבות

בעבר: "הנחת העבודה" הייתה שמי שאיננו יהודי ומעוניין להתגייר הוא ככל הנראה אידאליסט, מכיוון שלחיות כיהודי קשה הרבה יותר מאשר לחיות כלא יהודי.
כיום: מדינת ישראל היא מדינה משגשגת ומתקדמת, המהווה יעד הגירה מועדף בעיני בני אדם מרחבי העולם, ובפרט ממקומות בהם הייתה אוכלוסייה יהודית מבוללת.
רבים מהעולים ארצה כיום שאינם יהודים, מגיעים בתור מהגרי עבודה לשיפור איכות החיים. יש להתייחס אל מציאות זו כאל הגירה, ולא כאל המשך תהליך קיבוץ הגלויות, באמצעות התיקון המוצע להלן
התיקון המוצע – מקטינים את הפער בין חוק השבות להלכה

רק יהודי על פי ההלכה יהיה זכאי לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות, יחד עם אשתו וילדיו הקטינים.
זכות עלייה תינתן ליהודים על פי ההלכה, וגם לבני זוגם, הוריהם וילדיהם, גם אם אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אך לא לנכדיהם.
מעמדם של ילדים בגירים שאינם יהודים על פי ההלכה שיבחרו לעלות יהיה תושבות קבע.
מערכת המשפט העברית - חלופה מתוך זהות
החזון

זהות תפעל להחייאתו המעשית של המשפט העברי, בשלמותו, כמערכת שפיטה אזרחית חלופית, מקבילהלמערכת המשפט האזרחית הקיימת.
מערכת זו תהנה מהכרה מלאה של המדינה ביחס לאלה הבוחרים להשתמש בה.
המצב בפועל ופשרת הבוררות

נכון להיום, למשפט העברי כמכלול אין כל מעמד מוגדר במדינת ישראל. למרות היותו של הדין העברי חלק מהותי מזהותנו היהודית הלאומית, בתי הדין העבריים יכולים לשמש כיום רק כבוררים, במעמד שווה לכל גוף בוררות אחר.
ממלכתיות המשפט והמדינה היהודית

זהות סבורה שהאוצרות הגנוזים של המשפט העברי צריכים לקבל מעמד חוקי ממלכתי במדינת ישראל, בדמות מערכת בתי דין ממשלתית אלטרנטיבית, השופטת על פי המשפט העברי.
תחום השיפוט של בתי הדין העבריים ישתרע על המשפט האזרחי בלבד, ולא יכלול את הדין הפלילי.
היעדר מוחלט של כפייה: בתי הדין העבריים המוסמכים על ידי המדינה יהיו מורשים לדון אך ורק במקרים בהם שני הצדדים מעוניינים במפורש לפנות אל מערכת המשפט העברית.

פסיקתו של בית הדין העברי תהיה מחייבת על פי חוקי מדינת ישראל כשם שפסיקתו של בית המשפט האזרחי מחייבת.
זהות ועצמאות בתרבות: החזון - פריחה תרבותית ורוחנית עצמאית
תרבות אינה צריכה להיות ממומנת באמצעות מס המוטל על הציבור בכפייה. בעיני זהות, זוהי עמדה לא מוסרית. אל לה למדינה להתערב בענייני תרבות ודת - לא במימון ולא בהכוונה.
אנו רוצים לחזות ביצירה תרבותית שמושרשת בתוך העם, המזמין אותה וצורך אותה, ומבטא את עצמו באמצעותה.
אם רוצה האמן לתת ביטוי ליצירתו, הרשות בידו לעשות זאת מכספו או מכספם של מטיביו ותומכיו, אך לא מכספי הציבור.
אותו הדבר אמור גם בנוגע לדת ומסורת, ובאמת דת היא חלק מתרבות ותרבות היא חלק מדת, במיוחד בעם ישראל.
המצב כיום

במדינת ישראל מימון פעילות תרבותית ברמה הלאומית והעירונית מכספי המסים נחשב לדבר המובן מאליו, ומי שמתנגד לכך מוקע כאויב התרבות בכלל – לא כן האמת, ולא כך סוברת מפלגת זהות
בעיני זהות, שחקני "הבימה" לא צריכים להופיע באריאל אם הם אינם חפצים בכך, אבל אזרחי אריאל לא צריכים לממן את פעילות "הבימה" מכיסם.
זהות דוגלת באמת הפשוטה, לפיה חירות מצפונית של יצירה אמנותית חופשית מהפכנית ואוונגארדית סותרות מימון ממשלתי באופן מובנה לחלוטין.
עצמאות תרבותית מלאה

תרבות יכולה פעמים רבות להיות עסק כלכלי מצליח בפני עצמו (ספרי הארי פוטר לא היו זקוקים למימון ממשלתי). פעילות תרבותית יכולה לממן את עצמה באמצעות מכירות, או מתרומות של תומכים. עם זאת, זהות איננה מתנגדת לתרבות מאורגנת ברמה העירונית, כדלהלן:
המתווה של זהות לתרבות ומימונה: סגירת משרד התרבות

משרד התרבות ייסגר בהדרגה, יחד עם רוב ככל ההתערבות הממשלתית הארצית הישירה בנושאי התרבות, מימונה והכוונתה. מימון תרבות מכספי מיסים ייעשה ברמת הערים והשכונות, ולא ברמת המדינה.
מימון התרבות העירונית באמצעות מס רשות

התכנית של מפלגת זהות היא הפרדת מיסי התרבות והדת מהמיסים העירוניים הרגילים, והפיכתם למיסי רשות. זהות עומדת על זכותו של האזרח לא לממן פעילות תרבותית וערכית שאין הוא מעוניין בה.
יחול איסור על פי חוק על גופים ציבוריים לממן מוסדות תרבות מכספים שאינם מגיעים ממס הרשות, או מתרומות פרטיות. כספי מס הרשות יוכלו לשמש רק לצרכי תרבות.
הרבנות הראשית לישראל

בישראל מתרחש הליך של כרסום מתמיד בלגיטימציה הציבורית של הרבנות הראשית וזאת בראש ובראשונה, מכיוון שהרבנות הראשית מהווה מכשיר ממשלתי לכפייה על אורח חיים - הן על חילונים והן על דתיים.
זהות סבורה כי על הרבנות להצטמצם משמעותית לעיסוק בנושאים ציבוריים בלבד, ולהיות בעצם "הרבנות של הממשלה והמוסדות הממלכתיים".
שינוי תפקידי הרבנות הראשית: ממונופול כשרות לתקן
במצב הקיים, למדינת ישראל יש בעלות על המילה "כשרות": החוק אוסר לקרוא למוצר "כשר", אלא אם כן הוא הוכר ככשר על ידי הרבנות הראשית לישראל, או רבנויות מקומיות בעלות סמכות מתן כשרויות.
מצב זה הוביל לשחיתויות. כמו כן, עצם היותו של מערך הכשרות מונופוליסטי גורר מחירים מופקעים.
זהות סבורה שעל מערך הכשרות לחדול מלהיות מונופול בידי הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות.
במקום מערך הכשרות המונפוליסטי, יתוקנן "תקן כשרות" של הרבנות הראשית. תקן הכשרות לא יעסוק בדרישות ההשגחה על כשרות המוצר, אלא ברכיביו ובדרך הכנתו.
כל המעוניין לפרסם את מוצרו ככשר, יהיה מחויב לציין האם מדובר בכשרות העומדת בתקן של הרבנות, ללא תלות בשאלת ספק ההשגחה על כשרות זו.
הונאה בנוגע לתקן הכשרות תהווה עילה לתביעה כלפי העסק המפרסם, ותגרור עונשים מחמירים כמו כל הונאה עסקית של לקוחות.
כשרות הייבוא

תוסר המגבלה על ייבוא מזון לא כשר לארץ בתחומים בהם היא קיימת. מנגד תונהג חובת הדיווח על עמידה בתקן הכשרות של הרבנות על מוצרים המגדירים עצמם "כשרים".
במידה ויתברר שהמוצר לא היה כשר, האחריות הכספית על כך תושת על היבואן ולא על היצרן בחו"ל. • הדבר יבטיח את דאגת היבואן לקנות מספקים אמינים בתחום הכשרות, שמוצריהם אושרו על ידי הרבנויות המקומיות בחוץ לארץ.
רישום ועריכת נישואין למעוניינים

עם ביטול רישום הנישואין (עיין להלן), יופסק ההכרח לבוא במגע עם הרבנות הראשית והמקומית בכל הנוגע לנישואין. המעוניינים בשירותי הרבנות בתחום זה יוכלו להמשיך להיעזר בשירותיה ולהירשם לנישואין, אם הם עומדים בתנאיה.
רישום זה יוכל להועיל להוכיח יהדות במקרים בהם הדבר יידרש בעתיד לצאצאיהם.
הפיקוח על המוהלים ותקן ברית המילה

מקצוע המילה עוסק בכירורגיה וסיכון בריאותי. זהות תפעל להידוק הפיקוח על הכשרת המוהלים.
במקביל לכך, זהות תפעל לקביעת תקן הלכתי של מילה, בדומה לתקן הכשרות (ראה לעיל) והחופה (ראה להלן), שיחייב מוהלים להצהיר האם התהליך המבוצע על ידם עומד בתקן זה. צעד זה יבלום את ההונאה שבעריכת בריתות שאינן תקפות מבחינה הלכתית, ללא ידיעת המשפחות.
מערך ההסמכה של הרבנות: תחום ההסמכה של הרבנות הראשית יישאר בידה, בהיותו תקן מקובל, מוכר ומבוקש בציבור.
שינוי מבנה הרבנויות המקומיות: בתי דין עצמאיים במקום רבנויות ממומנות

מוסד הרבנות המקומית הידרדר הרבה מאוד שלבים עד שהגיע אל המצב שבו אנחנו פוגשים אותו היום, והוא מצדיק שינויים יסודיים במבנהו.
את הרבנות המקומית יש לארגן מחדש סביב בית הדין העברי המוכר שיוקם בה, והעומד בראשו.
מימון בתי הדין ממס רשות

כמו בנושא התרבות, גם הרבנות העירונית צריכה להיות ממומנת ממסי רשות מקומיים בלבד, כתלות בנכונות הציבור לממן מוסד זה ואת השירותים המוצעים על ידיו.
כשם שהציבור לא יחוייב, במודל של זהות, לשלם על תיאטרון ועל כדורגל, הוא גם לא יחוייב לשלם על משרת רב עיר.
בחירת רב העיר: רב העיר ייבחר על ידי הציבור שיבחר לשלם את מיסי הרשות של הרבנות, ולהביע בכך את רצונו לקחת חלק פעיל בחיים היהודיים הדתיים בעיר – מתוך רשימת מועמדים שתורכב על ידי רבני השכונות.
רבני השכונות: ייבחרו על ידי תושבי השכונות עצמם בלבד, מתוך המועמדים שיציגו את עצמם ויהיו מוסמכים לרבנות על ידי הרבנות הראשית לישראל. ומשכורתם תשולם על ידי מיסי הרשות הנאספים בשכונתם בלבד.
שירותי הדת בעיר: בית הדין שיורכב יהיה רשאי לעסוק במתן שירותי דת ובארגון החיים היהודיים בעיר, אך ללא בלעדיות מובטחת בתחום הכשרות ועריכת החופות.
תחומים עירוניים מובהקים כמו עירוב, נהלים לשמירת השבת על ידי גופי העירייה, שנת השמיטה וכן הלאה - יופקדו על ידי העירייה בידי בית הדין.
מימון הישיבות ומדעי הרוח: שיוויון, הכרה במציאות, חתירה לעצמאות

החזון: שאלת מימון הישיבות מהווה "נושא חם" בחברה מזה שנים רבות. זהות סבורה כי יש להכיר במציאות הקיימת בשטח ולהשוות את היחס הממשלתי אל "עולם התורה" ואל עולם "מדעי הרוח", ולהפסיק את ההתייחסות החד צדדית.
נזקי המימון: המימון הממשלתי למוסדות תורה ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי הרוח גורם לנזקים עמוקים מאוד, מטבע ההשפעה של מימון ממשלתי, גם אם נדמה שהדבר נוח לכל הצדדים המעורבים.
בניגוד למה שמקובל היום לחשוב, תקופת הזוהר של מדעי הרוח במאה התשע עשרה הייתה מלווה במעט מאוד מימון ציבורי. כך הוא גם בנוגע לעולם הישיבות.
כאשר ישיבות זוכות למימון לפי מספר בחורי הישיבה, משמעותו של סילוק תלמיד היא ירידה במימון. לכן הישיבות נאחזות בכל תלמיד שיסכים לחסות בצילן ורמתן נפגעת.
כל זה מתגמד לעומת חוסר העצמאות הרוחנית שהמימון הזה מכתיב. כאשר נשק המימון מוחזק כל העת בידי המדינה - ראשי ישיבות מיישרים קו עם מה שיכול להיאמר במסגרת היכולת להמשיך לקבל את המימון.
אותו הדבר אמור גם ביחס למדעי הרוח, אלא ששם מסורת החופש האקדמי איפשרה עד כה להתבטא בחופשיות רבה יותר.
כיום, כל סטודנט למדעי הרוח מקבל סבסוד ממשלתי נדיב, ואנשים שאינם יכולים לתרום רבות בתחומים אליטיסטיים ומופשטים אלה מעודדים בכל זאת על ידי הקמפוסים ללמוד לתארים שאין בהם אופק פרנסתי.
התוצאה הצפויה היא שבכל העולם המערבי, וגם בישראל, יש כמות אדירה של אקדמאים מובטלים בוגרי הפקולטות למדעי הרוח, שהמדינה צריכה למפרע לדאוג לפרנסתם והעסקתם בתכניות ממשלתיות יזומות.
הגזירה השווה בין ישיבות למדעי הרוח

"מצבי אינו מאפשר לי גם להלין על הכספים שניתנים ללומדי תורה, כי דומה שאני עצמי מקבל מן הקופה הציבורית יותר מבני הישיבות עבור עיסוק באותה תורה עצמה". (פרופ' יהודה ליבס, מגדולי חוקרי מדעי היהדות).

אין הבדל מהותי בין המימון הניתן למוסדות תורה לבין המימון הניתן למוסדות אקדמיים בתחומי הרוח.
בשני המקרים מדובר במימון ציבורי למוסדות לימוד העוסקים בנושאים שאין בהם תועלת כלכלית ישירה מחד, ומאידך הם מבטאים עיסוק רוחני המצדיק (או שאינו מצדיק) מימון ציבורי לצורך טיפוחו ושימורו.
בכל העולם המוסדות האקדמיים למדעי הרוח אינם מייצגים את הלכי הרוח המקובלים בחברה הכללית (בארה"ב מעל 90% מהלומדים בפקולטות למדעי הרוח תומכים בעקביות במפלגה הדמוקרטית).
זהות טוענת שמימון ממשלתי של מדעי הרוח בישראל מצדיק את מימונן של הישיבות, ולהיפך.
מוסדות אלו מבטאים עולמות ערכים אותנטיים המתנגשים בחברה הישראלית, ואין צדק בחיזוק ממשלתי של אחד הצדדים על חשבון השני.
המצב הקיים ומבט לעתיד

כיום ישנן במדינת ישראל מאות ישיבות, ומאות מוסדות אקדמיים העוסקים בתחומי הרוח, הנהנים ממימון ממשלתי ישיר ועקיף. לא ניתן לשנות מציאות זו בן רגע.
מכל מקום, זהות מתנגדת לקיצוץ חד צדדי כלפי אחד משני האגפים של מוסדות ההשכלה הרוחניים הנתמכים בישראל על ידי המדינה.
הכיוון המיוחל הוא הפחתה הדרגתית של התלות של מוסדות אלו בתמיכה הממשלתית וצמצום הדרגתי של תמיכה זו, על עזרתה למוסדות ועל ההגבלות שהיא נושאת עמה גם יחד.
הפסקת רישום הנישואין: נישואין כיסוד הקודם למדינה

הנישואין אינם בבעלות המדינה. בני אדם התחתנו לפני שהמדינה לקחה אחריות על רישום נישואיהם, ובני אדם ימשיכו להתחתן גם אם המדינה תפסיק לרשום זאת.
לא המדינה צריכה לקבוע מלמעלה מה הם נישואין, אלא החברה והקהילה אליה משתייך האדם.
המצב כיום: כיום מדינת ישראל רושמת את הנישואין של אזרחיה ומסווגת אותם בהתאם במשרד הפנים ובתעודות הזהות כרווקים, נשואים, גרושים או אלמנים.
בומרנג הכפייה: הכפפת מערכת הנישואין והגירושין במדינת ישראל לרבנות הראשית נעשתה מתוך רצון לעגן את זהותה היהודית של מדינת ישראל ולהגן עליה, אך הכפייה חזרה כבומורנג לפרק את אותה זהות יהודית עצמה: ההכרח להתחתן כדת משה וישראל מחד ומציאותם של פסולי חיתון מאידך עורר תרעומת גדולה מאוד כנגד הרבנות.
זרם העולים הלא יהודים שהגיע לישראל בעשורים האחרונים יצר מציאות שבה אזרחים במדינת ישראל לא רשאים להתחתן כלל, עד כדי מצבים אבסורדיים.
ומעל הכל, בימינו מתנהל מאבק עיקש ורחב להכרה של המדינה בנישואים חד מיניים כנישואים.
הפסקת רישום: זהות סבורה, שזהותה היהודית של המדינה תיפגע הרבה פחות, ואילו החירות של תושביה תגדל הרבה יותר אם עצם רישום הנישואין על ידי המדינה יופסק כליל.
אז איך מתחתנים? לא המדינה מחתנת - אנשים מתחתנים. גם היום, וגם בעבר.
אנשים שיחליטו להתחתן - יתחתנו כפי שירצו, בסוג הטקס שיבחרו ובאופן שיתאים להם.
זהות סבורה, שכשם שכיום רוב מוחלט של ציבור המתחתנים בישראל מתחתן בחתונה יהודית מסורתית, כך הדבר גם ימשיך, ואף יגבר ויהפוך טבעי ואמיתי יותר בהיעדר רכיב הכפייה.
הדרך בפני אפשרויות החתונה האחרות תהיה פתוחה, כראות עיניהם של בני הזוג.
אין למדינה זכות למנוע מאנשים לחיות ביחד כרצונם על פי השקפתם ולקיים בעצמם עבור עצמם וחבריהם טקסים כראות עיניהם.
יחד עם כך, אין לאיש זכות לדרוש מאחרים או מהמדינה להכיר בנישואיו.
נישואין על ידי הרבנות ותקן החופה

הרבנויות המקומיות, בדמות בתי הדין יוכלו להמשיך להציע לציבור לערוך חופות, אך ללא המונופול השמור בידן כעת. מי שירצה יהיה רשאי לערוך חופות ו"להתחרות" בחופות אלו (גם בנושא זה יוגדר תקן חופה המחייב התייחסות, כמו בכשרות).
ההשלכה המשפטית – על-פי הסכם שייחתם

ההשלכה המשפטית של חתונה תהיה תלויה בהסכם המשפטי (חוזה) שהמתחתנים יחתמו, והסכם זה יהיה הממשק של הנישואין שלהם עם המדינה, אם וכאשר הם יצטרכו את התערבותה.
קדושת הנישואין ביהדות וחשש הפיצול של עם ישראל

נישואין על פי ההלכה: בני הזוג יידרשו על ידי בית הדין שעורך את החופה להציג כתובות של ההורים, ולהביא עדי רווקות כמקובל, או לחלופין לעבור בירור יהדות כפי שהדבור נהוג היום.
לעומת זאת, יהודי שבוחר להתחתן עם יהודיה רווקה שלא במסגרת חופה וקידושין לא גורם לילדיו להיות פסולי חיתון כלל, אלא פשוט גורם לכך שהם ייאלצו להוכיח את יהדותם כאשר הם יבחרו להתחתן על פי ההלכה.
מה אנחנו מרוויחים?
חירות. הרווח המרכזי לאזרח בישראל הוא שהמדינה מפסיקה להיות צד בשאלת "מהי משפחה".
זהות סבורה שהציבור יבחר בזהות היהודית השורשית שלו וימשיך לדבוק בה מבחירה ואהבה, גם ביחס לחתונה כדת משה וישראל.
הדבר ימנע את העצלות הבירוקרטית שבמערך עריכת החופות – שיוצרת אנטגוניזם כלפי היהדות.
הקדמה וקווי יסוד: היהדות והמדינה - הרחקה לצורך מפגש של חירות
משבר הזהות
הדת היהודית היא התצורה שהתפתחה מתוך תורת ישראל לשמירת זהותו של העם היהודי בגלות. היא הצליחה בכך במצב הבלתי טבעי של חורבן המקדש, אובדן המולדת, התפרקות האומה לקהילות מבודדות ופיזורן הנרחב בכל הגלויות האפשריות, שהיו בדרך כלל עוינות לנו ויותר מכך. עמידתה הפלאית באתגר שימור הזהות אינה זקוקה להוכחה. אולם, מששב העם למולדתו, הדת לבדה לא הספיקה יותר כדי לפרנס מבחינה תרבותית ורוחנית עם שלם וחי.

יתרה מכך, חלק ניכר מהתנועות שהיו בפועל בעלות האנרגיות שנדרשו בכדי לאסוף את ה"עצמות היבשות" ולבנות מחדש גוף חי של אומה במולדתה, ראו בדת ובגילוייה אבן נגף. תהליך שיבת ציון והדבקות בדת היהודית נתפסו פעמים רבות כסותרים זה את זה – הן על ידי רבים מהדתיים, והן על ידי חלוצי הציונות החילוניים.

בימינו, מוצאים עצמם כל חלקי החברה במשבר מהותי. בעיני זהות, משבר זה הוא גם הסכנה הגדולה ביותר לעתידה של מדינת ישראל, וגם הפוטנציאל הגדול ביותר להתקדמות. כדרכם של משברים עמוקים וגדולים.

הכפייה - הסכר שמונע את המוצא
אבן הנגף העיקרית בפני התפתחות הדינמיקה הזאת למוצא של סינתזה מבריאה היא הכפייה - כפייה תרבותית, כפייה דתית וכפייה חילונית. לכל המעורבים יש אמנם אינטרס משותף - זהות שורשית ומשמעותית לעצמנו ולמדינתנו, אך כל הצדדים נרתעים מלקדם זאת כשנדמה לצד אחד כי צד אחר מנסה לאכוף עליו לחיות על פי דרכו.

כך, מצד אחד, קיים בישראל חוק האוסר על מכירת חמץ בפסח, אך כל המעוניין למכור מוכר חמץ כאוות נפשו . מאידך, אין בישראל חוק המחייב יהודים למול את בניהם ובכל זאת רוב מוחלט מבצע בשמחה את ברית המילה היהודית, שכל כולה לא "דת" כי אם פשוט "הזהות שלנו". כך גם מדינת ישראל מממנת מכספי כולנו אמנים שאין להם דבר עם תרבותם של הרוב המוחלט של הציבור, ומאידך באופן קבוע ציבורים שלמים במדינה מרגישים מופלים מבחינה תרבותית על חשבון ציבורים אחרים.

תפיסת ה'נסירה' של הדת מהמדינה
"סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא (צד הקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור)" זהר, סבא דמשפטים צ"ה

במסגרת החכמה הפנימית של היהדות, המכונה "קבלה", קיים מושג ה'נסירה' המבטא הפרדה של דברים המחוברים לכתחילה, על מנת שיתחברו מחדש באופן שלם נכון ומוסרי יותר.
תפיסת יסוד יהודית זו של החיוביות הטמונה בהפרדת דברים מחוברים לצורך אפשרות המפגש האמיתי והחירותי ביניהם לאחר מכן היא תפיסתנו ביחס למדינת ישראל, תרבותה ויהדותה.
הגיע הזמן לערוך "נסירה" שכזאת בין המדינה לבין התרבות והדת, ולתת להם להתחבר מחדש על בסיס של חירות אמיתית וביטוי אמיתי וחי.

לא מדינת כל אזרחיה
איננו דוגלים במדינת כל אזרחיה המנוכרת לעם היהודי, לתורתו ולתרבותו. אדרבה, דבר שכזה הוא סילוף מוחלט, וגם איננו אפשרי באמת, שכן אין לכך אחיזה במציאות. מדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינת העם היהודי במפורש וכמדינה לאומית היא נועדה לשקף עַם זה ולהיות ביטוי לערכיו, תרבותו, דתו, שאיפותיו, דרכו וייעודו בעולם, אך עמדה תשתיתית זו איננה חייבת להתבטא כפי שהיא מתבטאת היום.

פרט, קהילה ומדינה
בפרק הקהילתי שבחלק "מבנה הממשל" הצגנו את האמת הפשוטה והברורה לפיה רוב הדיון בנושאי דת ומדינה מקומו כלל איננו בציר שבין הפרט למדינה, אלא בין הפרט לקהילה בה הוא חי. למדינה אין את הכלים ואת היכולת להגדיר ולהסדיר את התרבות ואת הזהות של אזרחיה מלמעלה באופן משביע רצון, ממש כשם שאין לה את היכולת לעשות זאת במישור הכלכלי.

ההיפך מהסטטוס קוו
לפיכך, הדרך שבה יהדותה של מדינת ישראל התבטאה עד כה, במסגרת הסטטוס קוו המפורסם היא בדיוק ההיפך ממה שזהות מתכוונת לקדם. במקום שיהדותה של המדינה תתבטא פחות ופחות ברמה הציבורית והממלכתית ויותר ויותר ברמת ההתערבות באורח חייו של האזרח, אנחנו מציעים את ההיפך. עקרונות החירות, הזהות והמשמעות מביאים אותנו להבנה שדווקא בכדי שהזהות היהודית תהיה נחלת הציבור במדינת ישראל, וכדי שתצמח כאן תרבות שורשית אמיתית וחיה, הגישה הנכונה היא:
אורח חייו של האזרח, שבתותיו, נישואיו, אכילתו, תרבותו, השכלתו ודתו - הם ענייניו הפרטיים וענייני הקהילה בה הוא בחר לחיות, ומוטב לצמצם את התערבות המדינה בהם.

לעומת זאת, דמותה הממלכתית של המדינה: המשפט, הכלכלה, מוסר הלחימה, מדיניות החוץ, הפנים, קיבוץ הגלויות והגיור, היחס לארץ ישראל, שפת המדינה והתנהלות מוסדותיה הרשמיים - כל אלה הם הזירה שבה צריכה להתבטא באמת יהדותה של המדינה כמדינה.

מתוך קווי יסוד אלה, אפשר לסקור את ההיבטים השונים של המדיניות של זהות אחד לאחד.

מדינת ישראל ומוסדותיה: מחויבות המוסדות הממלכתיים להלכה
כל המוסדות הממלכתיים וכל הארגונים הממשלתיים ימשיכו להתנהל בהתאם להלכות המקובלות בעם ישראל בתחומי השבת, החגים והכשרות, כביטוי פשוט ויסודי להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית.

דבר זה איננו מהווה בעיני זהות פשרה שנועדה לאפשר את השתלבותם של הדתיים במוסדות אלו ואחרים, אלא עיקרון לאומי בסיסי ופשוט: לא ייתכן שמוסדות ממלכתיים של מדינת ישראל יפעלו בשם המדינה נגד ההלכה המקובלת בעם ישראל ללא סיבה, כי זה יסתור את היותם מייצגים את העם שעבורו, בכספו ובשמו הם קיימים ופועלים.

למעשה, זו היא גם המציאות הקיימת כיום, אלא שהדרך בה מציאות זו נתפסת בישראל אינה ניתנת לניתוק מהמאבק הכולל על ממדי ותחומי הכפייה, ובגלל זה העיקרון הזה, שבאמת היה צריך להיות יסודי לחלוטין, נהפך לשאלה פוליטית המעוררות מהומות מדי תקופה קצרה.

כנגד התהליך העקר הזה, הנמשך כבר 100 שנים, העיקרון של מחויבות המוסדות הממלכתיים להלכה איננו צעד ראשון בכפיית ההלכה על כל המדינה, אלא להיפך: דווקא בגלל שהמוסדות הממלכתיים הם ממלכתיים הם מחויבים להלכה, ואם הם לא היו ממלכתיים, הם לא היו מחויבים לה.

באותה הוודאות שבה אנחנו דורשים שהאוכל במזנון הכנסת יהיה כשר, אנחנו דורשים גם שהבחירה אם לספק אוכל כשר לעובדים בעסק פרטי תהיה של בעל העסק. באותה הוודאות שבה אנחנו דורשים שרכבת ישראל וחברת החשמל (כל עוד הן מהוות זרועות ממשלתית) ישמרו על השבת בפעילותן השוטפת, כך אנחנו דורשים שהממשלה לא תקבע לחברות ומפעלים פרטיים האם הם יוכלו לעבוד בשבת, ושאלה זו תושאר בידי הקהילות המקומיות - כל אחת לפי בחירתה.

צבא ההגנה לישראל
אורח חיים
כפי שהוכרע בצדק בזכותו של דוד בן גוריון והרב שלמה גורן בתקופת הקמתו של צה"ל , האוכל שיוגש בצה"ל יהיה אוכל כשר בלבד, ושמירת השבת בצה"ל תהיה ממלכתית ומחייבת בכל הקשור לפעילות מבצעית, ופקודה הדורשת לחלל את השבת ללא סיבה מבצעית תיחשב פקודה בלתי חוקית בעליל המצדיקה סירוב פקודה . כמו כן, נקבע שבמסגרת השירות הצבאי הזכות לשמור על אורח חיים הדבק בהלכה מבלי להיפגע בשל כך, תובטח על ידי הצבא.

מסגרת יסוד זאת שהייתה בשעתה מעין פשרה שנועדה לאפשר לחיילים דתיים לשרת בצה"ל שלא ביחידות דתיות נפרדות אלא כחיילים מן המניין, איננה נתפסת בעיני זהות כפשרה אלא כמציאות מחויבת מבחינה מוסרית לאומית ממלכתית. מסגרת לאומית שמייצגת את עם ישראל מחד, ומאידך מגייסת לשורותיה את כולם בכפייה, מחויבת בפשטות לספק לכלל הבאים בשורותיה תנאים לחיות בהתאם לצו תרבותם היהודית.

חיל החינוך ותודעה יהודית
מאידך, השימוש הנעשה בצבא בשנים האחרונות, וגם בעבר, על מנת לחנך מחדש את החיילים, והפיכת הצבא לזירת הקרב הלוהטת ביותר במדינת ישראל בין מגמות החילון לבין מגמות החזרה בתשובה חוטא לתפקידו של הצבא.

בעיני זהות, מסגרת לאומית קיומית כמו הצבא, הנהנית מזכות ייחודית של כפיית גיוס על הציבור אינה רשאית לעסוק בחינוך בכפייה של הבאים בשורותיה מעבר למה שדרוש לרוח הלחימה. הצבא איננו המקום לעצרות התעוררות לקראת הימים הנוראים בנוכחות חובה, כפי שהיה נהוג בשנות החמישים, וגם לא המקום לסדנאות חובה על דמוקרטיה, פלורליזם ושיוויון כפי שנהוג היום. תפקיד מערך החינוך הצה"לי הוא להגביר את רוח הלחימה ולהטמיע את מוסר הלחימה בקרב החיילים. לא יותר ולא פחות .

יחידות מעורבות בצבא
יחסה של זהות לנושא זה דומה ליחסה לנושא החינוך. תפקידו של צה"ל הוא לנצח במלחמות ולשמור על בטחונה של מדינת ישראל. אין זה מתפקידו לשמש לא ככור היתוך ולא כמעבדה אנושית. הקריטריון על פיו צריך לבחון את עצם התאמתן של נשים לתפקידי לחימה הוא בראש ובראשונה הקריטריון המבצעי בלבד.

מנגד, אופן שילובן של נשים עם גברים בתפקידי לחימה בפרט, ובצבא בכלל חייב להתבצע תוך התחשבות בעולמם הערכי של כלל החיילים, ובנורמות הצניעות שאליהן מחויבת החברה. אין שום סיבה לחייב חייל לשמוע שירת נשים, ובוודאי שאין שום הצדקה לחייב חיילים לשרת ביחידות מעורבות שלא מאפשרות לשמור על תנאי צניעות מינימליים.

עם זאת, בוודאי שכל תפקיד צבאי שניתן לשלב בו נשים מבלי שהדבר יפגע במבצעיות ויועיל לצבא בתפקידיו, וגם מבלי שהדבר ייצור מצבים בהם אין אפשרות לשרת בתפקידים מסוימים תוך שמירה על גבולות הצניעות וההלכה , הדבר נכון וראוי, כל עוד מודל גיוס החובה הנהוג היום ממשיך .

פחות חברות ממשלתיות - פחות כפייה
זהות סבורה שהמציאות שבה חברות התחבורה הציבורית, הרכבת ואל-על הן ארגונים ממלכתיים במלואם או למחצה - היא זאת שאחראית לכך שארגונים אלה מושבתים ביום השבת ובכך מקפחים את ניידותם של המעוניינים בשירותיהם. כל עוד ארגונים אלה פועלים מכספי משלם המסים ומייצגים את מדינת ישראל הרשמית - אין הם יכולים להתעלם מכל הכרוך בייצוגיות זו.

כאשר חברות אלה יופרטו והשוק ייפתח לחברות פרטיות בתחומים הללו, שאלת הפעלתן בשבת תהיה כפופה לקהילות המקומיות ולא לחוק ממלכתי מחייב. בכך יינטל העוקץ משאלת הכפייה והקיפוח שבדבר ונוכל גם ליהנות מהיתרונות הכלכליים שבהפרטה.

הגיור הממלכתי וחוק השבות השלמת תהליך קיבוץ הגלויות
גיור ממלכתי כהלכה
מדינת ישראל לא קמה עבור אותם היהודים שנמצאו בארץ ישראל במהלך הקמתה, אלא בשביל העם היהודי כולו. מבחינה זו, מדינת ישראל הוקמה בשביל לחוקק את חוק השבות . לכן, בצדק הוא העוגן המרכזי הקושר בחקיקה את מדינת ישראל אל העם היהודי. ישראל מחויבת לאזרח כל יהודי , אולם הגדרת היהדות היא הגדרה התלויה ביהדות עצמה - בתורה. על כן, חייב להיות למדינת ישראל גורם הלכתי ממלכתי המכריע בשאלה "מיהו יהודי?" . סמכות ההגדרה של היהדות, לעניין הזכאות לחוק השבות, הופקדה בידיה של הרבנות הראשית לישראל בצדק, בהיותה הדבר הקרוב ביותר לגוף לאומי בעל סמכות הכרעה, המייצג את היהדות .

היהדות, כידוע, איננה גזענית וגם איננה מיסיונרית, ולכן, הדרך אל היהדות פתוחה לכל אדם עלי אדמות מכל מוצא שהוא במסגרת הגיור, אם יחפוץ בכך מרצונו. כיוון שכך, גם הגיור במדינת ישראל ומחוצה לה, נמסר לידיה ולפיקוחה של הרבנות הראשית לישראל.

הויכוח על המסגרת הכללית של בתי הדין לגיור, ועל אופי הפיקוח של הרבנות הראשית לישראל על התהליך בארץ ובחו"ל הוא ויכוח מורכב ומקצועי במידה רבה , מבעד לסבך הססמאות, אך העיקרון הכללי הבא נתפס בעיני זהות כנכון צודק ונחוץ:
הגיור המקנה זכאות לעלייה לארץ ישראל וקבלת אזרחות ישראלית במסגרת חוק השבות צריך להתבצע כהלכה המקובלת בעם ישראל, על ידי בתי דין שהוסמכו לכך על ידי הרבנות הראשית לישראל.
שאלת הגיור לעניין רישום הנישואין איננה רלוונטית בעינינו, מכיוון שזהות סבורה כי יש לבטל את רישום הנישואין.

מי זכאי לעלות - עדכון חוק השבות
כאשר חוק השבות נחקק, בקרבת זמן של ממש לשואה ואימיה, הודגש חוסר ההגיון, לכאורה, בכך שאנשים שנרדפו על ידי הנאצים ושרדו את מחנות הריכוז וההשמדה בתור יהודים, לא יהיו רשאים לעלות לארץ ולהתאזרח במידה והם אינם יהודים לפי ההלכה .

בעקבות זאת, חוק השבות הוגדר על בסיס היהדות ההלכתית, תוך הרחבה של רדיוס השפעתה גם על ילדיו ונכדיו של היהודי, ובת זוגו. כך, יהודי הנשוי לאישה שאיננה יהודיה, מעניק זכאות להתאזרח לאשתו, כל ילדיו ונכדיו, אף על פי שהוא היהודי היחיד מבחינת ההלכה מבין כולם.

בעיני זהות, טענה זו למען הרחבת חוק השבות, על אף ההגיון האנושי הרב שבה, יכלה לקבל מענה טוב יותר גם אז, אם היו מוותרים על האזרוח ומאפשרים עלייה ותושבות קבע בלבד, כפי שנקבע ביחס ליהודים שהתנצרו בעקבות מקרה האח דניאל . ברם, מה שהיה היה ומה שנקבע אז כבר נקבע, ופנינו נשואות אל העתיד.

המצב כיום
הרחבה זו של חוק השבות גם על צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה עד הדור השלישי גררה ביקורת נוקבת של דמויות מסוימות, כגון הרבי מלובביץ' ואחרים מזה עשורים רבים, אך לא זכתה להד פוליטי משמעותי. נושא זה נחשב כהצהרתי בלבד, מכיוון ש"הנחת העבודה" הייתה שמי שאיננו יהודי וציוני ממילא לא יעלה למדינת ישראל, אלא אם כן הוא נרדף בארצו, ואילו הארצות בהן יש שיעור התבוללות ניכר אינן הארצות בהם יהודים נרדפים.

הנחה זו הפכה להיות לא נכונה, כשם שגם הנחת היסוד של הגיור הפכה להיות לא נכונה . ביסוד הגיור עומדת ההנחה שלא יהודי המעוניין להתגייר הוא ככל הנראה אידאליסט, מכיוון שלחיות כיהודי קשה הרבה יותר מאשר לחיות כלא יהודי. כל זה היום הוא נחלת העבר. מדינת ישראל היא מדינה משגשגת ומתקדמת, שמהווה יעד הגירה משובח ומועדף בעיני בני אדם מרחבי העולם, ובפרט ממקומות בהם הייתה אוכלוסייה יהודית מבוללת.

גל העלייה האדיר ממדינות ברית המועצות המפורקת שפקד את מדינת ישראל בתחילת שנות התשעים היה הביטוי ההמוני הראשון של התופעה. במדינות חבר העמים, שחלקן היו על סף רעב של ממש, נמצאו די והותר נכדים של יהודים שרצו לעלות למדינת ישראל, וכן זוגות מעורבים של יהודים ולא יהודים שמספרם הגיע לעשרות אלפים. כך לראשונה נוצרה בישראל מציאות של מיעוט משמעותי שאיננו יהודי על פי ההלכה, שלא משתייך למגזר הערבי.

עם זאת, גל העלייה הגדול מברית המועצות היה רק נקודת הפתיחה של עלייה מתמדת ויציבה ממדינות חבר העמים של אלפים רבים של אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה, והקשר שלהם עם היהדות הוא פחות ופחות ברור הן הלכתית והן לאומית .

תופעה זו מסכנת באופן ממשי את יהדותה של מדינת ישראל, ומייצרת פוטנציאל אמיתי של משבר התבוללות בתוך המדינה, בעוד שההצדקה ההיסטורית שהייתה לה בסמיכות לקום המדינה הולכת ומתפוגגת. קיומו של מיעוט גדל והולך של אוכלוסייה שאין לה זיקה לאומית ודתית לעם היהודי איננו דבר של מה בכך, והוא בעל השפעה על דמותה של המדינה הרבה יותר מהמיעוט הלאומי הערבי. זאת, מכיוון שהמיעוט הערבי איננו עושה דבר על מנת לטשטש את זהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ואילו טשטוש הגבולות בין יהודים לבין לא יהודים עשוי להביא לראשונה לקרע ממשי בין הזהות הישראלית לבין זו היהודית, שיהיה מעוגן במציאות משפחתית של נישואי תערובת בהיקף לאומי.

מעבר לכך, מכיוון שרבים מאוד מבין העולים למדינת ישראל שאינם יהודים, מגיעים אליה בתור מהגרי עבודה ואיכות חיים לכל דבר ועניין, יש לשים את הדברים על השולחן, ולהתייחס אל מציאות זו כאל הגירה, ולא כאל המשך תהליך קיבוץ הגלויות.

התיקון המוצע - מקטינים את הפער
לכן, זהות סבורה שהגיע הזמן לשנות את חוק השבות, ולצמצם את הפער בינו לבין ההגדרה הלאומית-הלכתית של היהדות באופן הבא:
1. רק יהודי על פי ההלכה יהיה זכאי לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות, יחד עם אשתו וילדיו הקטינים, במידה והם אינם יהודים.
2. זכות עלייה תינתן ליהודים על פי ההלכה, וגם בני זוגם, הוריהם וילדיהם העולים עמם, גם אם אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אך לא לנכדיהם.
3. מעמדם של ילדים בגירים שאינם יהודים על פי ההלכה שיבחרו לעלות יהיה תושבות קבע.

תהליכי הסיום של קיבוץ הגלויות ושיבת ציון
תהליכים אלה, המתוארים לעיל, באים על רקע ההתקרבות לתהליך השלמת קיבוצו של עם ישראל בארצו. מציאות זו, בה רובו של עם ישראל נמצא בפועל בארץ ישראל היא הישג שמושג בימים אלו ממש. נכון לעכשיו, היהודים הנמצאים בעולם, אכן נמצאים ברובם בארצות בהן לא נשקפת להם סכנת רדיפות משמעותית מחד, והם נמצאים בתהליכי התבוללות קשים מאידך.

אין זה אומר שאין יותר קהילות יהודיות גדולות שעשויות להגיע לכאן בשנים ובעשורים הקרובים, ובפרט יש לקוות שעשרות או מאות אלפים נוספים של יהודי צרפת יצטרפו בקרוב אלינו בארץ. עם זאת, המציאות בה האוכלוסיה היהודית שבחוץ לארץ הולכת ומתבוללת בתהליך מהיר, ואילו עיקר האוכלוסיה היהודית בעולם ממוקמת בארץ ישראל והיא יציבה ביהדותה, מחייבת גם היא את השינוי שאנחנו מציעים.

מערכת המשפט העברית: חלופה מתוך זהות
"אחיזתו של המשפט העברי בנו היא כפולה ומכופלת: הוא לנו דת, יסוד מורשתי וביטוי מהותי של מושג זהותנו גם יחד… ממש כשם שאת ארץ ישראל והשפה העברית... רוצים אנו מלכתחילה ודווקא, כביכול בין אם טובות או רעות הן, כן גם רוצים אנו ממילא את חידוש המשפט העברי! ". שבתי בן דב, המשפט העברי ומדינת ישראל

החזון
החוק והמשפט אינם כלי טכני נייטרלי להסדרת התנהלות חיינו, אלא הם הביטוי הממלכתי לתרבות, לערכים ולזהות הלאומית של כל עם במדינתו.
דבר זה נכון שבעתיים ביחס לעם ישראל, שמערכת המשפט המקורית שלו, המשפט העברי, נתפסה בעיניו לאורך כל התקופות ובכל התפוצות כביטוי יסודי של דרך החיים היהודית - ולא רק בתחומים הדתיים אלא דווקא ובעיקר בתחומי המשפט האזרחי.

זהות תפעל להחייאתו המעשית של המשפט העברי, בשלמותו, כמערכת שפיטה אזרחית חלופית, מקבילה למערכת המשפט האזרחית הקיימת , הנהנית מהכרה מלאה של המדינה ביחס לאלה הבוחרים להשתמש בה.

הקמת מערכת זו תהווה נדבך מרכזי ותשתיתי של זהותה היהודית הממלכתית של המדינה, ואבן יסוד בתחיית התרבות היהודית כתרבות לאומית שלמה.

המצב בפועל ופשרת הבוררות
המשפט העברי, שמכורח הנסיבות של קום המדינה לא תפס את מקומו הראוי במדינת ישראל, ראוי היה להיות היסוד של מערכת המשפט הישראלית בהיותו המשפט שלנו, חלק מזהותנו כמדינה יהודית. ובפרט, שיש לו יתרונות על המשפט הקיים גם מבחינה תועלתנית מעשית . נכון להיום, למשפט העברי כמכלול אין כל מעמד מוגדר במדינת ישראל , שמערכת המשפט שלה מבוססת על שילוב מאולתר של מערכות המשפט שקדמו לה ובעיקר על המשפט האנגלי.

אמנם נכון הדבר שמי שמעוניין להישפט כיום בענייני ממונות על פי ההלכה, יכול לפנות לבתי דין פרטיים, אשר יש להם מעמד של בורר שפסקיו מגובים על ידי המדינה. אפשרות זו היא חשובה בהחלט, ובמסגרתה צמחו בשטח בתי דין רבים המשרתים ציבור מגוון הגדל והולך . אך, יש לזכור, שאין באפשרות הזאת שום קשר לזהותה של מדינת ישראל כמדינה, שכן באותו האופן בדיוק ניתן לפתוח בית דין לענייני ממונות, במעמד של בורר, שיפסוק על פי חוקי חמורבי או על פי המשפט התורכי במידה ואין בהם סתירה לחוקי המדינה.

ממלכתיות המשפט והמדינה היהודית
מערכת המשפט היא מיסודי היסודות של מושג המדינה, ואחת מתכליות קיומה המרכזית . בעיני היהדות, החובה האנושית לקיים מערכת משפט המאפשרת חיי חוק השואפים לצדק היא חובה אוניברסלית יסודית הקודמת לתורה ומצוותיה, והיא מצוות ה"עשה" היחידה החלה על כלל האנושות .

מרכזיות זו מכתיבה את הטבעיות של עיקרון ביטוי זהותה של המדינה במערכת המשפט שלה. מדינת ישראל של היום עושה את ההיפך, ומשאירה את הזהות היהודית (ואף בכפייה) בתחומים הקשורים דווקא לחיי הפרט כגון כשרות ונישואין. זהות מתנגדת להנחה שמדובר במצב טבעי ונכון, וסבורה שהאוצרות הגנוזים של המשפט העברי צריכים לקבל מעמד חוקי ממלכתי במדינת ישראל, כפועל יוצא פשוט של היותה מדינה יהודית.

הפגם שבנסיונות השילוב
"...הדרך של הכנסת רוח התורה באותם חוקים המנוגדים לתורה יוצרת רק אשליה… אין תועלת בכל העניין הזה. יש בזה אפילו קלקול. חצאי אמת גרועים מן השקר… עיקר המאבק צריך להיות על הרחבת סמכויות בתי הדין..." הרב שאול ישראלי, "משפט התורה ומשפט המדינה"

מאז קום המדינה (וגם לפני כן), ועד היום הזה, מרבים לדבר על הצורך שבשילוב המשפט העברי במשפט הממלכתי של מדינת ישראל. המפלגות המתיימרות לחלוק כבוד לזהות היהודית הרבו להצהיר על מחויבותן לעניין זה ב-70 השנים האחרונות. לפעמים מדובר בדרישות מרוככות מאוד, כגון שאיבת השראה מהמקורות המשפטיים אשר ביהדות ולעיתים מדובר בדרישות נחרצות יותר כגון אימוץ התורה והלכותיה כחוקתה של מדינת ישראל .

בעיית הסילוף
לגישה זו היו עליות וירידות מבחינת יישומה בשטח, ודוגמה חשובה שלה ניתן למצוא בפתיחתו של חוק יסוד השפיטה הקובע ב"רוח זו" כי:
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
לכאורה, מדובר בהתחייבות של ממש להתייחס למקורות היהדות כאל מקורות המשפט הישראלי המוגדרים בחוק. ברם, התבוננות כלשהי בניסוח הזה חושפת בגלוי ש"מחויבות" זו איננה קונקרטית כלל, ואיננה קשורה אפילו בעקיפין לתוכן ספציפי כלשהו, ובפרט לא להלכות הספציפיות והעקרונות הספציפיים של המשפט העברי ככתבו וכלשונו.

יתר על כן, גם כאשר המשפט העברי מוכנס לתוך מערכת המשפט הישראלית הממלכתית, הדבר נעשה תמיד תוך לקיחת החלקים של המשפט העברי שתואמים את השקפת העולם של "הצדק, היושר והשלום", כפי שמבינים אותה השופטים, ואילו את החלקים אשר אין הם תופסים ככאלה, הם משמיטים בקלות רבה, תוך סילוף מהותי של התוכן המקורי .

בעיית הכפייה
הצד השני של מטבע הסילוף, היא הכפייה. הכפייה של משפט דתי במהותו היא מניעה עקרונית בפני החלת המשפט העברי לפרטיו על מדינת ישראל כמשפט מחייב בלעדי. רק מי שמעוניין להתעלם מן הבעייה היסודית הזאת יכול לקדם בכנות אג'נדה של אימוץ המשפט העברי במדינה כמשפט מחייב על כלל האזרחים .

היבט נוסף, פרקטי יותר, של בעיית הכפייה שבהחלת המשפט העברי כנורמה המשפטית של מדינת ישראל, הוא בדרישה הכלולה בו משופטים שאינם מחויבים ליהדות באופן מעשי לשפוט על פי חוקיה והנחות היסוד של משפטיה, המלאים בתוכן ערכי ישיר של היהדות, וגוזרים ממנו את הפתרונות המשפטיים. תהיה זו אך תמימות לדרוש מאהרן ברק שישפוט על פי המשפט העברי, ולצפות שהוא יסכים לעשות זאת באופן "נאמן למקור".

כישלון השילוב במשפט האזרחי למעשה
בשנות ה-60 במסגרת המחלקה לתכנון החוק במשרד המשפטים, נעשתה על ידי שבתי בן דב, מגדולי ההוגים היהודיים במאה האחרונה, עבודה כבירה של ניסוח חוקים למשפט האזרחי מתוך מקורות היהדות במישרין. בן דב היה מודע היטב לבעייתיות המובנית של נסיונו, לאור הבעיות לעיל, והצדיק אותו כך :
"יכולה להיות משמעות היסטורית לדברים בדרך עקיפין, אם לא נאמץ לנו רק איזה "שנים אוחזין בטלית" במנותק, אלא נכיר בתוקף המחייב של מסכת דינים עבריים באשר היא, או לפחות אם מערכת דינים מסוימת שהכנסת תחוקק תהיה פשוט ובמכוון ניסוח חדש של מסכת דינים מתורת ישראל, באופן שהבנת הניסוח החדש, תחייב את הפרשן ממילא לחזור ולפנות למקורות".

ואולם גם הוא דחה מחד את הכנסתם של יסודות עבריים למשפט הממלכתי כ"קישוטים", ומאידך ידע בבירור שאין אפשרות להטמיע את המשפט העברי המדינה באופן ממלכתי בהיקף כולל כלשהו.
מכל מקום, עבודתו הגדולה, שלא נעשה דבר הדומה לה מאז ועד עתה, נגנזה כלאחר יד עם החלפת שר משפטים אחד במשנהו, מתוך הנימוק של חוסר המעשיות והטעם שבדבר, ובכך הקיץ הקץ על נסיונות מסודרים בעלי מעוף מערכתי לשילוב המשפט העברי בתוך החקיקה.

זהות סבורה שגם אם היה סיכוי לשיטה זו להניב פירות של ממש לפני מספר עשורים, כיום אין תועלת בנסיון להמשיך וללכת בדרך זו של הרכבת מין בשאינו מינו לא מבחינה פרקטית ולא מבחינה מהותית. הכישלון המעשי המהדהד של הנסיונות ליישם גישה זו בשטח לאורך שבעה עשורים מבטא את כשלונה המובנה.

הפתרון - חלופה מתוך זהות
מתוך הכרת חוסר הרלוונטיות של החלפת המשפט הממלכתי הקיים במשפט העברי, ומתוך ההכרה בצורך הקיומי לתת ביטוי ממלכתי עקרוני ומעשי גם יחד למשפט העברי כביטוי של זהותה היהודית של המדינה, זהות עלתה על נתיב חדש-ישן ביהדות עצמה, הנותן מקום לשתי המערכות במקביל.

ונמצא שמינוי השופטים (הסנהדרין) היה לשפוט משפטי התורה בלבד… ומינוי המלך (הממשלה) היה להשלים תיקון סדר המדיני וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.
דרשות הר"ן, דרוש י"א

היהדות מאז ומעולם הכירה בסמכותה של מערכת משפט ממלכתית, הפועלת על פי כללים שאינם תואמים את ההלכה, במקביל למערכת המשפט העברית, שנועדה להסדיר בחיים הממלכתיים בעיות מעשיות אשר אין להם פתרון קל במסגרת ההלכה.

בהתאם לרוח זו, זהות תפעל להגדיר את המשפט העברי כמשפט ממלכתי מקביל מוכר במדינת ישראל, אוטונומי מחקיקת הכנסת, כשם שהחקיקה הדתית תמיד הייתה אוטונומית מהתערבות המדינה. תוקף הפסיקות של בתי הדין העבריים המוכרים על ידי המדינה יהיה זהה לתוקף הפסיקות של בתי המשפט האזרחיים, בכפוף לשני סייגים המפורטים להלן.

משפט אזרחי למעוניינים בכך
אי הרלוונטיות של המשפט העברי בדין הפלילי
תחום השיפוט של בתי הדין העבריים ישתרע על המשפט האזרחי בלבד, ולא יכלול את הדין הפלילי. דהיינו, המדינה לא תתבע גנבים ורוצחים באמצעות בתי הדין העבריים, אלא באמצעות מערכת המשפט הממלכתית הקיימת בלבד. זאת לא רק כפשרה טכנית הנובעת מן הקושי לנהל מדינה עם מערכות משפט מקבילות וסותרות, אלא גם באופן מהותי.

אמנם נכון הדבר, שמבחינת היהדות בתי הדין התורניים דנו בהחלט בנושאים פליליים ואף פסקו עונשים, אך כל מי שמכיר ולו משהו בתחום המשפט העברי, יודע שהמשפט העברי לא התעסק בדין פלילי ממלכתי ממוסד כבר 2000 שנה, מתוך ויתור מודע ומכוון על סמכותו בתחום ולכן כרגע פשוט אין ליהדות מה להציע בתחום. בנוגע למשפט אזרחי הכולל את כל הטווח של דיני הממונות המצב הפוך, ומעולם לא נקטעה הרציפות של העיסוק בנושאים הללו בין כתלי בתי הדין של עם ישראל.

היעדר מוחלט של כפייה
בתי הדין העבריים המוסמכים על ידי המדינה יהיו מורשים לדון אך ורק במקרים בהם שני הצדדים מעוניינים במפורש לשטוח את טענותיהם בפני בית הדין העברי. בכל מקרה שבו אחד הצדדים יהיה לא מעוניין בכך, בית הדין העברי יהיה מנוע מלהתייחס לטענת הצד השני ובעלי הדין יופנו למשפט האזרחי הכללי.

זהות סבורה שכשם שהמעמד הממלכתי של המשפט העברי צריך להיות ביטוי מרכזי של זהותה היהודית של מדינת ישראל, כך אסור שזהות זו תיכפה בכוח החוק על מי שאיננו מזדהה איתה.
המשפט העברי איננו דבר נייטרלי כלל וכלל, אלא נטוע כולו בתוך התרבות היהודית לכל רבדיה והשימוש בו ככלי לפתרון בעיות משפטיות צריך להתבצע מתוך בחירה.

ההשלכה המעשית - גיבוי ממלכתי ואוטונומיה
ההבדל המהותי בין המצב שזהות מבקשת להגיע אליו לבין המצב הקיים היום הוא בשאלת ריבונות המשפט העברי. במצב שאנו מציעים, כאשר בית הדין העברי יפסוק במקרה משפטי בין שני צדדים שהיו מעוניינים בשירותיו, פסיקתו תהיה מחייבת על פי חוקי מדינת ישראל ללא תלות במערכת המשפט הקיימת. רשויות החוק יחויבו לממש את פסקי בתי הדין העבריים מכח מעמדם כבתי משפט ממלכתיים כפי שהן מחויבות לממש את פסקי בית המשפט האזרחי כיום.

מעבר לכך, כאשר אחד הצדדים יעתור על פסק של בית הדין, הוא יעתור לערכאה עליונה יותר של בתי הדין העבריים. מרגע שהחליט שעניינו יתברר בבית הדין העברי, לא תהיה לו הזכות לפנות למערכת משפט אחרת בעניין זה ולא תהיה למערכת המשפט האזרחית הכללית סמכות לעסוק בו עד קבלת פסק הדין.

תחיית היהדות כתרבות לאומית רלוונטית
זהות סבורה שמתן מעמד ממלכתי למשפט העברי והופעת מערכת משפט ממלכתית המשרתת את הציבור על פיו יהוו אבן דרך יסודית בהתנערותה של היהדות מהצמצום הגלותי בתחומי אורח החיים והמצוות הנוגעות לפרט בלבד, וחזרתה אל מה שהיא תמיד נועדה להיות: תרבות לאומית שלמה, המתייחסת ופותרת את כל בעיות החיים כולן בחול ובקודש ברמת הכלל והפרט על פי הנחותיה שלה ומקורותיה שלה.

כשיתברר לישראלי העכשווי (החילוני והדתי גם יחד) שהמשפט העברי שמציעה התורה טוב יותר במציאות בפתרון הבעיות המשפטיות של חיי היומיום מאשר המערכות הממלכתיות הקיימות המיובאות מאומות אחרות, זו תהיה פריצת הדרך האמיתית של היהדות אל מרחב הרלוונטיות הלאומית.

זהות ועצמאות בתרבות החזון - פריחה תרבותית ורוחנית עצמאית
מפלגת זהות מאמינה מתוך עיקרון, המגובה במציאות הסובבת אותנו, שאל לה למדינה להתערב בענייני תרבות ודת לא במימון ולא בהכוונה. כל זאת לטובת התרבות ולטובת הדת ובעיקר לטובת העם שממנו התרבות והדת מגיעות ואליו הן שבות.
אנו רואים לנגד עינינו חזון של פריחה תרבותית לאומית אדירה והופעת כוחות נפלאים של יצירה במדינת ישראל, שצומחים ישירות מתוך העם ללא צורך בתיווך ממשלתי. אנו רוצים לחזות ביצירה תרבותית שמושרשת בתוך העם, המזמין אותה וצורך אותה, ומבטא את עצמו באמצעותה עד הפסגות הגבוהות ביותר, הגנוזות בו ומחכות ליצירות שיוציאו אותן מן הכח אל הפועל.

"כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" - כתב הרב קוק , ואכן זו חובת האומנות והאמנים, אך אין זה אומר שיש חובה על הציבור לממן אותם. תרבות אינה צריכה להיות מס המוטל על הציבור בכפייה. יצירה תרבותית המבוססת על מיסוי האוכלוסייה וחלוקה על פי קריטריון ממשלתי, מייצרת תרבות שאינה רואה לעצמה שום צורך להתכתב עם ערכיו ורצונותיו של הציבור, אלא רואה את הציבור כיעד לחינוך על ידה, מכספו הוא. בעיני זהות, זוהי עמדה לא מוסרית. אם רוצה האומן לחנך את הציבור, כדרכם של אמנים בעלי שליחות מוסרית, הרשות בידו לעשות זאת מכספו או מכספם של מטיביו ותומכיו, אך לא מכספי הציבור אותו הוא מבקש לעצב.

אותו הדבר אמור גם בנוגע לדת ומסורת, ובאמת דת היא חלק מתרבות ותרבות היא חלק מדת, במיוחד בעם ישראל.

המצב כיום
במדינת ישראל מימון פעילות תרבותית ברמה הלאומית והעירונית מכספי המסים נחשב לדבר המובן מאליו, ומי שמתנגד לכך מוקע כאויב התרבות בכלל. הקְרַב בציבוריות הישראלית איננו ניטש על עצם מעורבותה של הממשלה במימון התרבות, אלא על היעדים של מימון זה. מעבר לכך, בעוד ששאלת היעדים הממשלתיים של התרבות עולה מדי פעם לכותרות, בהקשר לשערורייה כזאת או אחרת, עיקר המימון המאורגן למוסדות תרבות, שעובר דרך העיריות מכספי הארנונה, זורם מבלי שאיש יתהה על אופן חלוקתו, כל זמן שלא עולה לכותרות שערורייה של ממש.

אך השערוריות הצפות על פני השטח חדשות לבקרים אינן אלא ביטוי למציאות מקולקלת ביסודה, בה בכל זמן נתון כל אזרח מממן מכספי המסים הארציים והעירוניים שהוא משלם תכנים תרבותיים, ערכיים ודתיים שהוא אינו מזדהה עמם כלל, ואף מתנגד להם נחרצות.
מדוע שאדם חרדי ישתתף במימון של אצטדיון כדורגל שלא הוא ולא ילדיו ונכדיו יבואו אי פעם בשעריו, כשהוא גם מתנגד מהותית לכל התרבות שאותה אצטדיון זה מייצג? מדוע שאדם שאין לו דבר משותף עם קיום מצוות היהדות יממן מופעי חזנות בבתי כנסת? מדוע אדם דתי לאומי צריך לממן את מחלקת הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל, שמספרת לבאים בשעריה שעם ישראל הם צאצאי הכנענים, ושא-להי ישראל הוא גלגולו של אליל כנעני? ומעבר לכך, מדוע שכספי האזרחים יופנו במסגרת מימון תרבות לאפיקים פוליטיים הנוגדים באופן יסודי את ערכיהם?

כאשר במסגרת רשות השידור הופקה לפני כמעט 40 שנה גרסה קולנועית של "חרבת חזעה", הרוחות סערו על כך שלא ייתכן להשתמש בכספי ציבור על מנת להפיק יצירות הרחוקות בתכלית מהקונצנזוס הערכי והפוליטי . כנגד טענות אלה העלו גם אז את הטענות בדבר חופש היצירה והסכנה שבצנזורה וב"סתימת הפיות", ובדבר חירות האמנות וחשיבות השיח התרבותי הפתוח.

כאשר בשנת תש"ע (2010) תיאטרון הבימה הודיע שהוא יסרב להופיע באריאל, שכן זה סותר את הכרתם המוסרית של שחקניו. הרוחות סערו, שכן מדובר במוסד המתוקצב ממשלתית, ונמצאה פשרה. בשנת תשע"ו (2016) כבר הודיעה שרת התרבות שהיא רוצה להכניס לתוקף קנסות ענק למוסדות תרבות ממומנים ממשלתית שיסרבו להופיע במקומות כמו אריאל וקריית ארבע משיקולים פוליטיים .

זהות סבורה ששני הצדדים צודקים לחלוטין. "מי בכלל רוצה ללכת להצגה של שחקנים בכפייה?" שאל אז יו"ר זהות, משה פייגלין . ברור שאמנים אמורים לפעול על פי צו מצפונם, כמו כל בני האדם, וברור שמי שמקבל תקציב ממשלתי צריך לבצע את התפקיד שהממשלה שכרה אותו למלא. הבעיה היא בשיטה, ולא באנשים. שחקני הבימה לא צריכים להופיע באריאל אם הם לא רוצים, אבל אזרחי אריאל לא צריכים לממן את פעילות הבימה מכיסם.

בישראל נשכחה האמת הפשוטה: חירות מצפונית ויצירה אמנותית חופשית מהפכנית ואוונגארדית סותרות מימון ממשלתי באופן מובנה לחלוטין. או שכספם של האזרחים מופנה נגדם ונגד ערכיהם, או שהאמנים נאלצים לוותר על כנותם.

עצמאות תרבותית מלאה
באופן עקרוני, וגם באופן מעשי, תרבות לאו דווקא זקוקה לתמיכה כלשהי, ויכולה פעמים רבות להיות עסק כלכלי מצליח בפני עצמו. סדרות הדגל של הטלוויזיה המופקות היום הן בהחלט יצירות תרבותיות מרשימות, לטוב ולרע, ואיש לא מעלה על דעתו שהן זקוקות למימון ממשלתי או עירוני. ספרי הארי פוטר לא היו זקוקים למימון ממשלתי, ובימינו הרווחים שהם גרפו יכולים לממן ממשלות, ולא להיפך.

אותו הדבר ניתן להיאמר בנוגע לכל סוג של פעילות תרבותית, כגון תיאטרון, מחול, מוזיקה, שירה, כדורגל, היאבקות והרצאות לקהל הרחב. אם פעילות שכזאת יכולה לממן את עצמה ממכירת כרטיסים, או מתרומות של נדבנים - מוטב ואם לאו, הרי שהציבור הצביע ברגליים נגדה, וממילא לא אמור להיות למדינה עניין לממן אותה.

בעמדה זו יש הגיון רב, אך היא רחוקה מאוד מהתפיסות הרווחות בישראל, וייתכן שהיא גם רחוקה מטבע האדם בכלל, למרות שניתן בהחלט לראות בה אידיאל. מצב שבו כל אדם מוכן להשקיע את כספו באופן יזום בערכים בהם הוא דוגל באותה המידה בה הוא מוכן להשקיע בצרכיו, זהו מצב אידיאלי שיש לחתור אליו. אך באופן מעשי, זהות לא מציעה ללכת עד הקצה של שלילת כל אפשרות של מימון ציבורי, ולו גם רצוני, מכיוון שהדבר נוגד את התרבות הישראלית ואולי גם את טבע האדם. הפתרון שיוצג להלן מאפשר להגיע ליעד העצמאות של התרבות באופן מציאותי.

>המתווה של זהות לתרבות ומימונה
סגירת משרד התרבות
משרד התרבות ייסגר בהדרגה, יחד עם רוב ככל ההתערבות הממשלתית הארצית הישירה בנושאי התרבות, מימונה והכוונתה. מימון תרבות מכספי מיסים ייעשה ברמת הערים והשכונות, ולא ברמת המדינה.

מימון התרבות העירונית באמצעות מס רשות
למרות תקציבו הגדול של משרד התרבות וזרועותיו המתפרסות, גם היום רוב תקצוב התרבות במדינת ישראל מגיע מהרמה המוניציפלית. ואנו סבורים שכך גם ראוי ונכון, בסייג חשוב. כיום הדבר נעשה כחלק מהמיסים העירוניים הכלולים בארנונה. התכנית של מפלגת זהות היא הפרדת מיסי התרבות והדת מהמיסים העירוניים הרגילים, והפיכתם למיסי רשות.

זהות, אמנם, עומדת על זכותו של האזרח לא לממן גם ברמה העירונית פעילות תרבותית וערכית שאין הוא מעוניין בה, ואף מתנגד לה. המציאות בה הציבור נאלץ באופן מתמיד לממן פעילות הנוגדת את ערכיו על מנת שגם הפעילות התואמת את ערכיו תמומן היא ההיפך מעצמאות ערכית, שהיא הבסיס לתרבות עמוקה.

במודל המימון הרצוני של זהות, יחול איסור על פי חוק על גופים ציבוריים לממן מוסדות תרבות מכספים שאינם מגיעים ממס הרשות, או מתרומות פרטיות. כספי מס הרשות יוכלו לשמש רק לצרכי תרבות.

במודל המימון הרצוני של זהות, יש לכל תושב של רשות מקומית את הזכות לבחור שלא לשלם את מסי הרשות של התרבות. הרשות המקומית היא זו שתקבע את גובה מס הרשות ותוכל אף לחלק אותו למספר מדרגות או לתת לכל תושב לשלם כרצונו. לרשות המקומית תהיה הזכות, אם תבחר להשתמש בה, להעניק שירותי תרבות, כגון כרטיסים מסובסדים, רק למשלמי מס התרבות. תהיה לה גם הזכות להשתמש בכספי מס הרשות לשירותי תרבות לתושבים שידם אינה משגת. אם התושבים לא יהיו מרוצים מהאופן שבו העירייה משתמשת בתקציב התרבות הם יוכלו פשוט לא לשלם אותו.

תרבות מתוך זהות ואחריות
במודל המוצע, התרבות המסובסדת בארץ תעלה על מסלול של חידוש הקשר עם הציבור, גם בפן האזורי שכונתי, המאפשר לשכונות שונות באופיין להשקיע את תקציב התרבות שלהן באופן שונה לחלוטין אפילו בתוך גבולותיה של עיר אחת, וגם בפן הכלכלי היסודי, לפיו תרבות שהציבור לא יהיה מעוניין לממנה, לא תמומן, בניגוד לתרבות שהציבור כן מעוניין בה, שתקבל כפועל יוצא מכך את תמיכתו.

קשר זה עם הציבור איננו דבר שלילי, המוני וירוד, כפי שמנסים להציג את הטענות בדבר זכותו של הציבור לא לצרוך את התרבות שהאמנים מציעים לו. הקשר של אנשי התרבות עם הציבור המתבטא בנכונותו של הציבור לשלם לאמנים שלו הוא היסוד של תרבות הצומחת מתוך זהות קיימת ומבטאת אותה.

מדיניות זו היא גם הגשמה של עיקרון האחריות האזרחית. על מנת להחליט לשלם מסי רשות, אדם חייב לפתח אחריות אזרחית גבוהה פי כמה ממה שמקובל לדרוש ממנו בארץ. אחריות זו של האדם לדמותה של קהילתו, שמתבטאת בנכונות לשלם עבור עיצוב דמותה היא בדיוק הערובה לתרבות חופשית באמת של חרות מתוך זהות, שהיא גם הבסיס לחיי משמעות וטעם - משמעות וטעם שרק חיי תרבות יכולים להעניק לאדם ולחברה.

הרבנות הראשית לישראל
הרבנות הראשית בשעת הקמתה בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ביטאה נסיון אמיץ ובעל מעוף של יצירת מוסד ממלכתי, לאומי ורענן שייצג וינהיג את היהדות בארץ ישראל, מתוך תקווה כמוסה שמוסד זה יתפתח ויצמח בעתיד להנהגה הרוחנית של עם ישראל כולו בדמות הסנהדרין המיוחלת .

כוונות לחוד ומציאות לחוד. סמכויותיה המצומצמות של הרבנות הראשית מחד , הכרסום המתמיד בלגיטימציה הציבורית שלה, בין בציבור החילוני ובין בציבור הדתי מאידך, ומעל כל אלה - היותה מכשיר ממשלתי לכפייה על אורח חיים הן על חילונים והן על דתיים , הביאו בתהליך ארוך ומפותל, אך רציף, להידרדרותה עד למצב שאנו מכירים היום. הרבנות הראשית אינה נתפסת כהנהגה רוחנית יוזמת ולגיטימית על ידי איש כמעט, בפרט לא בתחום הלאומי , אלא רק כמנגנון פקידותי שנועד להסדיר היבטים מסוימים בחיים, הנוגעים לתחומי הדת. בין אם יש להצטער על כך, ובין אם יש לראות במצב זה הזדמנות, מציאות זו היא עובדה קיימת.

זהות איננה מתנגדת לעצם קיומה של הנהגה תורנית. אדרבה! יחד עם שאר עם ישראל אנו שותפים לתפילת השבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה הנאמרת שלוש פעמים ביום ומכוונת להקמת הנהגה תורנית מאוחדת ומוכרת. זהות סבורה, כמו היהדות עצמה, שאין תקומה אמיתית ליהדות ללא הנהגה תורנית כזאת. עם זאת, אין טעם בהעמדת הפנים כאילו הרבנות הראשית לישראל היא הנהגה זו. היא לא, והיא גם לא יועדה לכך.

זהות סבורה כי על מנת לאפשר מחד צמיחה של הנהגה רוחנית אותנטית, מקומית, קהילתית ואולי גם כלל לאומית בעתיד, ומאידך לצמצם את מעורבותה של המדינה באמצעות הרבנות בחיי האזרחים, על הרבנות להצטמצם משמעותית לעיסוק בנושאים ציבוריים בלבד, ולהיות בעצם "הרבנות של הממשלה והמוסדות הממלכתיים".

ככלל, יש לדעת שלמעשה הרבנות הראשית היא גוף קטן מאוד, יחסית לכל מוסד ממלכתי אחר. תקציבה הכולל הוא כ-20 מיליון שקלים בשנה, והיא מעסיקה כ-80 עובדים קבועים בלבד, ואף מבנה קבע אין לה. רובו המוחלט של מפגש האזרח בישראל עם מה שמכונה "רבנות" הוא במסגרת מגעיו עם הרבנות המקומית.

תפקידיה הנוכחיים של הרבנות הראשית
ככל שהדבר יפתיע את מי שאיננו אמון על דקויות העניין, הרבנות הראשית מעולם לא התיימרה להיות סמכות של פסיקה לכל יהודי באשר הוא במדינת ישראל. מוסכם על הכל שבתוך בית כנסת שכונתי, סמכותו של רב בית הכנסת על המתפללים בו גדולה מסמכותו של הרב הראשי לישראל, אף אם יהיה נוכח במקום. אפילו בתחום הכשרות, שהוא התחום הדומיננטי והמסועף ביותר של פעילות הרבנות הראשית, אין לרבנים הראשיים כיום סמכות אכיפת תקן אחיד של כשרות על הרבנים המקומיים האחראים על הכשרות במקום. מראש, הרבנות הראשית לישראל לא יועדה לפסוק הלכות לכל יהודי ויהודי, אלא להוות גוף ציבורי שיסדיר סוגיות ציבוריות, ברמת המדינה בכללה.

תפקידים כלל ארציים
כחלק מהסטטוס קוו, בו הוחלט שפעילות הממשלה ומוסדותיה תהיה בהתאם להלכה בתחומי השבת והכשרות, הוטל על הרבנות הראשית התפקיד להגשים הצהרה זו בפועל.

כמו כן, כל עניין הלכתי המתעורר ברמה הארצית הנוגע לפעילות הממשלה, כגון שאלות הקשורות לאופי הפעילות של חברת החשמל ומקורות, ושאלות הקשורות לביצוע עבודות תשתית רחבות היקף, מוכרע, לפחות עקרונית, על ידי הרבנות הראשית . תפקידים אלה כוללים גם נושאים הדורשים היערכות ארצית כמו היתרי המכירה של שנת השמיטה , מכירת החמץ לקראת הפסח וכו', וגם הם מנוהלים על ידי הרבנות הראשית. אחד התחומים הכלל הארציים המשמעותיים המוטל על הרבנות הוא ניהול המקומות הקדושים.

תפקידים ייצוגיים
היבט אחר של פעילותה של הרבנות הוא ההיבט הטקסי, והוא הבולט מכולם לעיני הציבור, אך הפחות משמעותי מכולם באופן מעשי. הרבנים הראשיים לישראל מכובדים בקריאת קדיש ותפילת לשלום המדינה במהלך טקסים ממלכתיים מרכזיים, ובזה מסתכם תפקידם הייצוגי. כמו כן, הם משמשים, כמו הנשיא, כשגרירים לעת מצוא, הנפגשים בארץ ובחו"ל עם מנהיגי העולם, ובפרט מנהיגי הדתות בעולם, וכן הם פועלים בקרב יהדות התפוצות.

גוף רגולטורי ארצי
לרבנות הראשית תפקידים רגולטוריים מגוונים עם סמכויות של מתן רשיונות ותעודות וסמכויות אכיפה.
● הרבנות מקיימת מגוון בחינות ההסמכה המקנות תעודות בתחומים רבים .
● הרבנות מקיימת גם את מערך העל של הכשרות במדינת ישראל מעבר למערך הכשרויות המקומיות, ובפרט בכל הנוגע לייבוא אוכל מחו"ל.
● הרבנות מקיימת גם את מערך הפיקוח וההסמכה של המוהלים.

בראש בתי הדין והרבנויות
הרבנות הראשית אחראית למוסד בית הדין הגדול לערעורים, המהווה סמכות פסיקה עליונה המוכרת על ידי המדינה בתחום הגיור, הנישואין והגירושין.

שינוי תפקידי הרבנות הראשית
בשונה מתחום הרבנויות המקומיות שבו זהות מציעה שינוי מהפכני כמעט, בנוגע לרבנות הראשית ההצעות הן מינוריות למדי, וחלקן נועדו לחזק את הרבנות על מנת שתוכל למלא את התפקידים המוטלים עליה.

ממונופול כשרות לתקן
במצב הקיים, למדינת ישראל יש בעלות על המילה "כשרות" המתבטאת בכך שהחוק אוסר לקרוא למוצר "כשר", אלא אם כן הוא הוכר ככשר על ידי הרבנות הראשית לישראל, או רבנויות מקומיות בעלות סמכות מתן כשרויות.

מצב זה הוביל לשחיתויות בקנה מידה גדול ומביך במחלקות הכשרות השונות בדרגים רבים, אך גם ללא שחיתויות אלה, עצם היותו של מערך הכשרות מונופוליסטי גרר מחירים מופקעים לרוב עבור השגחת כשרות ביחס לאיכות השירות של ההשגחה.
היבט נוסף של מונופול הכשרות, דווקא כלפי הציבור הדתי, היה החלטות שרירותיות בתחום הכשרות שפגעו במנהגי קהילות שונים בתחומים אלה, והיוו את הבסיס לפתיחת כשרויות פרטיות בדמות הבד"צים, המספקים "השגחה", אך אינם רשאים על פי חוק לקרוא למוצרים "כשרים".

בשונה מהמשמעות המקובלת של המונח, "בד"ץ" איננו מהווה ביטוי לדרישות כשרות מחמירות יותר מאשר דרישותיה של הרבנות, אלא מהווה בסך הכל כשרות פרטית.

זהות סבורה שעל מערך הכשרות לחדול מלהיות מונופול בידי הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות. תחת שליטתה של הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות על הכשרות צריכים לבוא תקנים של הרבנות הראשית לישראל עבור תחום הכשרות.

תקן הכשרות יחייב כל אדם המפרסם את המוצר שלו ככשר, לציין האם הוא עומד בתקן הכשרות של הרבנות הראשית, על מנת למנוע הונאה וניצול של חוסר התמצאות הלקוחות בפרטים המרובים של דיני הכשרות וסעיפיה. תקן הכשרות לא יעסוק בדרישות ההשגחה על כשרות המוצר, אלא ברכיביו ובדרך הכנתו. הונאה בנוגע לתקן הכשרות תהווה עילה לתביעה כלפי העסק המפרסם, ותגרור עונשים מחמירים כמו כל הונאה עסקית של לקוחות.

כשרות הייבוא
כמו בתחום הכשרות המקומית, כך גם בנוגע לכשרות המזון המיובא לארץ, תוסר המגבלה על ייבוא מזון לא כשר לארץ בתחומים בהם היא קיימת, ותחת החובה לאשר כל מזון המיובא לארץ ככשר על ידי הרבנות הראשית לישראל, תונהג חובת הדיווח על עמידה בתקן הכשרות של הרבנות. במידה ויתברר שהמוצר לא היה כשר, האחריות הכספית על כך תושת על היבואן ולא על היצרן בחו"ל, מה שיבטיח את דאגת היבואן לקנות מספקים אמינים בתחום הכשרות, שמוצריהם אושרו על ידי הרבנויות המקומיות בחוץ לארץ.

כשרות וצער בעלי חיים
אחת התלונות הנשמעת רבות במדינת ישראל כנגד מערכי הכשרות קשורה לאכזריות כביכול, או שלא כביכול, הכרוכה בתנאים בהם נשחטים בעלי חיים, מובלים לשחיטה, או אף גדלים לקראתה וכיוצא בזה. הפיכת הפיקוח הממשלתי על הכשרות לתקן פותחת את הדרך בפני ארגונים ובתי דין המעניקים השגחת כשרות להחמיר בדרישותיהם בתחום צער בעלי החיים, ולדרוש מלקוחותיהם לעמוד בדרישות אלו לצורך קבלת הכשריהם.

דבר זה ייטיב הן עם בעלי החיים, והן עם ההלכה הרואה בצער בעלי חיים עבירה חמורה ואכזרית. במצב כזה הדרישה של הציבור לשפר את תנאי בעלי החיים תוכל להתאחד איחוד טבעי ומתבקש עם רצון הציבור לצרוך אוכל כשר. חיבור טבעי, מכיוון שחלק גדול מדרישות הכשרות מראש, כגון איסור ה"טריפה" עוסקות, ולו בעקיפין, במניעת אכזריות כלפי בעלי החיים במהלך חייהם, ותנאי הגידול התעשייתיים המודרניים מזמינים החמרה נוספת בכך .

רישום ועריכת נישואין למעוניינים
עם ביטול רישום הנישואין , יופסק ההכרח לבוא במגע עם הרבנות הראשית והמקומית בכל הנוגע לנישואין. המעוניינים בשירותי הרבנות בתחום זה יוכלו להמשיך להיעזר בשירותיה ולהירשם לנישואין במסגרתה. רישום זה יועיל להוכיח יהדות במקרים בהם הדבר יידרש בעתיד לצאצאיהם.

הפיקוח על המוהלים ותקן ברית המילה
מקצוע המילה, בהיותו נוגע במהות לכירורגיה וסיכון בריאותי מצדיק רישוי ממשלתי, אך דווקא בתחום זה הרבנות הראשית מתערבת הרבה פחות מהראוי. זהות תפעל להידוק הפיקוח על המוהלים, ולאיסור ביצוע בריתות שלא ברשיון.

מערך הכשרת המוהלים בארץ אף הוא נגוע בשחיתות וכרוך לא פעם במרמה הכרחית לשם עצם השגת ההסמכה. זהות תפעל להסדיר ענף פרוץ זה, לתועלת הציבור.

בעקבות תופעות מצערות אלה, נפוצה בתקופה האחרונה תופעת "הרופאים המוהלים", שמשווקים את עצמם לציבור כעורכי בריתות עם איצטלה רפואית מוסמכת, שאכן יש להם בהיותם רופאים . פעמים רבות בריתות אלה לא עומדות בדרישות ההלכתיות הבסיסיות לקיום מצוות ברית המילה, שמלכדת מאז ומעולם וגם כיום את רובו ככולו של הציבור היהודי. זהות רואה תופעה זו בחומרה, מכיוון שמדובר בהונאה של ממש של ציבור רחב.

גם בתחום ברית המילה הרבנות הראשית תוכל לקבוע תקן, שכל מי שישווק את עצמו כמוהל יצטרך לציין האם הוא עומד בו או לא, כפי שזהות מציעה בתחום הכשרות ועריכת החופות.

לקראת שמיטה ממלכתית
מצוות שמיטת הארץ היא אחד היסודות החיים הלאומיים של עם ישראל בארצו על פי היהדות, וקשה להפריז בערכה בעיניים יהודיות, אחרי שהתורה בעצמה הגדירה אותה כיסוד הברית עם ישראל בארץ, ואת הפרתה כמעשה הגורר גלות וחורבן.
מזה מאה שנים הדרך העיקרית להתמודד עם חובת קיומה של מצווה זו הייתה מעקפים הלכתיים שנועדו לאפשר קיום חיים תקינים תוך הימנעות טכנית מהפרה מפורשת של הלכות השמיטה.

זהות סבורה שמצווה השמיטה איננה ניתנת ליישום של ממש אף באופן פרטי, ללא היערכות בקנה מידה ממלכתי, ובמקום שההיערכות הזאת תתמקד בהיתר המכירה העוקף את השמיטה, יש להתחיל לבחון מודלים ממלכתיים שיסייעו לקיומה של מצווה זו כלשונה, בהיקף לאומי, ואולי אף את הרחבתה אל מעבר לגבולות החקלאות המקוריים. יש בכוחה של מצוות השמיטה להוות בסיס לרנסנס תרבותי בהיקף לאומי כולל.

מערך ההסמכה של הרבנות
תחום ההסמכה של הרבנות הראשית יישאר בידה, בהיותו תקן מקובל, מוכר ומבוקש בציבור. אלפים רבים ניגשים לבחינות ההסמכה לרבנות מדי שנה. כמו כן, הסמכה זו תמשיך להוות את העוגן לשינוי מבנה הרבנויות המקומיות המוצע בפרק הבא.

שינוי מבנה הרבנויות המקומיות: בתי דין עצמאיים במקום רבנויות ממומנות
רבנות מקומית הייתה בעם ישראל מאז ומעולם. רבני ישראל הובילו את קהילות ישראל לאורך הדורות, ומסרו את נפשם כמשל ופעמים רבות גם כמציאות על שלומן הפיזי והרוחני של קהילותיהם. הודות לשושלת הרבנים הנמשכת מימי משה רבנו ועד היום, עם ישראל עבר את כל מה שעבר והגיע עד היום הזה.

עם זאת, המציאות הקיימת שונה מאוד מהתמונה ההיסטורית האידילית שתוארה כאן. מוסד הרבנות המקומית הידרדר הרבה מאוד שלבים עד שהוא הגיע אל המצב שבו אנחנו פוגשים אותו היום, והוא מצדיק שינויים יסודיים במבנהו.

בתי דין תחילה
המושג של רב של מקום איננו מושג שורשי ביהדות כלל. הרב הממונה הקלאסי שידעה היהדות באלפיים השנים האחרונות, למעט התקופה האחרונה, היה כמעט ללא יוצא דופן אב בית הדין של מקומו, וכל שאר התפקידים שמקובל היום לזהות כתפקידיה ותחומי אחריותה של הרבנות הסתפחו אל תפקידו העיקרי בתור דיין ושופט.

מציאות זו הינה הפוכה היום במדינת ישראל, כתוצאה מתהליך זוחל שנמשך כבר כמאתיים וחמישים שנה מאז האמנציפציה, שבמסגרתה איבדו בתי הדין של הקהילות את תוקפם. רבים מאוד מהרבנים אינם מוסמכים כלל לדיינות, ועצם מושג הדיינות והרבנות הופרד עד כדי שמצויים בפועל רבנים שאינם דיינים ודיינים שאינם רבנים. בנוסף לכך, אי ההכרה במשפט העברי במדינת ישראל הובילה לכך שאין שום משמעות למוסד הדיינות שלא במקרים המצערים של גירושין.

זהות סבורה שהשינוי במבנה הרבנות המקומית צריך להתחיל בנקודה יסודית ומהופכת זו. העוגן של הרפורמה המוצעת הוא ההכרה במשפט העברי המפורטת בפרק העוסק בה בשער זה. בתי הדין שיקומו במסגרת הכרה זו יחליפו את הרבנויות המקומיות הקיימות.

מימון בתי הדין ממס רשות
כמו בנושא התרבות, גם נושא הרבנות צריך להיות ממומן ממסי רשות מקומיים בלבד, כלומר להיות תלוי בנכונות הציבור לממן מוסד זה ואת שירותיו המוצעים לו. במציאות שבה הציבור לא יחוייב לשלם על תיאטרון ועל כדורגל, הוא גם לא יחוייב לשלם על משרת רב העיר.

בחירת רב העיר
רב העיר ייבחר על ידי הציבור שיבחר לשלם את מיסי הרשות של הרבנות, ולהביע בכך את רצונו לקחת חלק פעיל בחיים היהודיים הדתיים בעיר. הרב ייבחר מתוך רשימת מועמדים שתורכב על ידי רבני השכונות בעיר בלבד, על ידי כלל הציבור , כפי ההלכה, וכפי שהיה נהוג בקהילות ישראל בעבר. רק בעלי הסמכה לרבנות מטעם הרבנות הראשית לישראל יוכלו לכהן בתפקיד זה.

רב זה, לכשייבחר, יהיה חבר בבית הדין העברי הממלכתי בעיר, ויגבש יחד עם רבני השכונות את הרכב בית הדין כולו.

רבני השכונות
רבני השכונות ייבחרו על ידי תושבי השכונות עצמם בלבד מתוך מועמדים שיציגו את עצמם, ומשכורתם תשולם על ידי מיסי הרשות הנאספים בשכונתם בלבד. חלוקת השכונות בהקשר לבחירות אלה תיקבע על ידי העירייה, בדומה לחלוקת השכונות המוצגת בפרק הקהילתי במצע. גם בתפקיד זה יוכלו לכהן רבנים המוסמכים לרבנות על ידי הרבנות הראשית לישראל בלבד.

שירותי הדת בעיר
בית הדין שיורכב יהיה רשאי לעסוק במתן שירותי דת ובארגון החיים היהודיים בעיר, אך ללא בלעדיות מובטחת בתחום הכשרות ועריכת החופות.
תחומים עירוניים מובהקים כמו עירוב, נהלים לשמירת השבת על ידי גופי העירייה, שנת השמיטה וכן הלאה - יופקדו על ידי העירייה בידי בית הדין.
במצב שבו בית הדין ייבחר על ידי הציבור, ימומן על ידי הציבור, וייצג את הציבור בעיר המוכן לממנו, ממילא סביר להניח שהציבור יבחר גם להשתמש בשירותיו של בית הדין בתחומי הכשרות והנישואין.

מימון הישיבות ומדעי הרוח: שיוויון, הכרה במציאות, חתירה לעצמאות
החזון
אחד הנושאים הלוהטים ביותר בשיח הציבורי הישראלי בשלושים השנים האחרונות הוא מימון הישיבות. גישתה של זהות לנושא מורכב זה היא נגזרת של הגישה הכללית של הרחקת המדינה מהתערבות בנושאים תרבותיים, במקביל להכרה במציאות הקיימת בשטח והשוואת "עולם התורה" עם עולם "מדעי הרוח".

זהות רואה לנגד עיניה חזון של עולם תורה ורוח עצמאיים, שאינם תלויים בחסד ממשלתי לא כספית ולא רוחנית, אלא מוצאים את מימונם בהון פרטי וקהילתי הן של תלמידים ושומעים הבאים ללמוד, והן של ציבור המעוניין לתרום לקידום המטרות המגולמות במוסדות הלימוד והמחקר.

כאשר עולם הרוח והתורה בישראל ישתחרר מהקן החמים של המימון הציבורי, גם התורה וגם הרוח ירוויחו, אך בעיקר ירוויח הציבור בישראל שיזכה לקטוף את הפירות האותנטיים של תרבות לאומית חופשית, תוססת ועצמאית, ובעיקר - קשורה אליו ואל צרכיו.

נזקי המימון
המימון הממשלתי למוסדות תורה ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי הרוח גורם לנזקים עמוקים מאוד, שלא נובעים מרוע ליבם של האנשים המקבלים מימון זה, אלא מטבע העולם, ובפרט מטבע ההשפעה של מימון ממשלתי, גם אם נדמה שהדבר נוח לכל הצדדים המעורבים.

המימון הניתן לישיבות מצריך צבא שלם של פקחים וגורמים שנועדו לאכוף את הקריטריונים לזכאות. מעבר לכך, קריטריונים אלה, הגיוניים ככל שיהיו, משמשים בפועל כבלמים ליכולתם של תלמידי הישיבות להיות עצמאיים כלכלית וכובלים אותם למסלול בו הם נשארים תלויים במימון הממשלתי לעד.

תופעה חמורה יותר באופן ניכר היא תופעת ה"אנטי אליטיזם" שמפתחים מוסדות המקבלים מימון לפי תלמיד. הישיבות בעם ישראל היו מאז ומעולם מוסד אליטיסטי קשוח, ובחורי ישיבה היו סמל של הקרבה עצמית ומסירות אין קץ. כל זה נגוז בישראל, במידה רבה תחת ההשפעה המנוונת של המימון. כאשר המשמעות של סילוק תלמיד היא לא עלייה בתקציב הפנוי, אלא ירידה במימון, אין פלא שהישיבות מחזיקות בציפורניים כל תלמיד שיסכים לחסות בצילן.

אך, כל זה מתגמד לעומת חוסר העצמאות הרוחנית שהמימון הזה מכתיב. כאשר נשק המימון מוחזק כל העת בידי המדינה, והיא מנופפת בו תדיר, ראשי ישיבות מיישרים קו עם מה שניתן להיאמר במסגרת היכולת להמשיך לקבל את המימון. כך, באופן פרדוקסלי אבל מתבקש, אובד כל טעם לממן תורה שכזו, שכבר איננה אמיתית, אלא תלויה בטעם המזמין.

אותו הדבר אמור גם ביחס למדעי הרוח, אלא ששם מסורת החופש האקדמי מאפשרת להתבטא בחופשיות רבה יותר, ובמידה מסויימת שם הנזק מוגבל יותר להקשרים הפרגמטיים יותר. ניפוח חסר כל הצדקה של הפקולטות למדעי הרוח הוא תוצאה ישירה של הנכונות לממן אותן ביחס ישיר למספר הסטודנטים הבוחרים ללמוד בהן.

כאשר הגל ופיכטה למדו באוניברסיטאות בגרמניה מקצועות רוחניים, אף אחד לא חשב שצריך לממן אותם, גם לאחר שהם החלו ללמד בהן כפרופסורים. בניגוד למה שמקובל היום לחשוב, תקופת הזוהר של מדעי הרוח במאה התשע עשרה הייתה מלווה במעט מאוד מימון ציבורי. כיום, לעומת זאת, כל סטודנט למדעי הרוח מקבל סבסוד ממשלתי נדיב, ואנשים שאינם יכולים לתרום רבות בתחומים אליטיסטיים ומופשטים אלה מעודדים על ידי האוניברסיטאות והמכללות ללמוד לתארים שאין בהם אופק פרנסתי.

התוצאה הצפויה היא שבכל העולם המערבי, וגם בישראל, יש כמות אדירה של אקדמאים מובטלים בוגרי הפקולטות למדעי הרוח, שהמדינה צריכה למפרע לדאוג לפרנסתם והעסקתם בתכניות ממשלתיות יזומות.

הגזירה השווה בין ישיבות למדעי הרוח
"מצבי אינו מאפשר לי גם להלין על הכספים שניתנים ללומדי תורה, כי דומה שאני עצמי מקבל מן הקופה הציבורית יותר מבני הישיבות עבור עיסוק באותה תורה עצמה." פרופסור יהודה ליבס, מבכירי חוקרי מדעי היהדות

זהות סבורה שההתייחסות החד צדדית למימון עולם התורה שגויה ביסודה. אין הבדל מהותי בין המימון הניתן למוסדות תורה לבין המימון הניתן למוסדות אקדמיים בתחומי הרוח. בשני המקרים מדובר במימון ציבורי למוסדות לימוד העוסקים בנושאים שאין בהם תועלת כלכלית ישירה מחד, ומאידך הם מבטאים עיסוק רוחני המצדיק (או שלא מצדיק) מימון ציבורי לצורך טיפוחו ושימורו.

בניגוד לעמדה נפוצה בישראל, אין שום דבר ברור מאליו במימון הקתדרה לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית, יותר מאשר במימונה של ישיבת מיר.

אלא שהדברים לא נעצרים בזה, ויש להשוואה בין מימון הישיבות למימון מדעי הרוח הקשר עמוק יותר. למרות שהדבר לא היה חייב להיות כך בפועל, עובדה היא, בכל העולם, שהמוסדות האקדמיים למדעי הרוח אינם מייצגים באף מדינה את הלכי הרוח המקובלים בחברה הכללית. בארצות הברית, למשל, מעל 90% מהלומדים בפקולטות למדעי הרוח תומכים עקבית במפלגה הדמוקרטית. די להיזכר בזהותו של הנשיא הנבחר האחרון כדי להשתכנע שמדובר בתופעה מוזרה. גם בישראל תופעה זו קיימת, וביתר שאת. שורשם ההיסטורי של מדעי הרוח הישראליים בשמאל הרדיקלי של "ברית שלום", שאיחדה את אבות המחקר ההומני הישראלי הוא מן המפורסמות.

מן המפורסמות הוא גם, שתופעה זו מתרחשת פחות בעולם המדעים המדוייקים, שבו הפילוח של הדעות מייצג טוב יותר את פילוח הדעות המקובל בחברה. דבר זה מביא מעצמו למחשבה שמימון ציבורי עבור המוסדות למדעי הרוח איננו דבר מובן מאליו, ומכל מקום, ראוי שיאוזן על ידי מימון מקביל.

זהות טוענת שמימון ממשלתי של מדעי הרוח בישראל מצדיק את מימונן של הישיבות, ולהיפך. כל עוד ישיבות מקבלות תקצוב ממשלתי, סביר שגם המוסדות של מדעי הרוח יקבלוהו, וכן להיפך, מכיוון שמוסדות אלו מבטאים עולמות ערכים אותנטיים המתנגשים בחברה הישראלית, ואין צדק בחיזוק ממשלתי של אחד הצדדים על חשבון השני.

המצב הקיים ומבט לעתיד
כיום ישנן במדינת ישראל מאות ישיבות, ומאות מוסדות אקדמיים העוסקים בתחומי הרוח, הנהנים ממימון ממשלתי ישיר ועקיף. גם אם הדבר איננו מוצא חן בעיני זהות, זוהי עובדה חברתית קיימת עם שורשים היסטוריים עמוקים למדי, ולא ניתן לשנות מציאות זו בן רגע. ומכל מקום, זהות מתנגדת לקיצוץ חד צדדי כלפי אחד משני האגפים של מוסדות ההשכלה הרוחניים הנתמכים בישראל על ידי המדינה.
עם זאת ברור שהכיוון המיוחל הוא הפחתה הדרגתית של התלות של מוסדות אלו בתמיכה הממשלתית מחד, וצמצום הדרגתי של תמיכה זו על עזרתה למוסדות ועל ההגבלות שהיא נושאת עמה מאידך. כך תיפתח הדרך למחקר רוחני ועיסוק תורני - עצמאי, מכובד, שורשי ואותנטי יותר, לטובת כולנו.

הפסקת רישום הנישואין: נישואין כיסוד הקודם למדינה
הנישואין אינם בבעלות המדינה. הנישואין הם מעמודי התווך היסודיים ביותר של האנושות בכל גלגוליה והופעותיה. נישואין היו בעולם לפני שהיתה בעולם יהדות, וגם לפני שהיו בעולם מדינות. רישום הנישואין הוא חידוש היסטורי, ואיננו דבר ברור מאליו כלל. בני אדם התחתנו לפני שהמדינה לקחה אחריות על רישום נישואיהם, ובני אדם ימשיכו להתחתן גם אם המדינה תפסיק לרשום זאת.

זהות סבורה, שההתנגדות להסדרת והגדרת הנישואין על ידי המדינה היא התנגדות מוצדקת מבחינה מוסרית. לא המדינה צריכה לקבוע מלמעלה מה הם נישואין, אלא החברה והקהילה אליה משתייך האדם. הויכוח האמיתי והנוקב בשאלת הגדרת התא המשפחתי וערכי היסוד של החברה כולה הוא ויכוח שצריך להפקיע מידיה של המדינה ולהפקיד בידי הציבור.

המצב כיום
כיום מדינת ישראל רושמת את הנישואין של אזרחיה ומסווגת אותם בהתאם במשרד הפנים ובתעודות הזהות כרווקים, נשואים, גרושים או אלמנים. רישום הנישואין מבוסס על נישואין במדינת ישראל, שעל פי חוק נמצאים בסמכותם של נציגי הדתות השונות, או על נישואין בארצות אחרות שמוכרים במשרד הפנים כנישואין גם בארץ.

מציאות זו היא מורשת הסטטוס קוו מחד, לפיו התחייבה המדינה להפקיד את תחום הנישואין בידיה של הרבנות הראשית, אך להשאיר פתח לנישואין אזרחיים בפועל באמצעות "ייבוא" מעמד הנישואין מארצות אחרות, ומאידך ממורשת ההתערבות של המדינות המודרניות בחיי הפרט וההנחה שהן מסוגלות להגדיר באמצעות החוק את יסודות החיים של אזרחיהן.

בומרנג הכפייה
מראשית שנות המדינה מציאות זו גררה בעיות רבות מאוד. ההכרח להתחתן כדת משה וישראל מחד ומציאותם של פסולי חיתון מאידך עורר תרעומת גדולה מאוד כנגד הרבנות. זאת מצידה, ניסתה בכל השנים לצמצם את תופעת פסולי החיתון למינימום האפשרי גם במחיר של הגמשה קיצונית של הקריטריונים ההלכתיים, עד כדי פקפוק בעצם כשרות התהליך .

זרם עולים לא יהודים שהגיע בעשורים האחרונים יצר מציאות שבה אזרחים במדינת ישראל לא רשאים להתחתן כלל, עד כדי מצבים אבסורדיים.

ובראש ובראשונה, בימינו מתנהל מאבק עיקש ורחב להכרה של המדינה בנישואים חד מיניים כנישואים. מאבק שמבחינה עקרונית כבר הוכרע והמדינה כבר רושמת בתנאים מסויימים גברים ונשים הנשואים לבני מינם כנשואים.

רצונם של אלה שביקשו לעגן את הנישואין כדת משה וישראל כנישואין המוכרים במדינת ישראל הייתה להגן על זהותה היהודית של המדינה, ולהגן על הקדושה בעם ישראל, אך מה שהושג הוא ההיפך הגמור. הכרה רשמית של מדינת ישראל בנישואין חד מיניים היא ההיפך המוחלט מזהות יהודית ממלכתית. למעשה, עצם ההכרה בנישואים אזרחיים שאינם על פי ההלכה כנישואים ממלכתיים מוכרים היא כבר פגיעה מהותית בזהותה היהודית של המדינה, והעובדה שבמדינת ישראל אסור להתחתן בנישואים אזרחיים, אינה משנה את עובדת הכרתה בהם.

הפסקת הרישום
זהות סבורה, שזהותה היהודית של המדינה תיפגע הרבה פחות, ואילו החירות של תושביה תגדל הרבה יותר אם עצם רישום הנישואין על ידי המדינה יופסק כליל. הנישואין במהותם אינם בבעלותה של המדינה להעניק או לקחת והכרת המדינה בנישואין לא אמורה להעלות או להוריד מערכם, המוגדר על ידי החברה בה הם מתקיימים. זהות סבורה, שאין למדינה את הזכות להגדיר עבור אזרחיה אם הם נשואים או לא. אין זה עניינה.

אז איך מתחתנים?
לא המדינה מחתנת. אנשים מתחתנים. גם היום, וגם בעבר. שום דבר לא ישתנה בשטח חוץ מההיבט המשפטי. אנשים שיחליטו להתחתן - יתחתנו כפי שירצו, בסוג הטקס שיבחרו ובאופן שיתאים להם.
זהות סבורה, שכשם שכיום רוב מוחלט של ציבור המתחתנים בישראל מתחתן בחתונה יהודית מסורתית, כך הדבר גם ימשיך, ואף יגבר ויהפוך טבעי ואמיתי יותר בהיעדר רכיב הכפייה. עם זאת, הדרך בפני אפשרויות החתונה האחרות תהיה פתוחה, כראות עיניהם של בני הזוג.

כאשר העוקץ של הכרת המדינה בנישואין מוסר, יורד גם גובה להבות הויכוח הציבורי. גם אנשים המתנגדים בכל ליבם לנישואים חד מיניים לא יטענו שזו זכותם למנוע מאנשים לחיות ביחד כרצונם על פי השקפתם ולקיים בעצמם עבור עצמם וחבריהם טקסים כראות עיניהם. מנגד, גם אנשים הדוגלים ברמה בנישואים חד מיניים לא ידרשו הכרה במעמדם, כאשר הכרה זו תהיה לא רלוונטית.

נישואין על ידי הרבנות ותקן החופה
הרבנויות המקומיות, בדמות בתי הדין יוכלו להמשיך להציע לציבור לערוך חופות, אך ללא המונופול השמור בידן כעת. כל מי שירצה יוכל חוקית לערוך חופות ו"להתחרות" בחופות אלו. עם זאת שיווק חופות יוסדר על פי התקינה המפורטת להלן במטרה למנוע את הונאת הציבור.

שיווק חופות ותקן החופה
משמעותו של המושג חופה במדינת ישראל איננו נזיל ומופשט, אלא ברור ומוגדר: "סתם חופה" - זו חופה על פי ההלכה המקובלת בעם ישראל מדורי דורות, כלומר "חופה אורתודוקסית". אלא שמושג זה, כמו רבים ממושגי היהדות המשפטיים וההלכתיים והמקצועיים איננו ברור מאליו לציבור . על מנת למנוע הונאה ושימוש לרעה בחופש החדש, הרבנות הראשית תגדיר תקן הלכתי של חופה. תקן זה יגדיר את הנדרש מעורך החופה, על מנת שהחופה שלו תעמוד בקריטריונים של חופה על פי ההלכה היהודית המקובלת. התקן הזה לא יהיה כפוי, ולא יהווה תנאי לביצוע החופה. התקן כן יהווה תנאי חובה בשיווק. כלומר, כל מי שמפרסם את שירותיו כעורך חופות עבור הציבור יחוייב להבהיר בצורה בולטת ונגישה בתוך פרסומיו האם החופות אותן הוא משווק עומדות בתקן ההלכתי של הרבנות או לא.
פרסום שקרי בנוגע לעמידה בתקן יהווה עילה לתביעה משפטית, לקנסות ולסנקציות כמו בכל מקרה של הונאה בתקנים. זהות מדגישה, שלא מדובר ברשיון לעריכת חופות, אלא בהגדרת תקן שעורכי החופות צריכים להתייחס אליו. כמו כן, זהות סבורה, שאין צורך באכיפה אקטיבית של התקן, אלא די בערנותו של הציבור שיתלונן במקרים של חריגה.

ההשלכה המשפטית - על-פי ההסכם שייחתם
ההשלכה המשפטית של חתונה תהיה תלויה בהסכם המשפטי שהמתחתנים יחתמו, והסכם זה יהיה הממשק של הנישואין שלהם עם המדינה, אם וכאשר הם יצטרכו את התערבותה.

המעמד של נישואין יהיה מעמד של חוזה בין שני צדדים, כתלות בחוזה שיחתמו המתחתנים לכל דבר ועניין, וכפי שנוהגים בכל חוזה. הפרת החוזה תהווה עילה לתביעה בבית המשפט, ובית המשפט יפסוק על פי החוזה.

השלכות על חקיקה
לצעד של ביטול רישום הנישואין תהיה השפעה משמעותית על שורה ארוכה של חוקים בהם יש התייחסות למעמד האישי של האזרח. כל החוקים הללו יעברו שינוי בהתאם, כך ששאלת רישום הנישואין תהיה לא רלוונטית עבורם .

קדושת הנישואין ביהדות וחשש הפיצול של עם ישראל
הנישואין כדת משה וישראל הן יסוד הקדושה ביהדות, והיחס אליהן מבחינה הלכתית הוא יחס של חרדת קודש בהתאם. הסטנדרטים הרופפים של נאמנות ויציבות התא המשפחתי המקובלים כיום בארצות רבות מעולם לא נתפסו כמשהו סביר בעיני היהדות שהתא המשפחתי שלה היה מאז ומעולם נושא דגל היציבות, המחויבות והקדושה.

כנגד הפקעת השליטה (החלקית) של הרבנות הראשית בנישואין בישראל עולה לא פעם טענת פיצולו של עם ישראל שתיגרם עקב הכנסת אפשרות של נישואין שלא כהלכה וריבוי פסולי החיתון שלא יאפשר ליהודים שומרי מצוות להתחתן עם כאלה שאינם.
חשש זה נובע מדאגה של ממש לשלמותו של ישראל, שגם זהות מזדהה איתה ושותפה לה. אלא, שהחשש הזה הוא ברובו חסר יסוד. במציאות של היום יש צורך בכל נישואין דה-פאקטו בבדיקת ייחוס. צורך זה איננו דבר בדיעבד ביהדות, אלא חלק יסודי מתהליך הנישואין בישראל מדורי דורות על מנת למנוע בעיות אלה בדיוק. כמו כן, נישואין שלא בחופה וקידושין אינם גורמים לילדים להיות פסולי חיתון אלא אם כן מדובר בנישואין עם כאלה שאינם יהודים .

ההצעה של זהות תגרור בעיקר חזרה פשוטה למציאות הקלאסית של נישואין בעם ישראל. הרוב שיבחר ככל הנראה בנישואין על פי ההלכה, יידרש על ידי בית הדין שעורך את החופה או בחופות על פי התקן, להציג כתובות של ההורים, ולהביא עדי רווקות כמקובל. בהיעדר כתובה של ההורים יתבצע תהליך בירור יהדות, שבסופו המוצלח לא תהיה מניעה לעריכת החופה.

לעומת זאת, יהודי שיבחר להתחתן עם יהודיה שלא במסגרת חופה וקידושין לא יגרום לילדיו להיות פסולי חיתון כלל, אלא פשוט יגרום לכך שהם ייאלצו להוכיח את יהדותם כאשר הם יבחרו להתחתן על פי ההלכה, ממש כפי שקורה היום לכל הנשואים אזרחית וילדיהם, ובפרט לרוב המוחלט של עולי ברית המועצות לשעבר.

מה אנחנו מרוויחים?
חירות. הרווח המרכזי לאזרח בישראל הוא שהמדינה מפסיקה להיות צד בשאלת "מהי משפחה". השאלה הזו, שהיא תשתית החברה כולה, ובפרט תשתית היהדות - תוכרע על ידי החברה הישראלית, ובפרט על ידי היהודים עצמם, ללא האפשרות להפעיל את המדינה כמכשיר כפייה לאחד הכיוונים.

כמו כן, יש לציין בצער שמערך עריכת החופות, כמו כל מערך מונופוליסטי נהיה נגוע לא פעם בשחיתות ובעצלות בירוקרטית, מבלי להכליל. תופעה מצערת זאת היא אחד הגורמים העמוקים ביותר של אנטגוניזם ושנאה כלפי היהדות, ובפרט כלפי היהדות הממוסדת. כל זאת, במקום שהנישואין כדת משה וישראל יהפכו להיות עוגן טבעי משמח ויסודי לזהות היהודית של הציבור היהודי רובו ככולו.

נתוני מכון פרייזר מראים שעל פי "מדד עול הרגולציה", מדינת ישראל ניצבת במקום ה-80 בעולם.
זהות דוגלת בהקלה משמעותית של עול הרגולציה בכל תחומי הכלכלה ע"י ביטול רחב – אך מושכל - של חוקים ותקנות שאין בהם צורך.
הורדת יוקר המחיה

החזון של זהות למאבק ביוקר המחיה הוא להפוך את ישראל לאזור סחר חופשי. זהות תפעל לביטול ההגבלות שקיימות כיום על תחרות חופשית ותצמצם ככל האפשר את מעורבות המדינה בכלכלה.
התכנית הכלכלית של זהות תעודד תחרות חופשית וצמיחה של המשק הישראלי ובכך תביא להורדה של יוקר המחיה.
שינוי שיטת המיסוי: פישוט מבנה המס

חוקי המס הסבוכים הנהוגים בישראל הם תוצאה של מדיניות ממשלתית שלא רואה במיסוי רע הכרחי הדרוש למימון הוצאות המדינה, אלא כלי לקידום המדיניות הכלכלית והתווית שינויים חברתיים במגמות הרצויות בעיניה.
לישראל מבנה מס מורכב יתר על המידה שמזיק לכלכלה, פוגע ביזמות ומסובך מכדי שהאזרח הממוצע יוכל להבינו.
יזמים, עצמאיים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים שאין להם את המשאבים של החברות הגדולות רואים את תשלומי המס שלהם עולים בחדות דווקא כשהם מתחילים להצליח. רבים מהם סוגרים את העסקים שלהם, או גרוע מכך, מוותרים על יוזמות מלכתחילה – מה שפוגע בהתפתחות המשק.
באותו הזמן, מקורבים וקבוצות לחץ מפעילים את כוחם הפוליטי כדי להשיג הקלות ופטורים ממס שישרתו את צורכיהם, ובכך גורמים לפגיעה בכלכלה.
זהות תדחה את שיטת המיסוי הנוכחית ותאמץ במקומה את שיטת המס השטוח- מס בשיעור אחיד (ונמוך ככל האפשר) החל על כל סוגי ההכנסות - ללא מדרגות מס, ללא נקודות זיכוי וללא הקלות למקורבים.
מיסוי שטוח יעודד את כל אזרחי ישראל ליזום, להתקדם ולהצליח ככל שיוכלו ויבטל את אחד הכלים העיקריים של הממשלה לתכנון הכלכלה מלמעלה.
האזרח הממוצע יוכל למלא בקלות את דו"ח המס שלו, שיהיה בן עמוד אחד, בין אם הוא שכיר או עצמאי.
הקטנת נטל המס

מפלגת זהות תעביר לקהילות את הזכות לבחור את מפקדי המשטרה שישרתו אותן. מפקד המשטרה כזה ינחיל את התפיסה שהמשטרה פועלת למען האזרחים ובשליחותם.
מפקד שירצה להיבחר מחדש, יוודא שפקודיו מתייחסים לאזרחים כראוי ומקפידים לשמור על זכויותיהם.
בעקבות זאת, גם יחסם של האזרחים למשטרה ישתפר ושיתוף הפעולה בין האזרחים למשטרה יגבר.
חיסול אלימות המשטרה

כשמפקדי התחנות המקומיות ייבחרו על ידי התושבים, היחס לאזרחים ישתנה. מפקדי המשטרה המקומית יוודאו שפקודיהם נוהגים באזרחים באדיבות ובמקצוענות.
במקביל, תוגבר הענישה והפיקוח על עבירות אלימות של שוטרים כלפי אזרחים. שוטרים אלימים יישאו בעונש מרתיע ויהיו חשופים לתשלום פיצויים לנפגעים, מכיסם הפרטי.
ביטול המאגר הביומטרי

הקמת מאגר ביומטרי מרכזי תפגע פגיעה חמורה ובלתי הפיכה בפרטיותם ובחירותם של אזרחי ישראל.
שיקולי הביטחון אינם מצדיקים את הקמת המאגר. ניתן לפתור את בעיית זיוף התעודות באמצעות תעודות חכמות המכילות מידע ביומטרי מוצפן ומתומצת, מבלי להקים מאגר מרכזי.
מפלגת 'זהות' תבטל לאלתר את החוק הביומטרי, ובפרט את המאגר הביומטרי, ותשיב לאזרח את פרטיותו וחירותו.
הפסקת רדיפת צרכני הקנאביס

במדינת ישראל יש מאות אלפי צרכני קנאביס פעילים ויותר ממיליון תושבים שהשתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת. הקנאביס אינו מסוכן ואינו ממכר יותר מחומרים אחרים שצריכתם חוקית, כמו אלכוהול וטבק.
אין כל הצדקה לכוח האדם ולמשאבים הרבים שהמשטרה משקיעה בפעילות אכיפה נגד קנאביס, פעילות שעלותה לציבור הישראלי היא מאות מיליוני שקלים בכל שנה.
מעבר לכך, אין שום הצדקה להעניש את משתמשי הקנאביס, שאינם פוגעים באיש, וודאי שאין הצדקה להרשיעם בפלילים.
זהות מציעה לגליציה מלאה ומפוקחת של קנאביס, שתתבסס על ההגבלות על מכירת אלכוהול ועל ההגבלות הנהוגות על קנאביס במקומות בהם הוא חוקי.
השימוש הפרטי בקנאביס ובמרכיביו, גידולם באופן לא מסחרי, אחזקתם או רכישתם לא יהיו עבירות. הגיל המזערי לרכישת קנאביס יהיה 21.
מכירה או אספקה של קנאביס לאדם שצעיר מהגיל המזערי תהיה עבירה פלילית, כשם שאספקה או מכירה של אלכוהול לקטין היא עבירה פלילית
תיאסר מכירת קנאביס ומרכיביו במקומות בילוי, כאשר העונש על כך יהיה קנס.
בית עסק שיהיה מעוניין למכור או לגדל קנאביס או את מרכיביו יזדקק לרשיון עסק מתאים.
שבי לאויבים במקום מעצר מנהלי לכולם

ישראל מסרבת להכיר בכך שהיא נמצאת במלחמה מול אויבים המבקשים לפגוע בריבונותה או להשמידה. לכן, המדינה מתייחסת לאויביה כאל פושעים ומטפלת בהם באמצעות מערכת המשפט שלה.
בשל העיוות הזה, המדינה התרגלה להשתמש בכלי הנקרא מעצר מנהלי, שבו נשללות מהחשודים זכויותיהם הבסיסיות. השימוש במעצרים מנהליים נותן למדינה כוח רב מדי ופוגע בזכויות הפרט.
זהות תאסור על השימוש במעצר מנהלי. מדינת ישראל תכיר באופן רשמי בכך שהיא נמצאת במלחמה ותלמד להבדיל בין אויבים ובין פושעים.
אויבים יישבו או יוגבלו באופן אחר בהתאם לנסיבות, כמקובל בדיני המלחמה.
השבי לא יהיה אמצעי ענישה. השבויים יקבלו את היחס המקובל מתוקף מעמדם כשבויים.
פושעי מלחמה יועמדו לדין צבאי על פשעיהם.
פושעים יישפטו במערכת המשפט הפלילית וימוצה עמם הדין.
הזכות לשאת נשק

הזכות להגנה עצמית היא זכות אדם יסודית.
זהות מאמינה כי הזכות לשאת נשק להגנה עצמית נובעת ישירות מהזכות להגנה עצמית.
בזמן אמת, מן הרגע שבו מתגלה הסכנה ועד הרגע שבו כוחות הביטחון מגיעים לזירה, האזרח נאלץ להגן על עצמו ועל הסובבים אותו – והאמצעים לכך צריכים להיות זמינים לו.
למדינה יש סמכות להגביל את זכותו של אדם להגנה עצמית רק אם הוא מסכן את הציבור, במזיד או בשגגה.
כצעד ראשון למימוש העקרון הזה – אנו נתיר לכל יוצא צבא ללא עבר אלים וללא מגבלות גופניות ונפשיות ידועות לקבל רשיון לשאת נשק להגנה עצמית, בכפוף להשלמת קורס שימוש באקדח.
במקביל, אנו נגבש תוכנית כדי להרחיב את ההיתר מיוצאי צבא בלבד לכל אזרחי ישראל.
על פושעים בעלי רקע אלים ייאסר להחזיק נשק ברשיון.

חירות האזרח וביטחון הפנים
מפקד המשטרה המקומית - נבחר ציבור
בבסיסו של ההסכם בין האזרחים לבין מדינותיהם, האזרחים מוותרים על חלק מחירותם ומפקידים בידי המדינות את הסמכות להפעיל כוח. בתמורה, המדינות שומרות על ביטחונם של האזרחים ומגינות על החירויות הנותרות שלהם מפני איומים חיצוניים ופנימיים. אולם טבע האדם והניסיון ההיסטורי מלמדים כי הויתור על החירות עלול להפוך למדרון חלקלק, שכן כל גורם שמקבל כוח ישאף תמיד לשמרו ולהגדילו. כדי לבלום את המגמה הזאת נדרשת מעורבות פעילה של האזרחים.

המשטרה איננה יוצאת דופן. כמו כל גוף ממלכתי מונופוליסטי, המשטרה רוצה להרחיב את סמכויותיה ולקבל עוד משאבים. הדבר מוביל באופן טבעי לעיוות ביחסים שבין האזרח והשוטר. האזרחים מפסיקים להיות לקוחות ובמקום זאת הופכים להיות מופע צדדי, או אפילו מכשול, בניסיון של ראשי המשטרה לצבור כוח וסמכויות. מעיוות זה נובעות התנהגויות שליליות רבות, שנפוצות מדי בקרב שוטרי ישראל: החל בחוסר אדיבות בסיסית, עבור בהיטפלות לעוברי אורח ובביצוע חיפושים ללא חשד סביר, וכלה בעימותים אלימים ומיותרים עם אזרחים, שמסתיימים לעתים קרובות מדי בהגשת תלונה על תקיפת שוטר נגד מי שמעז להתלונן.

על מנת לתקן את העיוות, יש לאפשר לאזרחים להיות מעורבים בפיקוח על המשטרה ובקביעת סדרי העדיפויות שלה. מפלגת זהות תאפשר מעורבות כזאת בכך שתעביר לקהילות את הזכות לבחור את מפקדי המשטרה שישרתו אותן .

כאשר הקהילה תבחר את מפקד המשטרה המקומי, היחסים בין השוטרים לבין האזרחים יחזרו למצבם התקין. מפקד המשטרה יבין שהוא פועל למען האזרחים ובשליחותם, וינחיל את התפיסה הזו לשוטרים שתחת פיקודו. מפקד שירצה להיבחר מחדש, יוודא שפקודיו מתייחסים לאזרחים באדיבות וביעילות, ומקפידים לשמור על זכויותיהם. כאשר השוטרים יקדישו את מרב מאמציהם לשירות הקהילה, מעמדם בקהילה יעלה בהתאם. במקום שהאזרחים יחששו מהשוטרים ויחשדו בהם, הם יכבדו אותם ויסמכו עליהם. בקהילה כזאת, סביר הרבה יותר שהאזרחים ידווחו על פשעים וישתפו פעולה עם המשטרה בעת הצורך.

ביטול המאגר הביומטרי
מאגר ביומטרי הוא מאגר ממוחשב של נתונים ביומטריים, כגון טביעות אצבעות ותווי פנים. בניגוד לתעודת זהות ביומטרית, שמאפשרת הגנה על הנתונים הביומטריים מפני דליפה, מאגר ביומטרי הוא אוסף דיגיטלי של הנתונים הללו, שנשמר באופן בר-חיפוש. מאגר כזה מאפשר זיהוי של אדם בלי צורך בתעודה, ללא הסכמתו ולפעמים גם ללא ידיעתו .

הבדל אחד בין מאגר של נתונים ביומטריים למאגר אחר, למשל של ססמאות או של כרטיסי אשראי, הוא שססמה או כרטיס אשראי אפשר לבטל ולהחליף במקרה שהם דלפו, ואילו טביעות אצבעות ותווי פנים לא.

הבעיה המוצהרת שהמאגר הביומטרי נועד, כביכול, לפתור היא הנפקת תעודות זהות ישראליות על ידי מתחזים. אכן יש בעיה כזו אך ניתן לפתור את הבעיה באמצעות תעודות חכמות המכילות מידע ביומטרי "מוצפן", כגון מידע הקשור לטביעות אצבע, מבלי אפשרות לאחזר את המידע ומבלי צורך במאגר מרכזי.

הסכנה לפשיעה חמורה באמצעות נתונים, שדליפתם מן המאגר היא רק עניין של זמן, גדולה לאין ערוך מן הסכנה הקיימת היום הכרוכה בזיוף המסמכים. השורש לרצונה של המדינה בקיום מאגר כזה נעוץ בסיבה אחרת. למשטר יש נטייה טבעית לשאוף להרחבת סמכויותיו על חשבון חירויות האזרח – והתירוץ האולטימטיבי לכך הוא בדרך כלל ביטחון האזרחים. החזקת מידע על האזרחים הוא כוח המצוי בידיו של השלטון, וככל שהמידע הזה רב יותר, כך גדול כוחו של השלטון.

במקרה של המאגר הביומטרי האיוולת זועקת לשמים, שכן כאמור ישנם פתרונות לכל הבעיות שהמאגר בא לפתור באופן רשמי, ללא מאגר. תעודה חכמה המכילה מידע ביומטרי מוצפן ומתומצת תאפשר הגנה מפני כל הזיופים, ללא הסכנות והבעיות של מאגר ביומטרי.
מפלגת 'זהות' תבטל לאלתר את החוק הביומטרי, ובפרט את המאגר הביומטרי, ותשיב לאזרח את פרטיותו וחירותו.

הפסקת רדיפת צרכני הקנאביס
במדינת ישראל יש, על פי ההערכות, מאות אלפי צרכני קנאביס פעילים ויותר ממיליון תושבים שהשתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת. הקנאביס אינו מסוכן ואינו ממכר יותר מחומרים אחרים שצריכתם חוקית, כמו אלכוהול וטבק. רובם המוחלט של המשתמשים בקנאביס הם אנשים נורמטיביים, שאינם פוגעים באיש במעשיהם.

היות שכך, אין כל הצדקה להתייחס לצרכני קנאביס כאל עבריינים החייבים ברישום פלילי . אין כל הצדקה לעונש החמור על צריכת קנאביס - עד שלוש שנות מאסר בפועל. אין כל הצדקה גם לכוח האדם ולמשאבים הרבים שהמשטרה משקיעה בפעילות אכיפה נגד קנאביס, פעילות שעלותה לציבור הישראלי היא מאות מיליוני שקלים בכל שנה. מעבר לכך, ישנה סכנה גדולה שהמדינה תנצל לרעה את האיום התלוי מעל ראשם של ישראלים רבים שלא פגעו באיש.

אנו מבקשים ליצור תשתית חוקית שתאפשר לגדל ולסחור בקנאביס באופן חוקי, גם למטרות שאינן רפואיות, שבה כל אדם בוגר המעוניין בכך יוכל לצרוך קנאביס מבלי לעבור על החוק. לצורך כך יש ליצור תקנות כדי לוודא שרכישת קנאביס תעשה בצורה מודעת ועל ידי אנשים בוגרים, מבלי ליצור מגבלות שכל תכליתן להקשות על רכישה כזאת או להניא מפניה.

זהות תפעל ללגליזציה אחראית של השימוש והסחר בקנאביס ובמרכיביו, תוך קביעת תקנות מתאימות - בדומה לתקנות ולהגבלות על המסחר באלכוהול. כמו כל סוגי הרגולציה, צריך יהיה לבחון את הצורך גם בתקנות אלה ולעדכן אותן מעת לעת, בהתאם ללקחים שיופקו מהמתרחש בישראל ומתהליכים דומים במדינות אחרות בעולם. אלו הם התנאים העיקריים שמפלגת זהות תאמץ בשלב הראשון:
● השימוש בקנאביס ובמרכיביו, גידולם באופן לא מסחרי, אחזקתם או רכישתם לא יהיו עבירות.
● הגיל המזערי לרכישת קנאביס יהיה 21, והעונש על מכירה או אספקה של קנאביס או מרכיביו לאדם הצעיר מהגיל המזערי לרכישה יהיה זהה לעונש על מכירת או אספקת משקה משכר לקטין, כאשר האחריות תהיה על המוכר או הספק ולא על הרוכש.
● תיאסר מכירת קנאביס ומרכיביו במקומות בילוי. העונש על מכירה כזו יהיה קנס כספי.
● בית עסק שיהיה מעוניין למכור קנאביס או מרכיביו יזדקק לרשיון עסק מתאים, בדומה לזה שנדרש היום כדי למכור אלכוהול. המטרה היחידה של הרישוי תהיה לוודא שבית העסק יבהיר ללקוחות שהם רוכשים מוצרי קנאביס ויציית לתקנות, ובעיקר לתקנה האוסרת על מכירה או אספקה ללקוחות הצעירים מהגיל המזערי. הפרת התקנות תהיה עילה לפסילת הרשיון.

שבי לאויבים במקום מעצר מנהלי לכולם
קיים מתח מובנה בין חירות הפרט ובין המציאות של מצב מלחמה. מלחמות, מעצם הווייתן, אינן מתקיימות בין פרטים אלא בין ישויות קולקטיביות. במלחמה, החובה המוחלטת לשמור על זכויות הפרטים נדחית מפני אילוצי המציאות ומפני זכותה וחובתה של כל מדינה להגן על עצמה ועל אזרחיה. עקרון זה מובן היטב ומקובל בעולם, ועל פיו נקבעות נורמות של יחס לאויב - הן ללוחמים והן לאוכלוסיה אזרחית.

בין היתר, העיקרון הזה מאפשר למדינה לשבות את אויביה. המדינה אינה יכולה לשפוט ולהעניש אויב על כך שהוא נלחם בה, בהינתן שהוא נלחם לפי הנורמות המוסריות המקובלות ולפי דיני המלחמה. עם זאת, היא יכולה לשבות אותו או להגביל את פעולותיו ואת תנועתו בדרך אחרת על מנת להגן על בטחונה ועל בטחון אזרחיה ולוחמיה. בשעת מלחמה, שבי נחשב למענה הצודק וההומני ביותר לאיום של האויב על בטחון המדינה.

במשך עשרות שנים, למרות המציאות בשטח, מדינת ישראל מסרבת להכיר בכך שהיא נמצאת במלחמה מול אויבים המבקשים לפגוע בריבונותה או להשמידה. מכיוון שהמדינה אינה מכירה במלחמה, היא אינה מכירה באויבים כאויבים. המדינה מתייחסת לאויביה כאל פושעים ומטפלת בהם באמצעות מערכת המשפט שלה. אלא שמערכת המשפט אינה ערוכה לטפל באויבים, כפי שידעו מנסחיהם של דיני המלחמה. כדי להתמודד עם כך, המדינה אימצה את פתרון הכלאיים שנקרא מעצר מנהלי.

מעצר מנהלי הוא כלי שמאפשר למדינה להחזיק באדם בתנאי כלא לתקופות ארוכות ולחקור אותו ללא משפט, ללא הצגת הראיות נגדו, ללא האשמה בפשע וללא מתן זכות להתייעץ עם עורכי דין. הדבר מביא לפגיעה חמורה בזכותם של העצורים המנהליים להליך משפטי הוגן.

הכוח שהיכולת להשתמש במעצר מנהלי נותנת למדינה הוא כוח משחית. המדינה יכולה לעקוף באמצעותו את כל המנגנונים שמאפשרים משפט צדק, בלא שום שקיפות או ביקורת. מדינת חירות אינה יכולה להחזיק בכוח כזה.

טעות לחשוב שהכלי הזה משמש את המדינה רק נגד אויבים. אמנם רוב העצורים הם חשודים בטרור, אך חלקם נחשד בעבירות אחרות שאינן מלחמתיות בטבען וחלקן אפילו אינן אלימות. גם האפשרות להשתמש במעצר מנהלי נגד אנשי הפשע המאורגן הועלתה לא פעם, בין היתר על ידי יצחק אהרונוביץ' בהיותו השר לביטחון פנים. כל זמן שלמדינה יש זכות לבצע מעצרים מנהליים, אין דרך של ממש להגביל את השימוש בהם.

זהות תאסור על השימוש במעצר מנהלי. מדינת ישראל תכיר באופן רשמי בכך שהיא נמצאת במלחמה ותלמד להבדיל בין אויבים ובין פושעים. אויבים יישבו או יוגבלו באופן אחר בהתאם לנסיבות. הם לא יואשמו, לא יישפטו ולא יזכו ליחס של פושעים, אלא אם הפרו את דיני המלחמה. פושעים יישפטו במערכת המשפט הפלילית וימוצה עמם הדין, תוך שמירה על זכותם למשפט הוגן. אין זה אומר שהענישה כלפיהם תהיה חמורה פחות מהצעדים שיינקטו כלפי אויבים, כולל אויבים שפשעו, אבל היא לא תיעשה באותן מסגרות.

המושג "פגיעה בביטחון המדינה" רחב מדי ואינו מתאים להגדרת האויב. המדינה תוכל להכריז על מדינות זרות או על ארגונים חמושים הפועלים נגד ישראל ואינם שייכים לממשלה כעל התארגנויות עוינות. אויב יהיה אדם הנלחם במסגרת התארגנות עוינת או שנאמנותו נתונה לה, אדם שפעל לפגוע בריבונות הישראלית או לסכן את קיומה של המדינה למען מטרות עוינות , או חבר בארגון שאלו הן מטרותיו.

השבי אינו אמצעי ענישה ואסור יהיה להשתמש בו ככזה. הוא נועד אך ורק למנוע מהאויב להזיק למדינה ואין בעצם שביית האויב הבעת עמדה מוסרית כלפיו. המדינה תהיה חייבת לשמור על שלומם ועל כבודם של שבוייה. המדינה תהיה רשאית לחקרם , להחזיק בהם או להחליפם במסגרת חילופי שבויים. ככלל, בסיומה של המלחמה הצדדים הלוחמים משחררים את שבוייהם, אלא אם אותם שבויים נשפטים על הפרת דיני המלחמה.

למדינה יש זכות לשפוט אויבים שהפרו את דיני המלחמה כשפעלו נגדה, גם בזמן שהם שבויים. גם דיני המלחמה המקובלים מכירים בכך. מי שיואשם בהפרת דיני המלחמה יהיה זכאי למשפט צדק, אם כי הוא לא יישפט במערכת המשפט האזרחית והאופן שבו תובטח זכותו למשפט צדק יהיה שונה מהאופן בו מובטחת זכות זו לאזרח שפשע. קיימות הגדרות המקובלות בעולם למשפט צדק למי שהפר את דיני המלחמה ומדינת ישראל תשפוט לרוחן.

עלינו להכיר במלחמה - ולנצח בה. המלחמה מביאה להפרה בלתי נמנעת של זכויות הפרט, הן של אזרחי המדינה והן של בלתי-מעורבים באזורים שבשליטת האויב. אי-הכרה במצב המלחמה וניהולה בעצלתיים ובעצימות נמוכה במשך עשורים גרמו לשחיקה מתמשכת במעמדן של זכויות הפרט, בנוסף לקרבנות רבים בגוף ובנפש ולנזקים לרכוש ולמשק שניתן וצריך היה למנוע. על מנת שנוכל להפסיק לסבול מפגעי המלחמה, עלינו לנצח במלחמה - ולהביא את השלום.

חיסול אלימות המשטרה
תפקיד המשטרה הוא לא לשפוט ולא להעניש, אלא למנוע עבירות על החוק. אולם בישראל, גם אם לא ביצעת כל עבירה, נעצרת לשווא ושוחררת, תידרש למסור טביעות אצבעות, ואם צריך הן יילקחו ממך בכח, בניגוד למה שנעשה בעבר. אתה תידרש לחתום על ערבות, ואם תסרב יוארך מעצרך בתואנות שונות ומשונות, למרות שאין לכך שום סיבה ועוד ועוד.

למעשה, המשטרה נמצאת במאבק כיפוף ידיים מתמיד מול האזרח וחירותו. האזרח הישראלי מעדיף שלא להיתקל בשוטר ובוחר שלא להסתייע בו. אזרח שלא מצא חן בעיני המשטרה יכול למצוא עצמו בקלות חשוף לאלימות משטרתית חמורה ומואשם בעקבות זאת בעצמו בתקיפת שוטר, ולאחר מכן לנהל משפט, ולהזדקק להוכיח שההיפך הוא הנכון. למערכת יש את כל הזמן – הרי האזרח הוא זה שמממן אותה. לאזרח הקטן אין שום כח ממשי מולה, ומעטים המקרים בהם תוכח צדקתו .

השוטר צריך לראות עצמו כמשרת ציבור. כשמפקדי התחנות המקומיות יבחרו על ידי התושבים, יחול מהפך בתודעת השוטרים. עברות של אלימות שוטרים סתמית כלפי אזרחים צריכות לשאת עונשים מרתיעים מאוד – כולל פיצוי כספי נכבד ממשכורתו של השוטר.

היחס למרי אזרחי בלתי אלים
מדינות החירות המפותחות הכירו בכך, שישנם מצבים המצדיקים מעבר פורמלי על החוק. נורמות וכללי התנהגות במקרים כאלו, הפכו לאחד מיסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית. כאשר מדובר ביחידים, מדובר בסרבנות אידאולוגית; ואילו כאשר מדובר בציבור שלם, מדובר ב"אי ציות אזרחי מנומס", או בתרגום הלא מדויק שהשתרש בארץ: "מרי אזרחי בלתי אלים". המרי האזרחי ההמוני נושא מסר משמעותי הרבה יותר מסרבנותם של בודדים. ציבורים רחבים שאינם מסוגלים עוד להשלים עם עוולות השלטון, ומוכנים לעבור על החוק בצורה פסיבית, תוך תשלום המחיר הכרוך בכך, מצביעים על עוול קיצוני ששלטון חסר רגישות הוליך את נתיניו לתוכו.

התפרצות רחבה של מרי אזרחי הינה מבחן מצוין למהותו הדמוקרטית של השלטון. האדם הפשוט אינו מעוניין מטבעו לעבור על החוק, אלא לדאוג לחייו התקינים, למשפחתו ולפרנסתו. האזרח הקטן מעוניין באופן טבעי להיות מובל על ידי הנהגה ברורה, ולציית לה. הציות הינו טבע אנושי, ושבירת מחסום הציות הינה פעולה הנוגדת את טבע האדם. ציבור שלם היוצא לרחובות בצורה מרוסנת (בשונה מאספסוף), תוך נכונות למעבר על החוק ותשלום המחיר, חייב להדליק נורה אדומה אצל כל שלטון דמוקרטי, נורה הזועקת באותיות קידוש לבנה: הפרתם את כלל המשחק – לא הכללים הפורמליים, אלא הכללים החשובים יותר, התשתית הבסיסית, עליה נשענים ערכי הלאום. שלטון המתעלם ממחאה שכזאת – גם אם החוק לצידו – אינו יכול להתהדר בתואר "דמוקרטי". הקו הברור הנמתח בין החיוב בשמירת החוק והסדר, ובין הצורך הנדיר אך החיוני בהפרתו במצבים מסויימים – מאפשר קיום וביצור של שני העקרונות כאחד, גם עיקרון שמירת החוק, וגם העיקרון המוסרי.

מקובל כיום כי בכל המקרים שבהם פרץ "מרי אזרחי" בדמוקרטיות המערביות, קידם מרי זה את שלטון החוק והדמוקרטיה באותן מדינות, ומנע עיוותים מוסריים קשים אשר פשו בממסדיהן. מדובר כאן בכלי מאזן חשוב מאין כמותו נגד שרירות הלב השלטונית, כלי שתמיד היטיב עם המדינות שקיבלוהו עליהם, ומעולם לא הוביל לאנרכיה .

בישראל, מאז הקמתה, לא התפתח יחס שכזה כלפי מושג המרי האזרחי, ובכל פעם שכלי זה נוסה על ידי אזרחים, שניסו למחות באופן בלתי אלים תוך כדי מעבר על החוק כנגד מדיניות שנתפסה בעיניהם כעוולה יסודית, תגובת המדינה הייתה דיכוי של התופעה באלימות, תוך כדי ניסיון תמידי לצייר את המפגינים בתור הצד האלים, שהאלימות כנגדו היא הכרח בל יגונה.

מפלגת זהות, שצמחה משורשיה של תנועת "זו ארצנו", שחוותה על בשרם, גבם ועצמותיהם של מפגיניה הפאסיביים את אלימותם הקשה של השוטרים, שנשלחו לשם כך ועל דעת כך על ידי ממשלת ישראל, רואה מציאות זאת כחולי מוסרי שיש לבער מהנוף הישראלי.

מעבר לכך, גישה זו של המדינה היא היא האחראית על צמיחתן של קבוצת שוליים אלימות ברחבי הקשת הפוליטית. כאשר הממשלה לא מסוגלת להתייחס בנחישות לא אלימה למפגינים פאסיביים, ובכך לתת לעם לבטא את התנגדותו למדיניותה, ובוחרת במקום זה את דרך ההפחדה הכוחנית, היא מזמינה התנגדות אלימה ישירה מצד מי שמתייאש מהיכולת להשפיע על הציבוריות בדרכים לא אלימות.

זהות מתחייבת להוביל מדיניות המבחינה בין מחאות אלימות למחאות בלתי אלימות, ומתחייבת להימנע משימוש באלימות כלפי מאבקים שאינם אלימים, אפילו אם יש בהם מעבר על החוק. יש די והותר כלים משפטיים בידי המדינה להתמודד עם הפרת חוק, וממשלה הבטוחה במדיניותה לא צריכה לחשוש משפיטתם של מפגינים המוכנים לעבור על החוק במלוא חומרת הדין על עברותיהם. השימוש המשטרתי באלימות צריך להיות מוגבל אך ורק להתמודדות עם הפגנות אלימות באמת.

אנו מאמינים שכאשר הממשלה תכיר בהבדל היסודי בין מרי אלים למרי שאיננו כזה, גם יכולתה להתמודד עם הפגנות אלימות באמת תגדל מאוד, כי כאשר המשטרה אלימה כלפי כולם - אין לה לגיטימציה ציבורית להיות אלימה כלפי איש. כאשר יהיה ידוע שהמשטרה מפעילה כוח רק כנגד מי שמפעיל כח בעצמו, תהיה בידה הלגיטימציה המלאה הדרושה על מנת לפעול במלוא העוצמה נגד כל מי שמנסה לכפות את עצמו על החברה באלימות.

הזכות לשאת נשק
הזכות לשאת נשק נובעת ישירות מהזכות להגנה עצמית. גם כאשר האזרחים מפקידים בידי המדינה את הזכות להפעיל כוח, הם אינם מוותרים על זכותם היסודית להגן על חייהם, על חיי משפחותיהם ועל חייהם של הסובבים אותם מפני איום מיידי באלימות. זוהי זכות שאין לוותר עליה, ולו בגלל שמן הרגע שבו מתגלה הסכנה ועד הרגע שבו כוחות הביטחון מגיעים לזירה, אין בנמצא אדם אחר שיוכל להגן עליהם.

כאשר המדינה מונעת מהאזרחים להחזיק נשק להגנה עצמית, היא חותרת תחת הזכות הזאת. הטענה של המדינה היא שהדבר נעשה למען בטחוננו, אך אין בכך ממש. אלו שמושפעים מהאיסור לשאת נשק הם בעיקר אזרחים שומרי חוק. לפושעים יש כבר היום גישה לנשק לא חוקי ואין להם חשש להחזיק בו. מלבד זאת, על פושעים בעלי רקע אלים ייאסר להחזיק נשק ברשיון בין כה וכה. למעשה, אם יותר לאזרחים להחזיק נשק להגנה עצמית הם יהיו מוגנים יותר מפני פושעים שייאלצו לחשוב פעמיים לפני שהם מבצעים שוד או פורצים לבית באישון לילה בשל החשש להיתקל באזרח חמוש.

קשה גם להאמין שהאיסור הנוכחי נובע מחשש לשימוש לא אחראי של האזרחים בנשק. האיסור חל כיום גם על רובם המוחלט של יוצאי צה"ל, כלומר על אנשים, שבגיל 18 מדינת ישראל כבר הפקידה בידיהם נשק ולעתים אף חייבה אותם לצאת איתו לביתם במהלך שירותם הצבאי. לא ייתכן שהמדינה סומכת על שיקול דעתם של אותם חיילים בסדיר ובמילואים כשהם משרתים את צרכיה ומגינים עליה, אך אינה סומכת עליהם כשהם מבקשים לממש את זכותם להגן על עצמם.

לרצונה של המדינה להגביל את יכולתם של האזרחים לשאת נשק להגנה עצמית אין ולא כלום עם שמירה על בטחון הציבור. ההגבלות נובעות מרצונה הטבעי של המדינה לשלוט ולפקח על חיי האזרחים ולשמר את תלותם בה. לא לחינם כאשר רודנים עולים לשלטון הם ממהרים לאסוף את הנשק מידי האזרחים.

זהות רואה בזכות לנשיאת נשק להגנה עצמית את אחת מזכויות האדם הבסיסיות. המדינה אינה הסמכות הנותנת לאדם את הזכות להגן על עצמו – סמכותה היא רק לשלול את הזכות הזו ממי שמסכן את החברה, במזיד או בשגגה.

תפיסת הביטחון הלאומית: הכרעה ונצחון במקום "הכלה" ו"סבבים"

מערכת הביטחון נכשלה בשימור רמת הביטחון שהורגלנו לה לפני הסכם אוסלו: שמירת העורף מחוץ למעגל הלחימה. כשלון זה מחייב תיקון יסודי.
אסכולת ה"הכלה" החליפה את אסכולת ההכרעה, והניסיון להחזיר את הגלגל לאחור מאיים על הקריירות של חברי אליטה רחבה, אשר נבנו סביב תעשיית ה"שלום" של הסכם אוסלו.
צה"ל נועד לשמש לתכלית אחת בלבד: לייצר הרתעה אימתנית מפני התקפה על מדינת ישראל, ואם ההרתעה לא מספיקה - להכריע את האויב במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בהרוגים ישראלים. • זכותנו לדרוש מצה"ל להתמקד בעיקר, ולתת תמורה מרבית להשקעה (בהתחשב להון העצום המושקע בו).
על צה"ל לשקם את עולם הערכים לפיו יש לנצח במערכה ולחסל את האויב – עולם ערכים שאבד מאז הסכמי אוסלו.
אובדן ערך הניצחון והחתירה לקראתו הובילו לכך שמפקדי הצבא הבכירים, במקום לתת בידי הדרג המדיני את הביטחון באפשרות לגבות את מדיניותם באמצעות צה"ל, עושים בדיוק את ההיפך.
לשיא הגיעו הדברים כאשר סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, בנאום יום הזיכרון לשואה ולגבורה הניח את החברה הישראלית וצה"ל על קנה מידה זהה לזה של החברה הגרמנית ערב עליית הנאצים והזהיר מפני התפתחויות דומות.
הדרך לבניית צבא יעיל ומנצח עוברת קודם כל דרך שיקום ובניית ערכי הצבא. רק על תשתית ערכית נכונה יהיה ניתן:

לייצר אסטרטגיית לחימה נכונה ולגזור ממנה טקטיקות לחימה נכונות, מעטפת מוסרית תומכת, ותמיכה משפטית מלאה בחיילים.
לגייס לצבא רק את מי שבאמת יש בו צורך, תוך מתן שכר הוגן בהתאם לתפישת הצבא ההתנדבותי שזהות מקדמת. הדבר יספק גם אימון מקצועי מלא התואם לדרישות המבצעיות בכל גזרה ובכל חיל.
הגדרת מטרת כל לחימה כהכרעת האויב. במסגרת זו יוגדר האויב בו נלחמים כאנשים וארגונים או מדינות, ולא אמצעי לחימה כמו טרור מנהרות ורקטות.
כשאין ניצחון, המלחמה לעולם אינה נגמרת, וכשהמלחמה לא נגמרת, גם השלום לא יכול להתחיל.
מודל הגיוס לצה"ל: במגמה לקראת צבא מקצועי התנדבותי

השינויים הגדולים בטכנולוגיה הצבאית, שינו גם את ה"ביקוש" וגם את ה"היצע" של כח האדם לצה"ל.
צה"ל זקוק לכח אדם איכותי אשר נדרש לעבור הכשרה מקצועית ממושכת הכוללת גם שירות קבע של שנה עד מספר שנים.
בגלל השינוי בצרכי צה"ל, יש כיום יותר ויותר מגויסי חובה שצה"ל לא באמת צריך, אך נאלץ להחזיקם בשירות לאורך שנתיים או שלוש שנים, בתפקידים לא-חיוניים, עד כדי "אבטלה סמויה" בהיקף רחב.
החזון שלנו הוא לקצר את שירות החובה החל על כולם, כולל כולם, לטירונות בלבד.
מי שיהיה מעוניין להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להציג מועמדות, ומתוך המועמדים הצבא יבחר את מי שהוא באמת צריך.
למגויסים תשולם משכורת מכובדת, הנגזרת מהשכר הממוצע במשק. הם יקבלו אימון וציוד מתקדמים ביותר, יקבלו השכלה אקדמית, ויזכו למעמד חברתי גבוה.
כדי לא לבצע מהפכה מהירה בגיוס לצה"ל שעלולה לסכן את קיומנו, השינוי שתואר כאן יבוצע בהדרגה, בתהליך שיימשך שנים, בתיאום מלא עם צה"ל, ובכל הזהירות ההכרחית.
האיום האיראני

"אם בא להרגך – השכם להורגו" – תלמוד בבלי

"הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמות, היא לחסל את המנוולים שמתחילים אותן" - ג'ורג' פאטון.

סכנת אובדן הלגיטימציה לקיומה של ישראל

נשק גרעיני בידי אירן פירושו יכולת להרוס בבת אחת ערים בישראל ולהשמיד את תושביהן.
ישראל אמנם ממשיכה להצטייד באמצעי לחימה להתקפה ולהגנה, ופועלת בתושיה ויצירתיות על מנת לעכב את תכנית הגרעין האירנית, אך ישראל אינה מחסלת את הסכנה כפי שחיסלה את הסכנה במקרים קודמים בעבר.
התגרענותה של איראן תגרום בהכרח למירוץ חימוש גרעיני בכל המזרח התיכון, אשר יגדיל עוד יותר את האיום על ישראל. המזרח התיכון מוצף כעת בעוד ועוד נשק מתקדם, ובהמשך אולי גם בנשק גרעיני.
עם זאת, הסכנה האמיתית היא בתהליך הדה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה של מדינה יהודית בעולם.
האיראנים מאיימים עלינו במפורש בהשמדה, ללא תגובה ממשית - והעולם מתרגל מחדש לרעיון.
גם השואה לא החלה מרצח היהודים אלא מדה-לגיטימציה לקיומם בנאומי השטנה של היטלר, בהם דיבר מפורשות על חיסולה של יהדות אירופה.
"דוקטרינת בגין" קבעה במפורש: "בשום נסיבות לא נאפשר לאויב לפתח נשק להשמדה המונית נגד עמנו. נגן על אזרחי ישראל בעוד מועד, ובכל האמצעים שברשותנו".
במקום לפעול נגד הסכנה, נתניהו פעל בהתמדה כדי להעביר את האחריות עליה מישראל ל"עולם", ובכך ערער את מעמדה של ישראל בעולם כמדינה ריבונית. העולם בחר, כצפוי, שלא לפעול למעננו.
מנהיגי ישראל מרגילים את עצמם, אותנו ואת העולם לכך שישראל נמנעת מלפעול בלי לקבל "אור ירוק" מהעולם, ולא רק בתחום הגרעין אלא - גם בעזה ובלבנון.
חיסול והתרעה של מנהיגי האויב עצמם

במלחמה, היעד העיקרי לפגיעה הוא האויב עצמו. כלי נשק אינם האויב.
האויב הוא מי שמבקש להשמיד אותנו, ומשקיע את מיטב משאבי עמו בפיתוח והצטיידות בכלי הנשק שנועדו לכך. האויב הוא המשטר האירני.
ה"סיוע" הצבאי האמריקני ומחירו

הסיוע השנתי האמריקני, היה שווה בשנת 2014 לאחוז אחד בלבד (1.0%) מהתוצר של ישראל, והמספר הזה ממשיך לרדת.
מדובר בהיקף שישראל יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו.
מחירו האמיתי של הסיוע הבטחוני בחופש פעולה בטחוני, במעוף, בחירות מחשבה, בהשלכות כלכליות ובהרוגים, גדול בהרבה מערכו.
• ה"סיוע" האמריקאי לישראל הוא כיום אינטרס פוליטי וכלכלי אמריקאי, לא ישראלי. מדובר בסיוע שיוצר תלות ביטחונית ומדינית, פוגע בביטחון, פוגע בכלכלה, ומעודד שחיתות.

בטחון ישראל: תפיסת הבטחון הלאומית
הכרעה ונצחון במקום "הכלה" ו"סבבים"
במדינה שקמה לאחר השואה, ושאזרחיה עדיין נרצחים כי הם יהודים, אתוס הביטחון הוא אתוס היסוד. לציבור יש אינסטינקט בטחוני בריא ושכל ישר, אך חסרים לו בדרך כלל הכלים של הכרת והבנת הטכנולוגיה הצבאית המודרנית , הביטחון והמלחמה. חסרים לו הכלים להפרדה בין דעות קדומות, ובין עובדות, לקחים, וביקורת בונה על מערכת הבטחון. הציבור נאלץ להישען על מומחים-לכאורה בכירי דרגה, תוצרי ומקודמי המערכת, המנציחה את עצמה, את חבריה ואת תפיסותיה, השגויות לא פעם.

כישלונה המהדהד של מערכת הביטחון לשמר את רמת הבטחון שהורגלנו לה לפני הסכם אוסלו - לשמור את העורף מחוץ למעגל הלחימה, בלי מאבטחים בכל מקום, בלי טילים על בתינו, בלי מנהרות, ובלי איום גרעיני - כשלון זה מחייב תיקון יסודי. אולם תיקון זה אינו אפשרי כעת, כיוון שאסכולת ה"הכלה" החליפה את אסכולת ההכרעה, וכל ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור מאיים על הקריירות של חברי אליטה רחבה, אשר נבנו סביב תעשיית ה"שלום" של הסכם אוסלו.

על אתוס הביטחון גם הועמסו שלל אינטרסים וערכים שאין להם דבר עם בטחון. הצבא לא אמור להיות זירה למאבקים חברתיים. הוא לא אמור לחנך, לא לייצר "שוויון מגדרי", לא לשדר תוכניות חדשות ופרשנות, ולא ליצור "שוויון בנטל".

צה"ל נועד לשמש לתכלית אחת בלבד: לייצר הרתעה אימתנית מפני התקפה על מדינת ישראל, ואם ההרתעה לא מספיקה - להכריע את האויב במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בהרוגים ישראלים. על צה"ל לעשות זאת במחיר כזה לאויב, שייצור אצלו הרתעה חדשה מפני "סבב" נוסף למשך כמה שיותר עשורים. זה אפשרי בהחלט. לדוגמא, מאז הסכם הפסקת האש שלאחר מלחמת יום כיפור, ועד שהמשטר הסורי קרס, התקיים שקט מוחלט בגולן במשך 36 שנים רצופות. גם המשטרים במצרים ובירדן הסכימו לשלום עם ישראל רק לאחר שספגו תבוסות צבאיות מוחצות מידי צה"ל.

בהתחשב בהון הכספי והאנושי העצום המושקע בצה"ל, זכותנו לדרוש ממנו להתמקד בעיקר, ולתת תמורה מרבית להשקעה.

על מנת לייצר את אותו צבא, יעיל ואיכותי, שמכריע את אויבי ישראל במהירות וביעילות, וכך חוסך בחיי אדם ובכסף, מרתיע, וסולל את הדרך לשלום, חייב צה"ל לשקם את עולם הערכים שאיבד מאז הסכמי אוסלו. היפוך ערכי הצבא המסורתיים, מניצחון להכלה, ונטישת עקרונות המלחמה הבסיסיים ביותר, כמו למשל ריכוז המאמץ להכרעה, הביא לבזבוז תקציבי ענק, לפגיעה באימונים וביכולתו הקרבית של צה"ל, לאובדן היכולת לנצח, ולקורבנות רבים ומיותרים.

אפשר, לדוגמא, להשקיע משאבי עתק בסוללות "כיפת ברזל" רבות, ובפריסת כוחות גדולים סביב רצועת עזה, ובטיסות מעליה, ובים מולה. אפשר לנסות "להכיל" את האיום בכל דקה ובכל יום לאורך שנים. מנגד, אפשר לנצח במערכה ולחסל את האויב. בכל מערכה שבה נסתמך על "הכלה" כאסטרטגיה, נמשיך לא לנצח, ונמשיך "לספוג".

צה"ל של היום אינו חותר לניצחון. ניצחון לא קיים יותר בעולם המושגים שלו, משום שהחברה ששלחה אותו לתפקידו כבר לא מאמינה בצדקת קיומה, וממילא בזכותה להכריע את אויביה.

צה"ל חותר להכלה. אבל ההכלה מנציחה את מצב הלגיטימיות של האלימות כלפי ישראל, ומערערת את הלגיטימציה הישראלית בעולם, ואפילו בבית פנימה. היא דורשת כמות כוחות ומשאבים גדולים הרבה יותר, שלעולם לא יספיקו, מביאה למספר גדול יותר של הרוגים ופצועים, שנה אחר שנה, ללא סוף, ומבטיחה את המלחמה הבאה, בתנאים קשים יותר.

אובדן ערך הניצחון והחתירה לקראתו הובילו לכך שמפקדי הצבא הבכירים, במקום לתת בידי הדרג המדיני את הביטחון באפשרות לגבות את מדיניותם באמצעות צה"ל, עושים בדיוק את ההיפך. דוגמא להתנהלות זו ניתנה, למשל, כאשר מעדות מוקלטת של שר הבטחון לשעבר אהוד ברק, התברר כי היה זה הדרג הצבאי, ולא האזרחי-מנהיגותי, שמנע את תקיפת והשמדת מתקני הגרעין באירן. יש עוד דוגמאות רבות, אמירות פומביות של אלופים ורמטכ"לים, המעידות שהם מקובעים בגישת ה"הכלה", ודוחים על הסף את האפשרות להכריע ולנצח, אפילו כשהיא מוצעת להם. יש לכך גם דוגמאות בתחום בטחון הפנים. למשל - התנגדות שב"כ להוצאתה מחוץ לחוק של "התנועה האיסלמית" בישראל, מול הדרג המדיני שהחליט על כך פה אחד.

ערב מלחמת ששת הימים עמדה ישראל נוכח איום קיומי מיידי. צה"ל תכנן להזניק את כל חיל האוויר בבת אחת ולתקוף את בסיסי חיל האויר המצרי, ורק לאחר מכן "להתחיל" את המלחמה, אחרי שכבר הוכרעה לטובתנו במהלומת הפתיחה. ראשי מערכת הביטחון הקרינו אז ביטחון עצמי ומוראל גבוה. בשלב מסוים הם אף איימו בהתפטרות אם לא יתאפשר להם לתקוף, כי הם ידעו שאם נמשיך להמתין עד שצבאות ערב יתקפו ראשונים, המחיר בדם יהיה כבד וקיום ישראל יהיה בסכנה חמורה. כך ביצע כל צד את תפקידו האמיתי. ההנהגה האזרחית שקלה את כל השיקולים, ולבסוף החליטה, וההנהגה הצבאית, מוכנה ונחושה לקרב, נתנה ביד מנהיגי האומה את הביטחון ואת הכלים לבצע.

פעם אחר פעם מתברר לנו שכיום התהפכו היוצרות, וגם כשההנהגה האזרחית כבר מבינה שאין ברירה אלא לתקוף, ולהכריע, אלופי הצבא וזרועות הבטחון לא זו בלבד שאינם דוחפים קדימה, אלא להיפך, בולמים את המנהיגים.

לשיא הגיעו הדברים כאשר סגן הרמטכ"ל – האלוף גולן – בנאום יום הזיכרון לשואה ולגבורה (תשע"ו) הניח את החברה הישראלית וצה"ל על קנה מידה זהה לזה של הצבא הנאצי והזהיר מפני התפתחויות דומות. לא מדובר בפליטת פה אלא בתוצר מתבקש של אינדוקטרינציה ארוכת שנים של קציני ולוחמי צה"ל באמצעות עמותות חיצוניות, חלקן נתמכות בידי "הקרן לישראל החדשה", המערערות עד היסוד את יסודות הזהות והצדק הישראלי, מונעות את יכולת הזיהוי של האויב ככזה, ומעקרות את יסוד הניצחון מהשיח הצה"לי.
הדרך לבניית צבא יעיל ומנצח עוברת קודם כל דרך שיקום ובניית ערכי הצבא. רק על תשתית ערכית נכונה יהיה ניתן:
● לייצר אסטרטגיית לחימה נכונה.
● לגזור ממנה טקטיקות לחימה נכונות, ומעטפת מוסרית תומכת, ללא התערבות משפטית בזמן מבצע, ותמיכה משפטית מלאה בחיילים.
● לגייס לצבא רק את מי שבאמת יש בו צורך, תוך מתן שכר הוגן בהתאם לתפישת הצבא ההתנדבותי שזהות מקדמת.
● הצטיידות בציוד המתאים ביותר לדרישות המבצעיות, ללא השפעת גורמים זרים בצורת כסף ממדינות זרות.
● אימון מקצועי מלא התואם לדרישות המבצעיות בכל גזרה ובכל חיל, כך שכל חייל יהיה בעל יכולת מקצועית ארוכת שנים בתפקידו.
● הגדרת מטרת כל לחימה כהכרעת האויב. במסגרת זו יוגדר האויב בו נלחמים כאנשים וארגונים או מדינות, ולא אמצעי לחימה כמו טרור מנהרות ורקטות, ויוגדרו ההישגים הנדרשים אליהם יש להגיע בסוף הלחימה.
עם התמלא התנאים הנ"ל, ניתן יהיה להגיע גם להשגת הניצחון בפועל.

דור שלם של מפקדים וחיילים צמח אל עולם מושגים "פוסט-מודרני" של "נרטיבים" - עולם שאין בו אמת ושקר, טובים ורעים, ולכן לא יכול להיות בו צדק, ולא התחלה וסוף, וממילא גם לא ניצחון.

וכשאין ניצחון, המלחמה לעולם אינה נגמרת, וכשהמלחמה לא נגמרת, גם השלום לא יכול להתחיל.

מודל הגיוס לצה'ל
במגמה לקראת צבא מקצועי התנדבותי
השינויים הגדולים בטכנולוגיה הצבאית מאז קום המדינה, כמו גם השינוי הדמוגרפי הגדול במצבה של ישראל מאז, שינו גם את ה"ביקוש" וגם את ה"היצע" של כח האדם לצה"ל. מצד אחד, צה"ל זקוק יותר ויותר לכח אדם איכותי אשר נדרש לעבור הכשרה מקצועית ממושכת, ואז נדרש לשרת שירות ארוך הכולל גם שירות קבע של שנה עד מספר שנים , כדי להחזיר במלואה את ההשקעה בהכשרתו, בין אם מדובר בלוחמים, או בתומכי-לחימה. מצד שני, בגלל השינוי הזה בצרכי צה"ל, יש כיום יותר ויותר מגויסי חובה שצה"ל לא באמת צריך, אך נאלץ להחזיקם בשירות לאורך שנתיים או שלוש שנים, בתפקידים לא-חיוניים, עד כדי "אבטלה סמויה".

החזון שלנו הוא לקצר את שירות החובה החל על כולם, כולל כולם, לטירונות בלבד. מי שיהיה מעוניין להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להציג מועמדות, ומתוך המועמדים הצבא יבחר את מי שהוא באמת צריך. למגויסים תשולם משכורת מכובדת, הנגזרת מהשכר הממוצע במשק, הם יקבלו אימון וציוד מתקדמים ביותר, יקבלו השכלה אקדמית, ויזכו למעמד חברתי גבוה בזכות תרומתם לבטחון המדינה ולתנאים הטובים אותם הם מקבלים.

המודל הזה קיים כבר כיום במקצועות רבים בצה"ל, ויש להרחיבו לכלל הצבא, והוא כולל:
קיצור שירות החובה
בשנת 1949, משך שירות החובה היה שנתיים לגברים ושנה אחת לנשים. בשנת 1965, משך שירות החובה היה שנתיים וחודשיים לגברים, ושנה ושמונה חודשים לנשים. כיום משך השירות הוא שנתיים ושמונה חודשים לגברים ושנתיים לנשים, ולצה"ל יש עודף כח אדם . שירות החובה יקוצר, בהדרגה, ככל שניתן, כפי שייקבע לאחר בחינה יסודית בתיאום מלא עם צה"ל, וכחלק בלתי נפרד מכלל התוכנית המוצעת כאן.

בשנת 2015 הציע צה"ל במסגרת התוכנית הרב-שנתית שלו לקצר את שירות החובה, ולשים דגש מרכזי על משרתי הקבע הצעירים. זהו צעד ראשון מצוין בכיוון הנכון.

אפשרות לשחרור מוקדם
בנוסף לקיצור שירות החובה לכולם, תינתן לצה"ל אפשרות קלה יותר מהקיימות היום לשחרר חיילים וחיילות לפני תום שירותם, אשר אין באמת צורך בשירותם במשך כל שירות החובה. גם כאן, השינוי יבוצע בתהליך הדרגתי, וכחלק בלתי נפרד מכלל התוכנית המוצעת כאן.

העלאת שכר החיילים
מי שמשרתים בצה"ל שירות משמעותי וחיוני, בשירות חובה, בשירות קבע, או בשירות מילואים , ובמיוחד משרתי הקבע הצעירים - אלו אשר מקצועם הצבאי דרש את הארכת שירותם לשירות קבע, יתוגמלו היטב: בשכר, בלימודים, בדיור ובהטבות נוספות אשר ישקפו, כלכלית וחברתית, את המעמד הראוי לחיילינו. מי שצה"ל אינו זקוק לשירותו, ישוחרר מוקדם ככל האפשר לחיים האזרחיים, ויתרום שם את תרומתו למדינה ולחברה.

השינוי המוצע כאן בשירות בצה"ל, ביחד עם השינוי המהותי בתפיסת הבטחון מ"הכלה" להכרעה, יאפשרו לצה"ל להיות יותר קטן מספרית ותקציבית, והרבה יותר יעיל וחזק, מרתיע ומנצח.

הדרגתיות השינוי
כדי לא לבצע מהפכה מהירה בגיוס לצה"ל שתסכן את קיומנו, השינוי שתואר כאן יבוצע בהדרגה, בתהליך שיימשך שנים, בתיאום מלא עם צה"ל, ובכל הזהירות ההכרחית. נתקדם בתהליך זה רק כל עוד הוא יחזק את כוחו של צה"ל.

היחס לסרבנות גיוס ושירות מצפונית
המצב כיום
תופעת סרבנות הגיוס המצפונית והיחס הראוי אליה העסיקו את כל המדינות החופשיות במאה השנים האחרונות. לצערנו, ישראל אינה מהווה דוגמה חיובית במיוחד בנושא זה, כאשר השיטה הנהוגה בארץ להתמודד עם סרבנות גיוס היא שיטת ה"התשה". סרבני הגיוס נכנסים לכלא צבאי פעם אחר פעם לתקופות קצרות, מתוך ציפייה של המערכת הצבאית שהדבר יגרום להם לוותר בסופו של דבר, כפי שאכן קורה לחלק גדול מהם. אלה שלא נכנעים מתישים את המערכת הצבאית ומשתחררים לבסוף ללא הכרה בהם כסרבני מצפון, אלא במסגרת הגדרות מתחמקות של אי התאמה.

הנזקים המוסריים והמעשיים
זהות סבורה שהמדיניות הנהוגה כיום אינה מוסרית ואיננה מכבדת את המדינה ואת צה"ל, ובעיקר מבליטה את חוסר הביטחון העמוק של המדינה בצדקת דרכה.

ראשית, אי ההכרה בסרבנות מצפונית כתופעה בעלת מעמד משפטי מוגדר מעבירה מסר. המסר הוא שהמצפון איננו גורם שיש להתחשב בו, אלא להדחיקו. אין בהתנהלות כיום מול החיילים הסרבנים התייחסות לטעותם המוסרית בסירוב מחד, ואין הכרה בזכותם האישית לציית לצו מצפונם מאידך.

על מנת לטשטש את תופעת הסרבנות ואת תופעת העריקה, לא פעם הצבא מעלים עין מחיילים או מפקדים שמפסיקים להתייצב במקום שירותם, וממשיך לשלם את משכורותיהם (גם כאשר מדובר במשכורות קבע), ובלבד שלא לחשוף את עובדת מאיסתם בשירותם הצבאי.

הנזק שבתופעה הזו ברור כשמש. עם ישראל מעולם לא האמין בציות עיוור העוקף את צו הערכים. גישה כזו מעוררת סלידה בקרב כל יהודי מעצם טבעו, בין אם הוא מזדהה עם הטענה המצפונית ובין אם לאו, והתוצאה היא אובדן האמון בכך שהמערכת הצבאית מבטאת צדק, מעבר לכוח הכפייה שניתן לה. כוחו של הצבא מול הסרבנות הוא בצדקתו, ולא ביכולתו לשלוח חיילים לכלא עד שישתכנעו לוותר על מאבק עקרוני.

הזכות לשאת באחריות על בחירה מצפונית
זהות מאמינה שחברה הבטוחה בצדקת דרכה המוסרית מסוגלת להתמודד עם תופעת הסרבנות באופן אמיתי וישיר הרבה יותר. אין מדינה שמלחמותיה ומילוי צרכיה הבטחוניים צודקים ומוסריים יותר מאשר מדינת ישראל, ולכן, אין שום סיבה שההתמודדות עם התופעה תהיה כפי שהיא כיום.

זהות תפעל לקביעת נוהל כדלהלן:
● כל אזרח העומד לפני גיוס יוכל להצהיר בפני שלטונות הצבא על סירובו לשרת בצבא ההגנה לישראל מטעמים מצפוניים.
● לאחר הצהרה זו הוא יישפט בפני בית דין צבאי, שבו הוא יידרש להוכיח שטעמיו הם אכן מצפוניים ולא תועלתניים.
● אם בית הדין ישתכנע בכנותו, הוא יפסוק עליו עונש מאסר של שנה אחת על סירוב גיוס מצפוני, שייקבע בחוק.
● לאחר ריצויו הוא ישוחרר מצה"ל לאלתר.
● נוהל זה יחול גם על חיילים אשר במהלך שירותם יגיעו למסקנה ששירותם הצבאי אינו עולה בקנה אחד עם מצפונם.

כביטוי בולט להכרתנו ואמונתנו בכך שאדם הבוחר שלא לשרת מטעמי מצפון הוא טועה ועשוי לחזור בו מטעותו, יש לקבוע כי:
● במידה ותוך כדי ריצוי מאסרו יחזור בו החייל מהחלטתו, הצבא יאפשר לו להמשיך בשירותו במשך השירות הקבוע בחוק.

גישה זו מדגישה את הצורך בהתמודדות עם התופעה, הנובעת מאמונה ברורה של העם ומדינתו בצדקת דרכם - אמונה הנותנת יכולת להישיר מבט אל האזרח המסרב להתגייס תוך אמירה ברורה כלפיו: "אתה צודק בכך שאדם חייב למלא את צו מצפונו, ולא על מילוי צו זה אתה נענש. אתה נענש על כך שאתה דבק בערכים מוטעים ופוגע בעמך ומדינתך שאתה מחויב להם".

הקהיית העוקץ במעבר לצבא מקצועי
כל האמור לעיל יאבד הרבה מן הרלוונטיות שלו, כאשר ישראל תעבור בהדרגה למודל גיוס ושירות הדומה יותר לצבא מקצועי התנדבותי. במצב שבו כל אזרח שאיננו מעוניין בפרק חיים משמעותי של שירות צבאי מקצועי מגוייס לתקופה קצרה יחסית, שאיננה כרוכה בעימות עם איש, סירוב גיוס או שירות מצפוניים הופך להפגנה גרידא. במצב כזה, עוקץ ההתמודדות עימה יוקהה, וממדי התופעה יקטנו.

האיום האירני
"אם בא להרגך - השכם להרגו" – תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין.
"הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמות, היא לחסל את המנוולים שמתחילים אותן" - ג'ורג' פאטון.

סכנת אובדן הלגיטימציה לקיומה של ישראל
נשק גרעיני בידי אירן פירושו יכולת להרוס בבת אחת ערים בישראל ולהשמיד את תושביהן. אל מול הסכנה הזאת, ישראל ממשיכה להצטייד באמצעי לחימה להתקפה ולהגנה, ופועלת לעכב את תכנית הגרעין האירנית, אולם ישראל אינה מחסלת את הסכנה כפי שחיסלה את הסכנה במקרים קודמים, כשצה"ל תקף והרס את מתקני הגרעין בעירק (1981), ובסוריה (2007).

אולם, עיקר הסכנה אינו טמון בנשק הגרעיני עצמו. נשק גרעיני בידיה של איראן, עם כל אימתנות מימדי ההרס שלו, לא ישמיד כליל אפילו מדינה כישראל. החשש מפני נשק גרעיני בידי אויבינו מסמא את עינינו מלהבין את עיקר הסכנה שבנשק זה .

פרשנים מוסיפים, ובצדק, שהתגרענותה של אירן תגרום בהכרח למירוץ חימוש גרעיני וקונבנציונלי בכל המזרח התיכון, אשר יגדיל עוד יותר את האיום על ישראל. זהו מירוץ חימוש שכבר החל , ואף הוגבר מאז ש"הסכם הגרעין" ב-2015 הבהיר שארה"ב ו"העולם" מרשים לאירן להגיע לסף הנשק הגרעיני ללא הפרעה. אפילו הסנקציות הכלכליות שהעיקו מאוד על אירן הוסרו, וכל ספקי הנשק בעולם (חוץ מישראל) עומדים כעת בתור לקבל את חלקם ב"רשימת הקניות" עתירת הממון, של האירנים מצד אחד, ושל שכניהם המודאגים מצד שני (כולל ישראל). המזרח התיכון מוצף כעת בעוד ועוד נשק מתקדם, ובהמשך אולי גם בנשק גרעיני.

ואולם, הסכנה האמיתית היא בתהליך הדה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה של מדינה יהודית בעולם. האיראנים מאיימים עלינו במפורש בהשמדה, ללא תגובה ממשית, והעולם מתרגל מחדש לרעיון.

על מנת להבין את עומק הסכנה, די להיזכר שזה כבר קרה לנו בעבר הלא רחוק. השואה לא החלה במחנות ההשמדה. השואה החלה בנאומי השטנה של היטלר, מאז עלייתו לשלטון בגרמניה, בהם דיבר מפורשות על חיסולה של יהדות אירופה. כשראש מדינה מודיע ברבים על כוונתו להשמיד את היהודים, ועולם כמנהגו נוהג, נעלמת הלגיטימיות הבינלאומית של הקיום היהודי, והשמדתנו נתפסת שוב כלגיטימית.

כשהודיעו שליטי אירן במפורש על כוונתם "למחוק את ישראל מהמפה", תוך שהם משקיעים משאבי עתק בתוכנית הגרעין הצבאית שלהם, העולם ציפה לתגובה ישראלית בהתאם ל"דוקטרינת בגין" שקבעה במפורש: "בשום נסיבות לא נאפשר לאויב לפתח נשק להשמדה המונית נגד עמנו. נגן על אזרחי ישראל בעוד מועד, ובכל האמצעים שברשותנו" .

אך ככל שהתעכבה התגובה הישראלית, החריפו מנהיגי אירן את דבריהם על ישראל, והגבירו את הקצב בתוכנית הגרעין שלהם , ותהליך הדה-לגיטימציה לעצם קיומה של ישראל החל מחדש.

במקום לפעול נגד הסכנה, נתניהו פעל בהתמדה כדי להעביר את האחריות עליה מישראל ל"עולם", ובכך הוריד את מעמדה של ישראל בעולם מזה של מדינה ריבונית, שברור שהיא תגן על עצמה בעצמה, למעמד שהיה לצ'כוסלובקיה ערב ועידת מינכן ב-1938: של מדינה שויתרה על זכותה לקבוע את גורלה בעצמה, וכעת אחרים קובעים את גורלה, בהתאם לאינטרסים שלהם כמובן.

השינוי הזה במעמדה של ישראל כבר קרה, והדמיון בין המנהיג הצ'כי משנת 1938 שלא הורשה להשתתף בדיונים על גורל ארצו, לבין נתניהו שלא הורשה ב-2015 להשתתף בדיוני הסכם הגרעין עם אירן, הוא דמיון מחריד. במקום לפעול כמדינה עצמאית, מנהיגי ישראל מרגילים את עצמם, אותנו, ואת העולם, לכך שישראל נמנעת מלפעול בלי "אור ירוק" מהעולם, ולא רק בתחום הגרעין אלא גם בעזה ובלבנון. הדברים נאמרו על ידם פעם אחר פעם במפורש ובפומבי.

ישראל כיום חזקה צבאית וכלכלית יותר מאי פעם, וממשיכה להתחזק בהתמדה. אך מבחינת חוסנה הלאומי, מעמדה העולמי וצדקת קיומה, נמצאת ישראל בנקודה החלשה ביותר מאז תחילת מלחמת העצמאות, משום שהמשך קיומנו חזר להיות נושא לדיון פתוח ופומבי בעולם. ובסופו של יום, מה שקובע זה לא מה שאתה יכול לעשות, אלא מה שאתה עושה.

חיסול והרתעה של מנהיגי האויב עצמם
האויב אינו הפצצה הגרעינית האירנית ומתקני הפיתוח והייצור שלה, אלא המשטר האירני . מי שמבקש להשמיד אותנו, ומשקיע את מיטב משאבי עמו בפיתוח והצטיידות בכלי הנשק שנועדו לכך, הוא האויב. הוא, ולא כלי נשקו. במלחמה, היעד העיקרי לפגיעה הוא האויב עצמו, ולא כלי הנשק ושאר האמצעים שלו. אמנם אפשר וצריך לפגוע גם בכלי הנשק, בהתאם ל"דוקטרינת בגין" , אבל כלי נשק אינם האויב.

ראשי המשטר האיראני הקוראים להשמדתנו ועושים כל שביכולתם כדי לקדם זאת, הם האויב, הם "ראש הנחש", ואותם צריך, מוסרי, וגם אפשרי, לחסל.

כבר בתקופת התנ"ך אבותינו הצליחו, באמצעים של אז, לחסל מנהיגי אויב. אהוד בן גרא חיסל את מלך מואב , ומינף את החיסול לניצחון מוחץ על צבא מואב שהניב לעם ישראל שמונים שנות בטחון ושקט, שמונים שנות הרתעה שבהן שכנינו לא העזו לפגוע בנו.
התשובה הנכונה לכך שאויב מציב סימן שאלה על עצם זכותנו להמשיך לחיות, היא להשיב באותו מטבע ולהציב סימן שאלה על זכותו שלו. כיום, עם האמצעים המשוכללים שפיתחנו כדי להגן על עצמנו, יש לישראל את היכולת להגיע ישירות למנהיגי האויב, ולחסל אותם בנשק מדויק.

זה נכון בטהרן כמו שזה נכון בעזה. לישראל יש את היכולת להעביר מסר חד וברור לכל מי שיבוא במקומו של מנהיג האויב המחוסל, וגם לכל מנהיג אחר במזרח התיכון. המסר פשוט: מי שינסה לחסל את ישראל, ישראל תחסל אותו, אישית.
כאשר זה יהיה המחיר של "לשחק באש" עם ישראל, המשחק באש ייפסק והם לא יעזו עוד לנסות לפגוע בנו כשידעו שהם עצמם ייהרגו, ולא רק חייליהם ואזרחיהם.

הטכנולוגיה הצבאית המודרנית, ובפרט זו הישראלית, מאפשרת כיום לבצע מהפכה באופי המלחמה. היא מאפשרת "לחסל את המנוולים שמתחילים מלחמות", כדברי הגנרל פאטון שצוטטו בראש הפרק, ולכן היא מאפשרת לסיים ואף למנוע מלחמות. עשרות שנים ישראל מדברת על הרתעה, וזה לא תמיד עובד . חיסול מנהיג האויב ייצור הרתעה אמיתית. במקום להרוג אלפי חיילי אויב, ולגרום הרס עצום, וגם לפגוע בחפים מפשע, אפשר, וגם צריך, וזה גם הכי מוסרי, להרוג את הפושע, את "ראש הנחש", את זה שמחולל את המלחמה. אולי לא יהיה לנו "הסכם שלום", ולא "נאכל חומוס בדמשק" או בטהרן, אבל שלום, כלומר בטחון, יהיה לנו.

ה'סיוע' הצבאי האמריקני ומחירו
בשל ההתחזקות המתמדת של כלכלת ישראל, ובצידה ירידת ערך הדולר האמריקני, הסיוע השנתי האמריקני, שישראלים רבים רגילים לחשוב עליו כעל "הכרחי לקיומנו", היה שווה בשנת 2014 לאחוז אחד בלבד (1.0%) מהתוצר של ישראל, והמספר הזה ממשיך לרדת . כלומר, מדובר בהיקף שישראל יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו.

במלחמת העצמאות נלחמה ישראל תחת איסור מכירת נשק אמריקני. עד מלחמת ששת הימים כמעט שלא היה סיוע ונשק אמריקני . הקשר ההדוק, והאמריקניזציה של צה"ל, נוצרו רק לאחר הניצחון המוחץ של צה"ל במלחמת ששת הימים, אשר שינה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, והפך את ההשקעה בה לכדאית עבור האמריקנים.

ומאז אנו בעיקר מפסידים. בפרספקטיבה של כחמישים שנות אמריקניזציה של צה"ל, חשבון העלות והתועלת מעמיד בסימן שאלה גדול את כדאיות התהליך. כבר במלחמת יום כיפור, זמן קצר לאחר תחילת התהליך, הפך הנשק האמריקני לאמצעי לחץ שמנע מישראל את פירות הניצחון השלם, לאחר שצה"ל כיתר ועמד להשמיד את מחצית הצבא המצרי (הארמיה השלישית) .

פרויקט מטוס ה"לביא", שבוטל כשהמטוס כבר טס, פרויקט מטוס הבקרה "פלקון", מעורבות אמריקאית במימון המחקר והפיתוח הצבאי הישראלי, הגבלות על השימוש של צה"ל בנשק אמריקאי, הגבלת הייצוא של נשק ישראלי והתערבות בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי - כל אלה הפכו לאבני רחיים על צווארה של מערכת הביטחון הישראלית. אנו אמנם מקבלים "מתנה", אבל מחירה האמיתי, בכסף, בחופש פעולה בטחוני, במעוף וחירות מחשבה ובסופו של דבר גם בהרוגים, גדול מערכה בהרבה.

תעשיית הנשק האמריקנית לא מספקת את תוצרתה רק לישראל. היא מוכרת, והרבה יותר, למדינות ערב שסביבנו ולשאר העולם. רק כשישית מהנשק האמריקני המגיע למזרח התיכון מגיע לישראל. לו יכלה ישראל להביא לכך שארה"ב לא תספק יותר נשק למזרח התיכון, לא לנו ולא לשכנינו, היתה זו העזרה הגדולה ביותר שיכלה ארה"ב להגיש לנו.

ישראל היא לקוח מיוחד, שבחירתו במערכת נשק מעידה על איכותו. כל צבאות העולם רוצים את מה שיש לנו, ולכן האינטרס האמריקאי באספקת נשק לישראל הוא גם כלכלי וגם שיווקי. אולם האינטרס האמריקני במכירת נשק לישראל גדול עוד הרבה יותר. האמריקנים יודעים שמה שלא נוכל לרכוש מהם, נפתח בעצמנו, באיכות גבוהה יותר, ובעלות קטנה יותר, וכך ייווצר תהליך שלאורך זמן יעמיד את ישראל בקדמת ההתפתחות הטכנולוגיה הצבאית בתחום נוסף , ויתחרה בתעשיה הצבאית האמריקנית.

לכן, ולא רק מההיבט הכלכלי, לאמריקאים יש אינטרס מובהק ליצור תלות ישראלית בנשק ובמימון אמריקאי, ואילו לישראל אינטרס הפוך. ישראל חייבת לגוון את מקורות הנשק שלה, ובפרט להעדיף נשק מפיתוח ישראלי, כחול-לבן, שהוא גם המתאים ביותר לצרכיו הייחודיים של צה"ל.

ה"סיוע" האמריקאי לישראל הוא כיום אינטרס אמריקאי, לא ישראלי. מדובר בכסף לא בריא, בשיטה שיוצרת תלות ביטחונית ומדינית, פוגעת בביטחון, פוגעת בכלכלה, ומעודדת שחיתות.

רכישת מטוס ה-F-35 כמשל
מטוס הקרב F-35 הוא פרויקט פיתוח הנשק היקר ביותר בהיסטוריה. פיתוחו נתקל בקשיים חמורים, וטרם הושלם . ישראל התלבטה במשך שנים אם ההשקעה בו כדאית , ולבסוף, לאחר מו"מ חסר-תקדים מבחינת הלחצים שהופעלו והמגבלות שהוטלו על ישראל במהלכו, הוחלט להצטייד בו, במחיר כבד.

יתרון עיקרי של המטוס הוא יכולת ה"חמקנות" שלו, כלומר שקשה יותר לגלותו במכ"מ . אולם יכולת זו באה במחיר חסרונות כבדים . בהשוואה למטוס ה F-15I, המטוס האסטרטגי של חיל האויר , ה- F-35, בתצורתו החמקנית:
● לא יכול להגיע למתקני הגרעין בעומק אירן ללא תדלוק. ה- F-15I יכול .
● יכול לשאת הרבה פחות מטען חימוש מה- F-15I.
● לא יכול לשאת פצצות חודרות-בונקרים גדולות , מהדגם שארה"ב סיפקה לישראל. מטוסי ה- F-15I שלנו נושאים אותן.
● לא יכול לשאת טילי אויר-אויר מתוצרת ישראל, הטובים ביותר בעולם, ולכן ישראל נאלצה לרכוש עבורו בחצי מיליארד דולר נוספים טילי אויר-אויר אמריקאיים, פחות טובים .
● לא ניתן להתקין בו מערכות רבות שפותחו בארץ עבור חיל האויר. ה- F-15I מלא במערכות ישראליות ייחודיות .
● ועוד כמה הבדלים מהותיים, באויר ועל הקרקע, אבל נסתפק בכך.

כיום יש לחיל האויר רק טייסת אחת של מטוסי F-15I, המטוס האסטרטגי של חיל האויר. בנובמבר 2016, עוד בטרם הגיע ה- F-35 הראשון לישראל, החליטה הממשלה להגדיל את ההצטיידות ב F-35 לשתי טייסות, עם אפשרות להוסיף טייסת שלישית. אולם למרות שה- F-35 הוא יותר "חמקן", והרבה יותר חדש, פורסם שישראל עדיין שוקלת לרכוש טייסת נוספת של F-15I במקום טייסת נוספת של F-35 .

בראיון לרגל הגעת ה- F-35 הראשונים לישראל, הדגיש ראש מטה חיל האויר דווקא את תפקידם הצפוי במתן סיוע מודיעיני למטוסי הקרב האחרים של חיל האויר, וכשנשאל אם ישראל תצטרך עדיין לרכוש בעתיד מטוסי F-15 נוספים, או רק מטוסי F-35, תשובתו היתה: "זה לא פשוט".

אנשי ציבור רבים טוענים כי הסדר מדיני חיוני לשמירה על בטחונם של תושבי ישראל, אך מוכנותם להקריב קורבנות "למען השלום" מעידה כי הסוגיה הביטחונית כנראה איננה דאגתם העיקרית.
אין בעיה דמוגרפית

הדמוגרפיה כבר לא מהווה בעיה. בניגוד לשלל הסקרים שהתפרסמו, האישה התל אביבית יולדת יותר משכנתה ברמאללה. גם מבלי להתחשב בשיקולי הגירה ועלייה, הרוב היהודי בין הירדן לים יישמר ואף יגדל.
כ-12,000 עד 16,000 איש עוזבים ומהגרים מיו"ש מדי שנה, דרך מעבר גשר אלנבי לבדו - רובם צעירים.
אין בעיה פלשתינית

בעיית הלאומיות ה"פלשתינית" נוצרה באופן מלאכותי כתגובה לציונות.
אין לאומיות "פלשתינית". ישנה אומה ערבית שאיננה מקבלת את עצם הריבונות היהודית בשום חלק של ארץ ישראל.
פתרון "הבעיה הפלשתינית" לא יפתור את יסוד הסכסוך: התנגדותם לכל ריבונות יהודית בארץ ישראל.
"הלחץ הבינלאומי" אינו הבעיה.

המציאות מלמדת כי תהליך מדיני מגביר את הלחץ הבינלאומי ולא להפך, ולכן הלחץ לא יכול לשמש עילה לקיומו.
העבר הוכיח לנו לא פעם שכאשר ישראל מתעקשת על הדברים החיוניים לה ולביטחונה, ארה"ב היא זו שנסוגה לבסוף מעמדתה, מבלי לכפות עלינו דרך פעולה אחרת.
התהליך המדיני אינו מועיל לכלכלה

כפי שפורסם על ידי חטיבת המחקר של זהות, סך העלות של הסכמי אוסלו לציבור הישראלי עד היום היא יותר מטריליון ש"ח. התהליך המדיני הוא נטל כבד על כלכלת ישראל.

מהי מטרתן האמיתית של תכנית אוסלו ובנותיה?

המטרה בתוכנית מדינית היא הביקוש ללגיטימיות לזהות הישראלית על חשבון הזהות היהודית.
וכך הסביר את הדברים לא אחר מאשר אדריכל אוסלו – ד"ר רון פונדק, שהלך בינתיים לעולמו.

"אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל".

כשהמלחמה לא נגמרת השלום לא מתחיל

משבר הזהות הפנימי שלנו מוביל לכך שהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא כלל בלקסיקון שלנו.
עמדת הנחיתות הבסיסית הנובעת מכך מבוטאת במדויק בסיסמא: "שטחים תמורת שלום". לאורך ההיסטוריה, תמיד הצד המנצח במלחמה, הוא זה שהציע שלום תמורת נכסי היריב.
גירוש יהודים מביתם הפך ללגיטימי, אך איש לא יעלה על הדעת לפעול כך כלפי ערבים – ובצדק! אבדן תחושת הצדק של המדינה גורם לה להפר את זכויות האדם הבסיסיות ביותר של אזרחיה.
מטרת התכנית המדינית: יצירת תשתית מדינית למימוש זהותה היהודית של מדינת ישראל
עקרונות:

ארץ ישראל – זו ארצנו.
ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל לבדו, מכח דבקותנו בה בכל הדורות, על יסוד החלטת בורא העולם, א-להי ישראל.

שמירת זכויות אדם: עלינו לשמור על זכויות האדם של כל תושבי הארץ, המקבלים את העיקרון הראשון, ומבקשים לחיות עמנו בשלום.
זכויות אדם וזכויות אזרח: זכויות אדם וזכויות אזרח שונות זו מזו. זכויות האדם מוקנות לו מבוראו, ולכן אינן ניתנות לשלילה על ידי האדם. אזרחות ניתנת על ידי המדינה – על פי שיקול דעת אנושי, ולכן ניתנת גם לשלילה על פיו.
הגישה לשאלת האזרוח - הבהרה

הבעיה הדמוגרפית כבר מאחורינו, יכולנו לצרף את יהודה ושומרון למדינת ישראל, ולתת מיד אזרחות אוטומטית לכל תושבי יו"ש הערבים.
התנגדותנו למתן זכות בחירה אוטומטית – למי שאינם יהודים, היא התנגדות עקרונית. מדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינה יהודית. הטענה לפיה החלת ריבונות מחייבת מתן אזרחות איננה טענת אמת.
ארצות הברית, למשל, החילה את ריבונותה בפורטו ריקו ובטריטוריות נוספות, אך משיקוליה שלה לא נתנה לתושביהן זכויות הצבעה מלאות.
כך (והרבה יותר מכך) מותר גם לישראל, שקמה מתוך מטרה אחת ויחידה – להקים לעם היהודי מדינה בארץ ישראל – להימנע ממתן זכויות פוליטיות של הצבעה לכנסת, ולהסתפק במתן מעמד מלא של תושבות קבע עם כל זכויותיו הנלוות, לאוכלוסיה הערבית ביהודה ושומרון, המקבלת את ריבונותה של מדינת ישראל.
שלבי התכנית המדינית:
א. ביטול הסכם אוסלו

מדינת ישראל תחליט ואז תודיע רשמית, לרשות הפלשתינית ול"קוורטט" על ביטול מלא של הסכם אוסלו וכל נגזרותיו והחזרת המצב המשפטי ביהודה שומרון ועזה לקדמותו לפני ההסכמים.
ב. הצעה לכל המחבלים לנסיגה מכובדת

ישראל תציע לכל אדם בשטחי יש"ע שאינו מוכן לחיות תחת שליטת ישראל, נסיגה מכובדת עם נשקו ומשפחתו, בדומה למה שהוצע לארגוני המחבלים במלחמת לבנון הראשונה.
ג. החזרת השליטה הצבאית והביטחונית הישראלית בכל השטח

גורמי הביטחון ישתלטו מחדש על כל שטחי יש"ע. בהשתלטות ולאחריה, יחוסלו, יגורשו או ייאסרו כל גורמי הטרור שיישארו עדיין בשטח.
ד. החלת ריבונות ישראל

בכל השטח המשוחרר תוחל מיד ריבונות ישראלית מלאה. יופיעו סממני ריבונות ישראל בכל יש"ע.
כל אזרח ישראלי יהיה רשאי לנוע בחופשיות בכל מרחב ציבורי.
בשלב הראשון, התושבים הערבים יקבלו תעודת תושב ישראלית זמנית.
ה. הצעת אפשרויות לבחירה אישית

לאחר החלת ריבונות ישראל, תיפתח בפני כל תושב בוגר, האפשרות לבחור בעצמו בין שלוש אפשרויות: "סל הגירה", תושבות ואזרחות. איש לא יאולץ להחליט מיד, והאפשרות לבחור תישאר פתוחה בפניו.
אפשרות א' - סל הגירה נדיב למעוניינים להגר

המעוניינים יוכלו למכור את רכושם באופן מהיר, פשוט ורווחי.
60% מהאוכלוסיה הערבית ביהודה ושומרון מעוניינת להגר – מדובר בסך הכל בכ-170,000 בתי אב.
מחירו של סל הגירה כזה למדינת ישראל יהיה קטן בהרבה מהמחיר שישראל משלמת על הסכמי אוסלו כל שנה (כ-10% מתקציב המדינה).
ישראל תסייע באיתור מדינות קולטות ובמציאת מקומות עבודה.
אפשרות ב' - מעמד של תושבי קבע

מעמד זה יותנה בהצהרת אמונים גלויה למדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. תושבי הקבע יוכלו לנוע בחופשיות ולעבוד בכל רחבי הארץ, ובכלל להנות מכל הזכויות המוקנות מתוקף מעמד תושבות הקבע.
ההבדלים היחידים בינם לבין אזרח רגיל יהיו חובת החיול וזכות ההצבעה.
אפשרות ג' - קבלת אזרחות ישראלית

יוקם מסלול ארוך טווח לקבלת אזרחות ישראלית. במסגרת המסלול, יידרשו הפונים למסלול זה להתגייס לצבא או לשירות הלאומי, ובכלל לקשור את גורלם עם מדינת ישראל בדומה לעדה הדרוזית והצ'רקסית.
בנוסף לאפשרויות הנ"ל, ישנן עוד שתי אפשרויות:
מי שירצה להגר בלי עזרת ישראל, יוכל.
מי שיילחם בישראל, יגורש, ייאסר או ייהרג, ורכושו יולאם.
עידוד עליה ופתרון בעיות הדיור לזוגות צעירים

הכרעת הסכסוך והאפשרות לקבל קרקע, צפויה להגביר את העלייה ולהביא להאצה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
לא יהיו עוד "התנחלויות", ותסולק האנומליה המשפטית שבה מאות אלפי ישראלים חיו עשרות שנים מחוץ לישראל, כשהם בלב ארץ ישראל.
שינוי הכיוון המדיני בישראל, צפוי להביא במהירות לשינוי מוחלט בהרכב הציבור המתגורר ביהודה ושומרון.
חששות ביחס לתכנית המדינית
חשיבה חדשה תמיד מעוררת חששות. להלן נתייחס לחששות הנפוצים העולים אצל מי שנפגש בקו המדיני של זהות לראשונה.

הלחץ האמריקאי

כשמנהיגי ישראל מעמידים את האינטרס הישראלי לפני הכל, הממשל האמריקאי מקבל זאת – זו עובדה שנוסתה פעמים רבות בשטח.
בשאלות יסוד כגון ריבונות ישראל בירושלים, ישראל לא אמורה ולא יכולה להיכנע בפני לחץ חיצוני.
הסיוע האמריקאי

ההנחה שישראל חיה מידה של ארה"ב היא מופרכת לחלוטין: היום סכום הסיוע כולו צבאי – עומד על כ-3.5 מיליארד דולר לשנה – כ-3% מתקציב המדינה – אחוז אחד מהתל"ג בסך הכול.
ה"סיוע" הוא למעשה הזרמת כסף אמריקאית לתעשיית הנשק של עצמה, על חשבון האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ישראל.
ויתור על ה"סיוע" הנו כורח המציאות. הוויתור אפשרי בהחלט מבחינה כלכלית, ונכון מבחינה ביטחונית.
החרם האירופי

החרם האירופי הוא בעיקר תולדה של ויתור על הצדק הישראלי. הרחבת מעגלי החרם לגופים אירופיים, באה בעקבות התהליך המדיני.
ישראל תמיד מצפה כי בעקבות וויתוריה תזכה ליתר הבנה מצד העולם המערבי. המציאות התבררה תמיד כהפוכה. צפוי כי תהליך הפוך יזכה בהתאמה לתגובה דומה.
שיבה אל הצדק הישראלי תתקבל בוודאי במחאה, אך האומות הנאורות יתמכו באופן בסיסי בצד הצודק.
ה"חרם" הוא בעיקרו חרם מצד גורמים פרטיים. לאירופאים יש אינטרס בשמירת יחסי הסחר התקינים איתנו, ואפשרות החרם איננה ממשית.
חשוב לזכור שישראל הצודקת, החיה בשלום עם זהותה היהודית, יכולה לייצר חרם נגדי על מי שמחרים אותה.
המשפט הבינלאומי

וועדת השופט העליון אדמונד לוי, ניסחה בבהירות והכריעה גישה משפטית: שטח יהודה ושומרון הוכר כשטח המיועד למדינה יהודית, שאין בו ריבון זולתה.
עמדה זו של הועדה הייתה אמורה לקבל אימוץ רשמי של ממשלת ישראל שהזמינה את מסמך מסקנותיה. השיקולים הרגילים מנעו מהממשלה לעשות צעד זה בפומבי, אך אם כך הדבר, וכאלה הן המסקנות ביחס לשטח הנתון לשלטון צבאי מגומגם, קל וחומר שכך הדבר ביחס לסיפוח מלא, חד משמעי ומוסדר.
לאן יהגרו הבוחרים להגר?

בסקרים שה"פלשתינים" מפרסמים רואים שרובם רוצים ומוכנים להגר, אך אין להם את היכולת הכלכלית להגר מכאן. אנו נספק למהגרים את הכסף הדרוש.
אנו מצויים כיום בעידן עולמי של הגירה נרחבת של ערבים למדינות כמו צ'ילה (חצי מליון פלשתינים) ארה"ב, ארגנטינה וברזיל. מדינות העולם ישמחו ויעדיפו לקבל מהגרים מעזה עם "סל הגירה" שיקל על קליטתם, מאשר לקבל מהגרים חסרי כל, וחסרי היכרות כלשהי עם המערב.
"מדינת אפרטהייד"

האבחנה בין אזרחות על בסיס לאומי לאזרחות על בסיס טריטוריאלי מצרפת את ישראל למדינות נאורות אחרות הנוהגות כך, ודבר אין לה עם "אפרטהייד". יש הבדל בין זכויות אדם לזכויות אזרח.
עם ישראל שב למולדתו העתיקה בכדי להקים בה מדינה יהודית. העקרונות לפיהם אנו מעוניינים שמדינה זו תתפקד, הם האמצעי ולא המטרה.
במקום בו נראה כי מתן אזרחות ללאומים אחרים עלול לאיים על זהותה היהודית של ישראל – זו זכותה המלאה של ישראל שלא לעשות זאת.
מדיניות החוץ של ישראל

מדיניות החוץ תבנה את תדמיתה של ישראל בצורה שונה מזו של היום: ישראל צריכה להיות מדינת עם התנ"ך המבשרת דרך מוסרית לאנושות.
מדיניות החוץ של ישראל תפעל בהתאם לעקרונות הבאים:
שיתוף פעולה ופיתוח - ישראל תשאף לפתח יחסי מסחר ושיתוף פעולה טכנולוגי כלכלי ותרבותי עם כל מדינות העולם. הצלחתה של מדינה אחת אינה צריכה לבוא על חשבון האחרת.
כיבוד הריבונות הלאומית - ישראל תכבד את זכותם של מדינות ועמים לבחור בדרכם את המשטרים הרצויים להם.
הדדיות - ישראל תדרוש לכבד את ריבונותה. התערבות של מדינות זרות בישראל תחייב אותה להגיב בהתאם.
מופת מוסרי - ישראל תגנה הפרות של זכויות אדם בעולם ותשאף לצמצם שיתופי פעולה עם משטרים מפרי זכויות אדם.
מדינת העם היהודי - ישראל תעודד עלייה של יחידים, משפחות וקהילות, במטרה להשלים את שיבת ציון.
ירושלים - יעדים ומדיניות

ירושלים היא מוקד הזהות ואופק המשמעות של מדינת ישראל.
ירושלים שייכת לאומה כולה, ולא רק לתושביה. לכן, בירושלים תהיה מסגרת תכנונית מרכזית וכללי יסוד שיבטיחו את אופייה של העיר כעיר הקודש, וכמוקד הריבונות הישראלי.
תכנון אסטרטגי

חזון אסטרטגי לפיתוחה של ירושלים יחזיר אותה להיות "לב הארץ" ומוקד בינלאומי לעליה לרגל כבעבר.
ירושלים בעלת האוכלוסייה השסועה בין יהודים וערבים, המוזנחת מבחינת תשתיותיה והעומדת בצומת האינטרסים של כל העולם משוועת ליחס ריבוני, רחב היקף ובעל חזון.
הגיע הזמן להרגיש בעלי הבית בבירה ולהתנהג בהתאם. ירושלים קוראת לנו.
ירושלים רבתי ומטרופולין ירושלים

במידה ותכניתה המדינית של זהות תוגשם, ניתן יהיה להפסיק לחנוק את העיר בין חומות וגדרות – האיום הבטחוני יוסר.
ניתן להרחיב ואף להכפיל את שטחה העירוני של ירושלים למזרח ולצפון, ולהעניק לעיר עתודות קרקע נרחבות לשכונות חדשות עם תשתיות גישה מודרניות.
מטרופולין ירושלים צריך לכלול את בית לחם וגוש עציון בדרום, את בית שמש ומודיעין במערב, את רמאללה בצפון, ואת מעלה אדומים ויריחו במזרח.
תשתיות אסטרטגיות: כביש טבעת מטרופוליני

יש לקדם כביש טבעת היקפי לירושלים, שייצור ויתחום את המעטפת החיצונית של העיר, ויחבר אותה אל המרכזים האורבניים שסביבה, ואותם - אחד אל השני.
הכביש יקיף את ירושלים ממעלה אדומים במזרח, דרך בית לחם וגוש עציון בדרום, אל מבשרת ציון במערב והלאה אל גבעת זאב ונווה יעקב דרך כפר אדומים בחזרה.
מנחת פנימי ושדה תעופה בינלאומי

המנחת הפנימי בעטרות ייפתח מחדש ויורחב, ושדה תעופה בינלאומי לשירות העיר ייבנה בבקעת הורקניה ממזרח לעיר.
שדה התעופה ישרת את העיר באופן שוטף, ובפרט יאפשר את ההתמודדות עם תקופות העומס של התיירות והעלייה לרגל, המצריכים מרווח קיבולת נוסעים גבוה ביחס לתפקוד השוטף.
אוכלוסייה של שני מיליון מצדיקה שדה תעופה בינלאומי סמוך לעיר, ובפרט אם מדובר בעיר המושכת גלי תיירות. היום יש כ-2 מיליון תושבים במטרופולין ירושלים, מה שמקביל לאוכלוסיית גוש דן כולה.
שדרוג כביש ההר וכביש ירושלים גוש דן

הצעדים האסטרטגיים שנדרשים במהירות האפשרית על מנת להפסיק לעכב את הצמיחה הטבעית של המטרופולין הירושלמי בשל תשתיות גישה מיושנות, מפורטים במצע המלא בפרק התכנון האסטרטגי ביהודה ושומרון.
כבישים במזרח העיר וגישה לעיר העתיקה

תשתיות הגישה במזרח העיר לקויות ביותר, ולא מאפשרות את פיתוחה. המציאות הזו לא מאפשרת את מימוש פוטנציאל התיירות והעלייה לרגל של העיר העתיקה, וגם לא מאפשרת את הפיכת סביבת העיר העתיקה למרכז השלטוני של העיר. שתי בעיות אלה צריכות לבוא על פתרונן.
קריית השלטון

מיקומה הנוכחי של קריית הממשלה, משכן הכנסת ומושב בית המשפט העליון במערב העיר הוא תוצאת היותה של העיר מחולקת.

יוחל בהליך ארוך טווח של פינוי-פיצוי תושבים משטחים סמוכים להר, כדי לאפשר העתקה מדורגת של קריית הממשלה וסמלי ריבונות לקרבת העיר העתיקה והר הבית.
מלונאות עולה הרגלים

מדי שנה מגיעים לירושלים כמיליון וחצי תיירים. בקצב הגידול הקיים עתיד הענף לגדול בתוך שני עשורים בסדר גודל שלם.

פיתוח ובניית ירושלים כמוקד רוחני עתידים להכפיל ולשלש גם את הצפי הנוכחי ולמשוך עשרות מיליוני תיירים ועולי רגלים מהעולם.
לב העיר – הר הבית

"השולט בהר – שולט בארץ" – אורי צבי גרינברג

הר הבית הוא המקום המקודש בתבל. הר הבית הוא ליבה הפועם של הארץ. קו ישיר עובר בין הפקרת ההר לערעור הלגיטימיות על עצם קיומה של מדינה יהודית.
במעשינו אנו מוותרים בפועל על ההר, אך הוויתור על ההר לא מונע מלחמה אלא מביא אותה.
ה"אסטרטגיה" של ממשלות ישראל, היא התנערות ממימוש הריבונות בהר וגלגול ה"בעיה" לדורות הבאים. הדבר הובילה לפיחות מתמשך במעמד העיר, לחלוקתה בפועל מחדש, ולהעברת מירב הריבונות בלב בירת ישראל לידי הווקף הירדני.
כיום, לא ניתן לבנות בית בירושלים בלי אישור אישי של ראש הממשלה, וארגון אונסק"ו הופך את מדיניותה המעשית של ישראל להחלטה בינלאומית עקרונית, וקובע כי אין שום קשר בין ישראל להר הבית.
הערבים הם רק האמצעי בסכסוך פנימי זה. ישראל מקדשת את ההר למוסלמים בכדי לברוח ממנו בעצמה. התוצאה היא אובדן סלע היסוד להצדקת קיומנו בארץ כולה, והפניית האנושות נגדנו.
בקידוש ההר למוסלמים, מביאה ישראל על עצמה מלחמה. הריבון היחיד בהר הבית תהיה מדינת ישראל, באמצעות משטרת ישראל, ומשמר מיוחד שתקים לשמירת הביטחון, הסדר, וקדושת המקום. כל גורם זר, במדים ובלעדיהם, יורחק מן ההר לצמיתות.
הר הבית ייפתח לתפילה יהודית ויושם בראש רשימת המקומות הקדושים ליהדות.
הר הבית יימסר לניהולה של הרבנות הראשית או לגוף מיוחד מטעמה שיופקד על כך, שיוכל גם להסדיר את העלייה והתפילה של היהודים בהר במסגרת ההלכה לתחומים המותרים, ולסמנם בשטח.
בית כנסת יהודי יוקם על ההר.
ארכאולוגיה

הר הבית ייפתח למחקר ארכיאולוגי. הנזק הארכיאולוגי שנגרם על ידי הפקרת הר הבית בידי הוואקף הירדני הוא נזק שלא ישוער ושלא ניתן להשיב. המדיניות כרגע אוסרת על מחקר ארכיאולוגי בהר עצמו, וארכיאולוגים מסתובבים מסביב להר בלבד כבר חמישים שנה. לא עוד.
ריבונות

הוואקף הירדני יאבד את כל מעמדו המדיני בהר - משטרת ישראל תוצב על ההר בדרך קבע, ולא בשוליו כפי שהדבר נעשה היום.
ביקורים בהר הבית יורשו בכל שעות היממה ללא הגבלה, ושמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל על הר הבית תובטח באופן מוחלט תוך הקצאת כל הכוחות המשטרתיים הנדרשים לכך.
הגישה להר ליהודים תותר מכל שערי הר הבית ללא סייג, כפי שהיא מותרת למוסלמים. המוסלמים ימשיכו להתפלל במסגד אל-אקצה. עם זאת, כל ניסיון להפוך את התפילות לאירוע לאומני יטופל בחומרה.
דגל ישראל יחזור להיות מונף בהר הבית באורח קבע, כביטוי לריבונות הישראלית המוחלטת במקום, וכביטוי לזהות היהודית שמהר הבית מוצַאָהּ, אליו היא שבה, וממנו חיותה.

רקע לתכנית המדינית
מבוא
כהקדמה לתכנית המדינית, עלינו להגדיר לעצמנו מהי מטרתה. בלי הגדרה נכונה של המטרה, לא ניתן לגזור פתרונות להשגתה. מקובל לחשוב שהמטרה המדינית הראשית של מדינת ישראל היא השגת "שלום", ושהבעיות לפתחנו הן הבעיה הביטחונית והדמוגרפית, בעיית הלאומיות הפלשתינית המתחרה על אותה כברת ארץ, ובעיית הלחץ הבינלאומי ובמיוחד האמריקאי. יש המוסיפים לכך גם בעיה כלכלית. אולם, בחינה שטחית למדי מראה שלא אלו הבעיות הדוחקות בנו ללכת למסלול של ויתורים במסגרת מה שמכונה "משא ומתן מדיני".

ה"שלום" לא יכול להיות מוגדר כמטרה של מדינה. הגדרת השלום כמטרה הביאה לכיבוש צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה הנאצית, ואיפשרה לגרמניה הנאצית לפתוח במלחמת עולם. שלום מתקיים רק אם אף צד לא חושב שכדאי לו להילחם. מלחמת העולם הראשונה התחילה כאשר כל אירופה הייתה מרושתת בהסכמי שלום. אין לנו סיבה להניח שהסכמי השלום שלנו יהיו יציבים יותר.

הביטחון איננו הבעיה, שהרי ככול שאנו מתקדמים יותר ב"תהליך השלום" – רמת הביטחון יורדת. הסטטיסטיקה הרשמית של מספר נפגעי הטרור, נרצחים ופצועים, בנתוני הביטוח הלאומי, מראה בבירור שמאז שהתחלנו ב"תהליך אוסלו", מספרם זינק פי כמה. פיצוץ אוטובוסים ומסעדות על ידי מחבלים מתאבדים, וטילים על תל אביב וירושלים, לא נראו במקומותינו קודם ל"תהליך השלום" של הסכמי אוסלו. על פי הניסיון המצטבר, השאיפה לביטחון צריכה להרחיק אותנו מכל תהליך מדיני. אם אנו ממשיכים להקריב קורבנות "למען השלום" – כנראה שהסוגיה הביטחונית איננה הבעיה העיקרית שלנו.

גם הדמוגרפיה כבר לא מהווה בעיה. האישה התל אביבית כבר לא יולדת פחות משכנתה ברמאללה אלא להיפך. על פי המכון האמריקני-ישראלי לדמוגרפיה AIDRG:
"המשך המגמה הנוכחית, בתוספת סבירה של כחצי מליון עולים ב-20 השנים הבאות, עשויים לשדרג את הרוב היהודי מ-66% ל-80% ב-2035".

כלומר בלי שום תהליך מדיני, יכול הרוב היהודי בין הירדן לים – כולל ערביי יו"ש - להגיע ל-80% בתוך כ-20 שנה. תהפוכות מדיניות ומשברים כלכליים עשויים בהחלט להאיץ את התהליך. צה"ל גם דיווח לכנסת שאין לו מושג כמה ערבים בעצם חיים ביהודה ושומרון, ושצה"ל פשוט מאמין למספרים של "הרשות הפלשתינית", אף שברור שהם מנופחים מאד. הנתון היחיד שצה"ל מסר הוא על ממדי גל העזיבה הנמשך מיו"ש, כ- 12,000 עד 16,000 איש מדי שנה, דרך מעבר גשר אלנבי לבדו. רוב העוזבים הם צעירים.

בעיית הלאומיות ה"פלשתינית" נוצרה באופן מלאכותי כתגובה לציונות. אין שום בעיה "פלשתינית" בשטחי ארץ ישראל בהם קיים ריבון "ערבי", דהיינו: ירדני, מצרי, סורי או לבנוני. אם תיעלם חלילה ישראל מהמפה, תיעלם באותו הרגע גם "הלאומיות הפלשתינית".

"מטרת היהודים בארץ ישראל היא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל; מטרת הערבים בארץ ישראל היא - שהיהודים לא יקימו מדינה יהודית בארץ ישראל". פברואר 1947, שר החוץ הבריטי ארנסט בווין מסביר באו"ם את יסוד הסכסוך

דבר לא השתנה מאז הסברו הממצה של השר הבריטי. אין באמת לאומיות "פלשתינית". ישנה אומה ערבית שאיננה מקבלת את עצם הריבונות היהודית בשום חלק של ארץ ישראל. לכן, פתרון "הבעיה הפלשתינית" לא יפתור את יסוד הסכסוך, כלומר, את התנגדותם לכל ריבונות יהודית שהיא בארץ ישראל. זו גם הסיבה שמדינה "פלשתינית" עדיין לא קמה ולעולם לא תקום, על אף שמעולם לא הוגשה לקבוצה כל שהיא מדינה על מגש כסף שכזה. מדינה - זה פשוט לא מה שהם רוצים.

ה"לחץ הבינלאומי" גם הוא אינו הבעיה, שכן תמיד הוא גובר ביחס ישר לכניסתה של ישראל לתהליכים מדיניים. החרם הכלכלי שהיה ברובו חרם ערבי, קודם שהכרנו בקיומו של העם ה"פלשתיני" ובזכותו על לב הארץ, הפך לחרם עם דגש אירופאי לאחר שהחל תהליך אוסלו. ערב הסכמי אוסלו ריחף סימן שאלה גדול מעל הלגיטימיות של אש"פ ומנהיגיו. שום סימן שאלה שכזה לא ריחף מעל זכותם של היהודים למדינה משלהם.

כיום – אחרי 20 שנה של 'תהליך מדיני' התהפכו היוצרות. אנו מכירים בהם, הם לא מכירים בנו, והאמריקאים לא מוכנים לחייבם לעשות זאת כתנאי לפתיחת משא ומתן. כלומר, תהליך מדיני מגביר את הלחץ ולא מפחית אותו, ולכן הלחץ לא יכול לשמש עילה לקיומו.

כמו כן, בכל הפעמים בעבר שבהן ישראל עמדה בנחישות מנומקת על הדברים החיוניים לה ולבטחונה, ארה"ב היא שנסוגה לבסוף, ולא כפתה עלינו לפעול אחרת. העולם לא נוקף אצבע נגד הטבח ועקירת האוכלוסין הבלתי-פוסקים במזה"ת. אירופה המוצפת מוסלמים עסוקה בצרותיה. וכיום ישראל מייצאת לא תפוזים אלא את מיטב הטכנולוגיה הנחוצה לעולם להמשך שגשוגו. אם יהיה "לחץ", הוא יהיה כזה שישראל תוכל לעמוד בו בקלות רבה מבעבר.

גם בעיה "כלכלית" לא בא התהליך המדיני לפתור. נהפוך הוא. כפי שפורסם על ידי חטיבת המחקר של זהות "בדו"ח אוסלו", הסכמי אוסלו שואבים כ 10.5% מתקציב המדינה בכל שנה, ולמעלה מטריליון (1,000,000,000,000!) ש"ח מאז נחתמו, לא כולל סעיפים שאינם ניתנים לחישוב כגון השפעת התהליך על עלויות הדיור.

בשנים האחרונות צועדת ישראל אל מעמד של מעצמה כלכלית לא בזכות התהליך המדיני, אלא למרות התהליך הזה. תקציב המדינה לשנת 2016 הוא 347 מיליארד ש"ח. אילולי התהליך המדיני, היו כיום לכאורה בקופה הציבורית יתרות בסדרי גודל של שלוש שנות תקציב (!). מדובר בסכום שהוא פי שנים וחצי מעלות מבצע אפולו האמריקני לכיבוש הירח.

מטרת תכנית אוסלו ובנותיה
ובכן, אם זה לא "השלום" ולא ה"ביטחון", לא ה"דמוגרפיה" ולא ה"לאומיות הפלשתינית", לא הלחץ הבין לאומי ולא הכלכלה – מה המטרה שלשמה אנו מבקשים תכנית מדינית? התשובה האמיתית והעמוקה היא שאנו מבקשים לגיטימיות לזהות הישראלית.

וכך הסביר את הדברים לא אחר מאשר אדריכל אוסלו – ד"ר רון פונדק, שהלך בינתיים לעולמו :
"אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל".

אנו, כלומר ה"ישראלים", מבקשים להגדיר את עצמנו באמצעות שכנינו. אנו שואפים למצב בו שכנינו יקבלו את קיומנו באזור, ומתוך כך יאמצנו העולם כולו אל משפחת העמים. אנו שואפים למצוא את מקומנו בין האומות ; שואפים למצב בו נהפוך ל'עם ככול העמים' – ובקיצור – אנו שואפים לייצר ליהודים זהות לאומית רגילה, זהות הבאה ככל העמים, מתוך ריבונות בארצם, במקום הזהות הנבדלת מכל העמים, זו הנובעת מן הברית העתיקה החרותה בבשרם.

במילים פשוטות, אנו שואפים לישראליות במקום יהודיות: להגדיר את עצמנו על יסוד האזרחות במקום על יסוד הלאומיות. כל עוד שכננו נלחמים בנו ולא מקבלים את הישראליות החדשה הזו כלגיטימית, אנו מוטחים שוב לנקודת המוצא היהודית ממנה יצאנו, או ברחנו. לכן, אנו זקוקים להסכם עם הערבים. לא בשל כל התירוצים הביטחוניים, הדמוגרפיים והאחרים, אנו זקוקים להסכם בכל מחיר איתם, כדי להגשים את חלום הנורמליות הישראלית. היהודים צריכים את שיתוף הפעולה של הערבים, כדי להיות ישראלים, או אם תרצו – הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי.

אלפי קורבנות הטרור, מסירת חבלי מולדת, עקירת יישובים על יושביהם, טילים בשמי תל-אביב, אובדן הלגיטימיות הקיומית, אובדן של יותר מ- 10% מתקציב המדינה בכל שנה - ונזקים רבים נוספים – כל אלה מודה ד"ר פונדק – אינם מחיר ה'שלום' או פתרון ה'בעיה' הדמוגרפית, אלא מחיר שיש לשלם במסגרת המאבק הפנימי על זהותה של המדינה.

כשהמלחמה לא נגמרת, השלום לא מתחיל
עמדת הנחיתות הבסיסית, זו התולה את הזהות הישראלית בשכנינו, מתעלת אותנו למשחק סכום אפס, המבוטא במדויק בסיסמא: "שטחים תמורת שלום".

לאורך ההיסטוריה, תמיד הצד המנצח במלחמה, הוא זה המציע שלום תמורת נכסי היריב. אולם אצלנו מתקיים מצב ייחודי בו הפקדנו בידי האויב החלש מאיתנו – צבאית וכלכלית – את הנכס החשוב מכל: את מפתחות הזהות הישראלית. הנכס הזה אינו תלוי כלל בתוצאת המלחמה. נהפוך הוא, אם באופן תיאורטי, יושמד האויב לחלוטין, נמצא עצמנו שוב כ'עם לבדד ישכון' – בדד עם זהותנו היהודית. לכן, אסור לנו באמת לנצח - ואכן, מעולם לא ניצחנו באמת. אף לא מלחמה אחת ממלחמות ישראל נסתיימה בכתב כניעה ללא תנאי כמקובל במלחמות קיומיות בין העמים המסתיימות בתבוסה מוחלטת של אחד הצדדים בשדה הקרב.

משבר הזהות הפנימי שלנו מוביל לכך שהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא כלל בלקסיקון שלנו. גם כשצה"ל משמיד את צבאות האויב, בגבורה ובכישרון רב, אין אנו מעלים על הדעת לעשות את הצעד האחרון ולהוביל את מדינות האויב לכניעה מדינית מפורשת, כי אז לא יהיה עם מי לעשות שלום ולקבל הכרה. לכן המלחמות שלנו אף פעם לא נגמרות. נשק חדש וחיילים טריים תמיד יימצאו לאויבינו, וכשהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא, המלחמה אף פעם לא באמת נגמרת והשלום לעולם לא באמת יכול להתחיל.

מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך שאנו עדים לו אינו תהליך שלום, אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים. התוצאה של התהליך מקבילה לתוצאה של מערכה צבאית מוצלחת עבור האויב: אנו חווים אובדן שטחים ולגיטימיות, נזק כלכלי ודמורליזציה פנימית. ההכרה במסגרת הסכם אוסלו בצדק ה"פלשתיני", ובזכותם על ארץ ישראל, והוויתורים הטריטוריאליים שבאו בעקבותיו, לא הובילו לייתר השלמה עם קיומה של ישראל אלא בדיוק להיפך: לתהליך חמור של דה-לגיטימציה במדינות המערב. המחיר בנפש גדול פי כמה מזה ששילמנו קודם ל"תהליך השלום", המחיר הכלכלי עצום – אולם החמורה מכל היא הדה-לגיטימציה בתודעת הדור הישראלי החדש. הצעיר הישראלי שעמד על דעתו לאחר תחילת התהליך המדיני (גילאי 30-40) כבר אינו רואה עצמו כיליד הארץ, אלא כאורח בארצו. מלח הארץ וסלע קיומה הוא האדם הערבי. גירוש יהודים מביתם הפך ללגיטימי, אך איש לא יעלה על הדעת לפעול כך כלפי ערבים. ניתן, אם כן, לומר במפורש כי האויב מצליח לנצח אותנו ב"שלום" ולהשיג אט אט את שביקש להשיג ונכשל בכך במלחמה.

הישראלי שכבר מבין כי שלום לא יקבל, מקווה כי לפחות באמצעות 'בקשיש' בדמותם של שטחים ש"גזל" מן הערבי ב-1967, ייאות הערבי להתעלם מ"גזלת 1948". אולם, הנסיגה בלגיטימיות כבר חצתה מזמן את קו 1948. ה"חטא הקדמון" באוניברסיטאות הנחשבות במערב, כבר אינו כיבושי 1967, ואף לא תוכנית החלוקה ב-1947. ה"חטא הקדמון" הוא הצהרת בלפור ב-1917, כלומר עצם פתיחת הפתח לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל בכל שטח שהוא.

"הקמנו לכם מדינה... חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה", הסבירו אינטלקטואלים בריטים לפרופ' זאב צחור את כעסם על ישראל, "היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם".
מתוך ראיון שנתן צחור למאיר עוזיאל בעיתון מקור ראשון

כל התוכניות המדיניות שמוצעות לציבור בישראל על ידי הקשת הפוליטית על כל גווניה, באות מתוך תודעת ה"'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה" – כלשונו של רון פונדק. האופק שלהן אינו מימוש הזהות היהודית במימד הלאומי, אלא בדיוק ההיפך. התוכניות כולן מניחות שהקונפליקט הוא טריטוריאלי, ולכן ויתור על טריטוריה יביא לשלום אשר יאפשר לנו להתקבל כעם נורמלי בין שכננו מקרוב ומרחוק.

אבל דווקא הבריחה מהזהות חוסמת כל תקווה לשלום. אם אנו זקוקים לשלום בכדי לקבל הכרה ב'ישראליזציה' החדשה שהמצאנו לעצמנו, ואם כתוצאה מכך מקבל האויב תעודת ביטוח ואיננו מסוגלים לגבות ממנו מחיר שאין הוא מסוגל לעמוד בו – מדוע שייתן לנו שלום? מדוע שלא יוסיף לדרוש עוד ועוד מחירים כפי שאכן הוא עושה? מדוע שלא יוסיף ויכריע את המאבק באמצעות "תהליך השלום"?

תכנית אלטרנטיבית יכולה אם כן להצליח, רק אם תשרת מטרה אסטרטגית הפוכה לחלוטין. לא 'ישראליזציה' של המדינה אלא 'ייהוד' שלה .

מטרת התכנית המדינית
יצירת תשתית מדינית למימוש זהותה היהודית של מדינת ישראל

עקרונות
ארץ ישראל - זו ארצנו
ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל לבדו,
מכח דבקותנו בה בכל הדורות, כעם וכיחידים,
על יסוד החלטת בורא העולם, א-להי ישראל ,
שברצונו, נתנה לנו .

שמירת זכויות האדם
עלינו לשמור על זכויות האדם של כל תושבי הארץ,
המקבלים את העיקרון הראשון,
ומבקשים לחיות עמנו בשלום.

זכויות אדם וזכויות אזרח
זכויות אדם וזכויות אזרח הן שונות זו מזו.
זכויות האדם מוקנות לו מבוראו, ולכן אינן ניתנות לשלילה על ידי האדם.
אזרחות ניתנת על ידי האדם/מדינה – על פי שיקול דעת אנושי, ולכן ניתנת גם לשלילה על פיו.

הגישה לשאלת האזרוח - הבהרה
כפי שפירטנו מקודם, הבעיה הדמוגרפית כבר מאחורינו, ויכולנו לצרף את יהודה ושומרון למדינת ישראל, ולתת מיד אזרחות אוטומטית לכל תושבי יו"ש הערבים.

התנגדותנו למתן זכות בחירה אוטומטית – למי שאינם יהודים – מיד עם החלת הריבונות, היא התנגדות עקרונית ולא תועלתנית. מדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינה יהודית – מדינתו של העם היהודי - ועליה לבטא את העקרון הזה ולגונן עליו בשיטת המשטר שלה.

הטענה לפיה החלת ריבונות מחייבת מתן אזרחות איננה טענת אמת. בשונה מן הזכות לאזרחות, אותה רשאית כל מדינה לחלק לכל אדם על פי שיקוליה , זכויות האדם מוקנות לו מאת ריבונו של עולם, ושום ריבון בשר ודם אינו יכול לשלול אותן ממנו. בדיוק כפי שארצות הברית, שבהזדמנויות היסטוריות שונות כבשה את האי פוארטו ריקו, האי גואם, איי הבתולה, איי מריאנה הצפוניים ואת סמואה האמריקנית – החילה בהם את ריבונותה, אך משיקוליה שלה, נתנה לתושביהן מעמד של נתינים שאינם בעלי זכויות הצבעה מלאות , כך והרבה יותר מכך מותר גם לישראל, שקמה מתוך מטרה אחת ויחידה – להקים לעם היהודי מדינה בארץ ישראל– לייצר מעמד אזרחי נפרד, תוך הקפדה על שמירת זכויות האדם, למי שאינם יהודים, בכדי לבטא את מטרת היסוד שלשמה הוקמה ולשמור עליה.

שלבי התוכנית המדינית
א. ביטול הסכם אוסלו
מדינת ישראל תחליט רשמית, ואז תודיע רשמית, לרשות הפלשתינית ול"קוורטט" (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם, ורוסיה) , על ביטול מלא של הסכם אוסלו וכל נגזרותיו והחזרת המצב המשפטי ביהודה שומרון ועזה לקדמותו לפני ההסכמים. ישראל תצרף להכרזה זו הוכחות מוצקות ומפורטות לטענתה שההסכמים הופרו מהותית על ידי הצד השני מאז תחילתם, ואף שהצד השני מלכתחילה לא התכוון לסיים את הסכסוך ולחיות בשלום עם ישראל, ולכן זכותה של ישראל, ואף חובתה למען בטחונה, לבטלם.

בכך, יחזור מעמדם של כל אנשי אש"ף ורש"פ על שלל ארגוני ה"בטחון" שלהם מבחינת ישראל למעמד של מחבלים, בדומה למעמדם של אנשי חמאס כיום.

ב. הצעה לכל המחבלים לנסיגה מכובדת
כדי לחסוך שפיכות דמים, ישראל תציע לכל אדם בשטחי יש"ע שמבקש להמשיך להילחם נגדה, או שמבקש להמשיך לשאת נשק "פלשתיני", או שאינו מוכן לחיות תחת שליטת ישראל, נסיגה מכובדת, עם כלי נשקו , ועם משפחתו, במתכונת דומה לנסיגת אלפי מחבלי אש"ף מביירות בסיום מלחמת לבנון הראשונה. אז הם נסוגו מביירות באופן מסודר, ותחת ערבות ישראלית ובינלאומית לעזיבתם הבטוחה.

שב"כ יבדוק את רשימות העוזבים ויעביר לידי ארגוני המחבלים, בטרם נסיגה, רשימה של מבוקשים אשר אינם ברשימות העוזבים, אם יהיו כאלו, ואשר ישראל מתכוונת לעצרם או לחסלם לאחר הנסיגה המוסכמת בשל מסוכנותם, ויוצע להם לעזוב בבטחה כל עוד הם יכולים.

ישראל תנצל הזדמנות זאת של נסיגה מוסכמת של האויב לחו"ל כדי לשחרר ולגרש את האסירים הבטחוניים שבבתי הכלא שלנו. שחרור האסירים וגירושם מהארץ מוצע כאן אך ורק כחלק ממהלך הכרעה שבו ישראל מסיימת סופית חמישים שנות אי-הכרעה מצידה. השחרור יהיה בכפוף לרשימות שירכיב שב"כ. ייתכן שיהיו אסירים שיגורשו גם אם יבקשו להישאר בכלא, וייתכן שיהיו אסירים שבקשתם לעזוב תסורב, אלו ואלו בשל מסוכנותם.

לאחר נסיגה מוסכמת זו, כל אדם בשטחי יש"ע שיילחם נגד ישראל, בנשק או בהסתה או בפעילות אסורה אחרת, או שיישא נשק שאינו מורשה ע"י ישראל, ייחשב למחבל.

בינתיים, ישלימו צה"ל, שב"כ, ושאר גורמי הבטחון והממשל שלנו את הכנותיהם להשתלטות-מחדש מלאה של ישראל על כל שטחי יש"ע שאינם מצויים כבר כעת בשליטתנו המלאה.

יש להעיר שככל מבצע צבאי, אין הכרח שהתוכנית תבוצע מיד לאחר הקמת ממשלה בישראל, או שתבוצע כולה בבת אחת. שיקולים מבצעיים ומעשיים, וכמובן שמירת שלומם ובטחונם של אזרחינו וחיילינו, עשויים לדחות את תחילת כל שלב בתוכנית למועד מתאים, לפצל ביצוע באזורים שונים לטובת עקרון ריכוז המאמץ, וכדו'.

ג. החזרת השליטה הצבאית והבטחונית הישראלית בכל השטח
צה"ל, בסיוע שאר גורמי הבטחון, ישתלט מחדש על כל שטחי יש"ע. בנוסף לצעד המהותי שפורט מקודם, של הצעת נסיגה מכובדת, שמטרתו לחסוך שפיכות דמים, ישראל תעשה ככל שניתן כדי לצמצם שפיכות דמים לא-הכרחית של תושבי יש"ע הערבים במהלך ההשתלטות ולאחריה ולמנוע אסון הומניטרי (אספקת מי שתיה וכד'), אולם בכל מקרה, מדובר במצב מלחמה, ושמירת בטחונם של אזרחינו וחיילינו קודמת לכל שיקול אחר.

בהשתלטות מחדש ולאחריה, יחוסלו, יגורשו או ייאסרו כל גורמי הטרור שיישארו עדיין בשטח, ייהרסו כל מתקני הטרור ויבוצעו חיפושים יסודיים לאיתור נשק, מנהרות, חומרי הסתה, וכד'. בסיום המבצע, לא יישאר עוד בין הירדן לים שום גורם ריבוני או חמוש פרט למדינת ישראל.

ד. החלת ריבונות ישראל
בכל השטח המשוחרר תוחל מיד ריבונות ישראלית מלאה. החלת הריבונות תתבצע בהתאם לחוק "שטח השיפוט והסמכויות" שחוקקה הכנסת הראשונה זמן קצר לאחר קום המדינה. חוק זה קבע כבר אז מפורשות גם את ההצדקה המוסרית וגם את הנוהל להחלת ריבונות ישראל בחלקי ארץ ישראל שהושבו ע"י צה"ל לשליטת עם ישראל:
"כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הבטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא הגנה לישראל".

בצמוד להחלת ריבונות ישראל בכל שטחי יש"ע, תוחלף החלת החוק הישראלי במזרח ירושלים שנעשתה לפי חוק "סדרי השלטון והמשפט", והחלת החוק הישראלי ברמת הגולן שנעשתה לפי חוק "רמת הגולן" - שתי החלטות שהיו שרירותיות במהותן, ללא נימוק מוסרי מפורש, בהחלת ריבונות ישראל לפי חוק "שטח השיפוט והסמכויות", שמסדיר החלת ריבונות ישראל בחלקי ארץ ישראל, ארצנו שלנו.

מיד עם סיום ההשתלטות הבטחונית, יוקמו תחנות משטרה ושאר סממני ריבונות ישראל בכל עיר וכפר ביש"ע. כל אזרח ישראלי יהיה רשאי לנוע בחופשיות בכל מרחב ציבורי. התושבים הערבים יקבלו תעודת תושב ישראלית זמנית. הם יוכלו לבחור את הנהגתם המוניציפלית, וישלמו את מיסיהם המוניציפליים, וישראל לא תגבה מהם מיסים ולא תיתן להם שירותים, פרט לשמירת הבטחון, כמו בכל מקום בישראל, ושירותי בריאות של ישראל, שיינתנו לכל דורש בתשלום מלא. גופי הבריאות המקומיים הערבים הקיימים, למשל "הסהר האדום", יורשו כמובן להמשיך לפעול.

ה. הצעת אפשרויות לבחירה אישית
עד כה מעולם לא הוצעה לתושבי יש"ע הערבים האפשרות לבחור אישית לעצמם כיצד הם מעדיפים להתמודד עם נוכחותה ושלטונה של ישראל. תמיד ההחלטה ניתנה לגורם שהחליט בשבילם החלטה אחידה: תחילה מדינות ערב, ולאחר מכן ארגוני הטרור.

לאחר החלת ריבונות ישראל והחזרת הבטחון האישי לתושבים בכל השטח, כולל הבטחון האישי של התושבים הערבים שסבלו קודם משלטון הפחד של ארגוני הטרור, תיפתח בפני כל תושב בוגר, או משפחה, האפשרות לבחור בעצמם בין שלוש אפשרויות: "סל הגירה", תושבות, אזרחות. איש לא יאולץ להחליט מיד, והאפשרות לבחור תישאר פתוחה בפניו.

אפשרות א' - סל הגירה נדיב למעוניינים להגר
● למעלה מ-60% מערביי יש"ע מביעים את רצונם להגר וכ-20,000 מתוכם עושים זאת מידי שנה. אחד החסמים העיקריים העומדים בפניהם הוא חוסר יכולתם למכור את רכושם תחת שלטון האימים שיצר הסכם אוסלו. ערבי המוכר כיום נדל"ן ליהודי – דינו מוות על פי חוקי הרשות הפלשתינית וחוקי ממלכת ירדן . השבת הריבונות באופן מלא, חיונית להסרת הפחד ולמתן אפשרות למעוניינים בכך למכור את רכושם באופן מהיר, פשוט ורווחי .
● סך העלות של הסכמי אוסלו לציבור הישראלי עד היום היא יותר מטריליון (אלף מיליארד!) ש"ח. מדובר בסכומים שכבר שילמנו, וממשיכים לשלם בכל שנה נוספת בה אנו צועדים בנתיב אוסלו - ללא סיום נראה לעין. מדובר בכ-10.5% מתקציב המדינה שנזרק בכל שנה.
● על פי נתוני המכון האמריקני-ישראלי לדמוגרפיה AIDRG, חיים כיום ביהודה ושומרון כ– 1.75 מיליון ערבים . כ-1.5 מליון נוספים חיים בעזה, מתוכם 1.2 מיליון בעלי תעודת פליט של האו"ם, וכ-300,000 בתחומי ירושלים המאוחדת, שאינם רלוונטיים משום שירושלים כבר בריבונות ישראל. 1.75 מיליון ערביי יו"ש הם כ-280,000 בתי אב. כיוון שרק 60% מעוניינים להגר – מדובר בכ-170,000 בתי אב רלוונטיים.

בסכום שישראל השקיעה בפרוייקט "המזרח התיכון החדש" של אוסלו, ניתן היה באופן תיאורטי להשקיע חמישה מליון ש"ח בכדי לסייע לכל משפחה ערבית ביהודה ושומרון המעוניינת להגר למצוא את עתידה במקום אחר. אנו מדברים כאן, כמובן, על סכומים קטנים בהרבה.

● חשוב להדגיש שההוצאה הזו נמשכת וביתר שאת. ישראל ממשיכה להוציא כ-10% מתקציבה על ההימור שכשל, פשוט משום שאין לה שום אופק אחר, כלומר מטרה אחרת מזו של רון פונדק - מטרה אחרת, כפי שאנו מגדירים בתוכנית המדינית הזו. ברגע שנגדיר לעצמנו מחדש את המטרה, ניתן להפנות את התקציב שיתפנה לטובת הפתרון האמיתי.
● בנוסף לרכישת הנדל"ן ולחבילת הסיוע הכספי, תסייע ישראל באיתור מדינות קולטות ובמציאת מקומות עבודה. כאן המקום להזכיר כי העולם המערבי סובל מ"גידול אוכלוסיה שלילי" והוא זקוק להגירה איכותית בכדי להוסיף ולקיים את עצמו ברמתו הנוכחית. השאלה היא מי יבנה את גורדי השחקים בברלין, לונדון וטורונטו. האם יהיו אלה מהגרים חסרי כל שבנו עד כה בקתות בוץ בסודאן, או אוכלוסיה מיש"ע שצמחה לצד מדינה מפותחת, מגיעה עם הון עצמי ובנתה את מגדלי עזריאלי בתל אביב.
● יש לציין ש"הגירה-לכאורה" של מפרנסים ללא משפחותיהם לא תזוכה בסל הגירה.

אפשרות ב' - מעמד של תושבי קבע
לאחר פרק זמן שייקבע בהתאם לצרכי הביטחון, יוכלו התושבים להגיש באופן מדורג, בקשה לקבלת מעמד של תושב קבע. קבלת מעמד זה תותנה בהצהרת אמונים גלויה למדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הבקשה תיבחן, ומי שיתברר כי לא היה מעורב בלחימה או פגיעה מכוונת במדינה, יוכל לקבל את מעמד תושב הקבע. תושבי הקבע יוכלו לנוע בחופשיות ולעבוד בכל רחבי הארץ. על תושבי הקבע יוחלו כל חוקי המס. ההבדל היחיד בינם לבין אזרח רגיל יהיו חובת החיול וזכות ההצבעה.

אפשרות ג' - קבלת אזרחות ישראלית
למבקשים לקשור גורלם בעם ישראל, להוכיח נאמנותם ולקבל לבסוף אזרחות ישראלית מלאה, יוקם מסלול ארוך טווח לקבלת אזרחות ישראלית - מסלול אשר בו ייבחנו לאורך זמן התאמתם ונאמנותם . מלבד הצהרת הנאמנות, מבחני שפה, המלצות וכדומה, יידרשו הפונים למסלול זה להתגייס לצבא או לשירות הלאומי. מובן שמי ששיתף פעולה עם ישראל בעבר יזכה לתהליך מהיר ומקוצר יותר.

כמובן שבנוסף לשלוש האפשרויות הנ"ל ישנן עוד שתי אפשרויות:
● מי שירצה להגר בלי סיועה של ישראל, יוכל.
● מי שיחליט להילחם בישראל, יגורש ייאסר או ייהרג, ורכושו יולאם.

עידוד עליה ופתרון בעיות הדיור לזוגות צעירים
● הכרעת הסכסוך על ארץ ישראל, ריבונותנו הברורה על ארצנו, והאפשרות לקבל קרקע ולהקים את ביתך בלב מולדתך העתיקה במחיר שווה לכל נפש ובקרבת מרכזי הערים הוותיקות ומקומות העבודה, שתיפתח עם פתיחת שטחי יהודה ושומרון להתיישבות, בשילוב עם הסרת החסמים בפני התפתחות המשק ויצירת מקומות עבודה רבים, צפויה להגביר מאוד את העלייה ולהביא להאצה מהירה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. כל זאת בהתאם לתכנית לפתרון בעיית הדיור המוצעת במצע זה.
● לא יהיו עוד "התנחלויות", ותסולק האנומליה המשפטית שבה מאות אלפי ישראלים חיו עשרות שנים מחוץ לישראל, ליד ישראל, בשטח צבאי, כשהם בלב ארץ ישראל.
● תודעת ה"אורחים בארצם", של צעירי ישראל וההסברה המתנצלת המשפיעה לרעה על תחושת הסולידריות של צעירים יהודיים עם המדינה – עתידה להתחלף בתחושת שייכות, צדק וייעוד משותף ומאתגר. כוחות המשיכה הכלכליים והזהותיים שייצור שינוי הכיוון המדיני בישראל, לצד כוחות דחייה הפוכים בתכלית (המשבר הכלכלי העולמי והאנטישמיות הגואה), צפויים להביא במהירות לשינוי מוחלט בהרכב הציבור המתגורר ביהודה ושומרון.

חששות ביחס לתכנית המדינית
הלחץ האמריקאי
לאורך כל היסטוריית היחסים הישראלית-אמריקאית, ידעה ארה"ב ליישר קו עם המדיניות הישראלית, ובלבד שהייתה זו מדיניות ברורה ועקרונית המוכנה לשאת בנטל הלחץ. מאז הקמת המדינה שלוותה בלחץ על בן גוריון, לבל יכריז על עצמאותנו - לחץ אשר כלל הפעלת אמברגו על אספקת נשק בשעתה הקשה ביותר של ישראל, ועד ללחץ האמריקאי שנועד למנוע את הפצצת הכור בעיראק, ובמקרים נוספים, התברר תמיד, שכאשר מנהיגי ישראל מעמידים את האינטרס הישראלי לפני האמריקני ומוכנים לספוג את הלחצים, מתיישר לבסוף הממשל האמריקני עם המציאות החדשה, והחיים חוזרים למסלולם. אין זה מתקבל על הדעת שבשאלות יסוד כגון ריבונות ישראל בירושלים תיכנע ישראל בפני לחץ אמריקאי או כל לחץ אחר.

הסיוע האמריקאי
אצל רבים בישראל התקבעה ההנחה כאילו ישראל חיה מידה של ארה"ב. מדובר בהנחה מופרכת לחלוטין. סכום הסיוע - שכיום כולו צבאי – עומד על כ-3.5 מיליארד דולר לשנה – כ-3% מתקציב המדינה – אחוז אחד מהתל"ג בסך הכול. 75% מן הסכום הזה חייבת ישראל להוציא ברכישת נשק אמריקאי, ובקרוב תעלה חובת הרכישה בארה"ב ל-100%.

חלק מן הסכום ניתן היה לחסוך ברכישת מערכות נשק ישראליות שהן בדרך כלל טובות וזולות יותר. חלק אחר ניתן היה להרוויח מהסרת החסמים הפוליטיים על ייצור וייצוא מערכות נשק ישראליות. גם עסקת ה F-35 היא דוגמה מצוינת לפגיעת ה"סיוע" האמריקני בביטחון ישראל ובכלכלתה. ה"סיוע" הזה הוא בעיקרו אינטרס אמריקני. תעשיית הנשק האמריקנית היא מנוע הצמיחה המרכזי שהאמריקנים יכולים לסמוך עליו - תעשיה שצומחת גם בתקופת השפל הנוכחית, פי שבע ויותר מכל תעשיה אחרת בארה"ב, ומספקת מאות אלפי מקומות עבודה. ה"סיוע" הנו למעשה הזרמת כסף אמריקנית לתעשיית הנשק של עצמה על חשבון האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של ישראל. מדובר בסכומי עתק המנוהלים ללא פיקוח ממשי ומזמינים שחיתות בהיקף נרחב.

לא רק לישראל מספקים האמריקאים נשק. ארה"ב מציפה את המזרח התיכון בנשק אמריקני ומספקת למדינות ערב נשק בהיקף שעולה על זה המיועד לישראל. הצבא הערבי היחיד שנותר סמוך ומאיים על גבולה של ישראל הוא הצבא המצרי – בזכות התמיכה והחימוש בנשק אמריקני שמצרים קיבלה תמורת הסכמתה לחתום איתנו על חוזה השלום בקמפ דיוויד.

ויתור על ה"סיוע" האמריקני הנו, אם כן, כורח המציאות . באופן יחסי כלכלת ישראל חזקה ויציבה הרבה יותר מזו האמריקאית. מאזן הסחר בין המדינות עומד על כשליש לטובת ישראל. הוויתור על ה"סיוע" אפשרי בהחלט מבחינה כלכלית, ונכון מאוד מבחינה ביטחונית. ישראל תוכל להוסיף ולרכוש בכסף ישראלי מערכות אמריקאיות שהיא באמת זקוקה להן, אך במקביל תגוון את אמצעי הגנתה במערכות ישראליות ואחרות.

כמו כן, ארה"ב היא מדינה דתית מאוד, יחסית לעולם המערבי ויחסית לתדמיתה הנפוצה. התמיכה הציבורית האמריקאית בישראל מושתתת על ערכים משותפים של אמונה וחירות שיסודן בתנ"ך ובנביאי ישראל. תמיכתם או אי תמיכתם של הממשלים האמריקניים לדורותיהם אינה משקפת את ההזדהות הציבורית לעומקה, משום שמדינת ישראל עצמה מנוכרת לאותם ערכים. החיבור לזהות היהודית במקום הניכור ממנה – כפי שהוא מבוטא במטרת התוכנית הזו - עתיד להציף ולהגביר את הזדהות הציבור האמריקני, ולאחר תקופה קצרה תיישר עמו גם ההנהגה האמריקאית קו מדיני.

כל זה ברור שבעתיים מאז בחירת הנשיא טראמפ, המשדר שדרים פרו-ישראליים ביותר, ובמקביל הצהיר כבר על כוונתו לשקול את המשך הסיוע.

החרם האירופי
כפי שהסברנו, החרם האירופי הוא בעיקר תולדה של ויתור על הצדק הישראלי. מאז ומתמיד הוחרמה ישראל על ידי מדינות ערב ועמדה בחרם הערבי ללא קשיים מיוחדים. הרחבת מעגלי החרם לגופים אירופיים, לא באה בשל חוסר תהליך מדיני, כפי שנהוג להסביר, אלא בדיוק להיפך – היא באה בעקבות התהליך המדיני.

תמיד מצפה ישראל כי בעקבות וויתוריה תזכה בייתר הבנה מצד העולם המערבי. המציאות התבררה תמיד כהפוכה. תמיד לאחר תקופה קצרה של תמיכה רפה מן הפה ולחוץ, הוביל הוויתור על הצדק הישראלי לתביעה מוסרית גוברת מצד המערב – תביעה המתורגמת ללחץ מדיני ובשוליים גם ללחץ כלכלי. צפוי כי תהליך הפוך יזכה בהתאמה לתגובה דומה. שיבה אל הצדק הישראלי תתקבל במחאה יחסית רפה, אך האומות הנאורות ישובו לתמוך באופן בסיסי בצד הצודק.

חשוב לזכור שה"חרם האירופאי" הוא בעיקרו חרם מצד גורמים פרטיים. לאירופאים אינטרס ברור בשמירת יחסי הסחר התקינים עם ישראל. על פי נתוני הלמ"ס, מייבאת ישראל מאירופה בהיקף של כ-25 מיליארד דולר בשנה, ומייצאת מוצרים חיוניים וייחודיים – בעיקר בתחום ההייטק. החרמת ישראל מצד ממשלות אירופאיות, מלבד מוצרי ההתנחלויות – כלל לא עומדת, וגם לא תעמוד על הפרק.

לסיום נושא זה, חשוב לזכור שישראל הצודקת, החיה בשלום עם זהותה היהודית, והפונה אל האנושות המאמינה – יכולה לייצר (ובקלות) חרם נגדי על מי שמחרים את ישראל. בארה"ב לבדה חיים כ-80 מיליון אוונגליסטים שסיסמתם היא הפסוק "ואברכה מברכך, ומקללך אאור" (בראשית י"ב, ג'). רמז מממשלת ישראל, יספיק בכדי להפוך כל מחרים למוחרם, על ידי ציבור ענק החפץ להתברך בברכת האל לעם שפסוק זה נאמר עליו - ולהופכו למאוד לא כדאי.

המשפט הבינלאומי
שאלה זו איננה שאלה של תוכן, אלא שאלה של נכונות לעמוד מאחורי האמת. מעמדם של יהודה ושומרון הוא פשוט הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין, כפי שניסחה בבהירות וועדת השופט העליון אדמונד לוי, שהכריעה כגישה המשפטית לפיה אין מעמד יהודה ושומרון כמעמד שטח צבאי כבוש. הוועדה סברה כי שטח יהודה ושומרון הוכר כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור ב־1917 יחד עם הצהרות בינלאומיות נוספות בתקופה שלאחריה, וכי תכנית החלוקה מ־1947, שבה הובטח שטח זה למדינה פלשתינית, לא הגיעה לידי מימוש, ועל כן פקעה ולא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי. באופן דומה, הסיפוח הירדני של יהודה ושומרון ב־1950 לא הוכר על ידי מדינות העולם, ועל כן פקע גם הוא (בייחוד על רקע הכרזתה של ירדן מ־1988 כי היא מסתלקת מתביעת בעלות על שטחי יהודה ושומרון), ועל כן עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917 שיעדה את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית‏.

עמדה זו של הועדה הייתה אמורה לקבל אימוץ רשמי של ממשלת ישראל שהזמינה את מסמך מסקנותיה. השיקולים הרגילים מנעו מהממשלה לעשות צעד זה בפומבי, אך אם כך הדבר, וכאלה הן המסקנות ביחס למציאות של שלטון צבאי, שהננו מפוקפק מיסודו, קל וחומר שכך הדבר ביחס לסיפוח מלא, חד משמעי ומוסדר.

לאן יהגרו הבוחרים להגר?
ישנן מדינות רבות, למשל בדרום אמריקה, שקלטו במשך שנים וממשיכות לקלוט מהגרים ערבים מארץ ישראל באופן חוקי ולא כמסתננים. יש להם לאן להגר. רבים מהם, בעיקר צעירים רווקים, מהגרים כל הזמן גם בלי עזרתנו. הסקרים שה"פלשתינים" עצמם מפרסמים מדי פעם בעיתונות שלהם מראים שרובם רוצים ומוכנים להגר, אך אין להם את היכולת הכלכלית להגר מכאן. אנו נספק להם את הכסף הדרוש, וזה ישתלם מאד גם לנו.

היומון "אל-קודס", פירסם כתבה נרחבת על היקף ההגירה של צעירים מיהודה ושומרון , וציין בה, כי לפחות 400 אלף צעירים היגרו בעשורים האחרונים לחו"ל. על פי הכתבה, ישנם כפרים, בעיקר באיזור רמאללה, דוגמת דיר דבואן, המלאים בארמונות, שרובם נטושים, או מאוכלסים בזקן או זקנה. תושב הכפר רמון מזרחית לרמאללה מספר כי מתוך 44 בני כיתתו בכפר, 40 מתגוררים בארה"ב, וגם האחרים מקבלים כל העת הצעות להגר, כי החיים בארה"ב נוחים בהרבה, מחיי הפלשתינים באיו"ש. לדבריו, ברמאללה, ישנו משרד המתאם הגעת פלשתינים לראיונות לקבלת ויזה בקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים ורבים נעזרים בשירותיו.

אנו מצויים כיום בעידן עולמי של הגירה נרחבת, ובפרט של ערבים, שמהגרים מארצות ערב האומללות. עשרה מליון ערבים חיים כיום בברזיל. נשיאת ברזיל לשעבר, דילמה רוסף, אמרה בענין גל ההגירה לאירופה שהיא קידמה בברזיל מדיניות של קליטת מהגרים מכל העולם, שהתערובת האתנית היא חלק מזהותה של ברזיל, וש"ברזיל נבנתה על ידי קבוצות אתניות רבות מתרבויות רבות".
● ברזיל היא המדינה החמישית בעולם בגודל שטחה ואוכלוסייתה ומדינות נוספות ביבשת דרום אמריקה פתוחות להגירה ערבית מסיבית.
● מליוני ערבים חיים בצרפת.
● שלושה מליון וחצי ערבים חיים בארה"ב.
● שני מליון בארגנטינה.
● בצ'ילה חיים מליון ערבים, מחציתם "פלשתינים".

וההגירה נמשכת. ארצות המוצא שמספר המהגרים מהן לשבדיה גדל כיום הכי מהר הן סוריה, סומליה, אפגניסטן, ואריתריאה.

כלומר, לא רק שאין סיבה שמדינות בעולם לא יקבלו מהגרים גם מעזה, ובמספרים גדולים, אלא הם ישמחו ויעדיפו לקבל אותם, ובפרט עם "סל הגירה" שיקל על קליטתם, מאשר לקבל מהגרים חסרי כל, ממש כך, וחסרי היכרות כלשהי עם המערב, כמו למשל מסומליה ואפגניסטן.

"מדינת אפרטהייד"
ראשית, אי אפשר שלא לציין שעבדות במובנה הקדום שרירה וקיימת כיום אך ורק בחלק מן המדינות המוסלמיות. לכן, מגוחך ומקומם לשמוע האשמות ב"אפרטהייד" מנציגי תרבות השיעבוד המוסלמית ותומכיהם, כלפי המדינה המייצגת את בשורת החירות היהודית.
ובאשר לטענה עצמה, ה"אפרטהייד" הדרום-אפריקאי היה סל של חוקי הפרדה ואפליה על בסיס גזעי. איש אינו טוען שבארה"ב נהוגה מדיניות אפרטהייד משום שתושבי סמואה או פוארטו-ריקו שבריבונות ארה"ב אינם זכאים להצביע. הסיבה לכך היא שאיש בארה"ב לא יוריד מן האוטובוס אדם פורטוריקני בגלל צבע עורו. מאידך גיסא, תושב דרום-אפריקני לא היה יכול לשנות את צבע עורו בכדי לעלות לאוטובוס.

הבדלי מעמד אזרחי קיימים במספר מדינות במערב והם אינם נחשבים ל"אפרטהייד". האבחנה בין אזרחות על בסיס לאומי לאזרחות על בסיס טריטוריאלי מצרפת את ישראל למדינות נאורות אחרות ודבר אין לה עם "אפרטהייד".

יש הבדל בין זכויות אדם – זכויות המוקנות לו מידי בורא עולם, ובשר ודם אינו יכול לשלול אותן, לזכויות אזרח, הניתנות על ידי מדינות מעשה ידי אדם על פי האינטרסים והערכים שלהם.

עם ישראל שב למולדתו העתיקה בכדי להקים בה מדינה יהודית. העקרונות לפיהם אנו מעוניינים שמדינה זו תתפקד, הם האמצעי ולא המטרה. במקום בו נראה כי מתן אזרחות ללאומים אחרים עלול לאיים על זהותה היהודית של ישראל – זו זכותה המלאה של ישראל שלא לעשות זאת.

מדיניות החוץ של ישראל
מדינת ישראל תשאף ליישם בזירה הבינלאומית את ההבטחה "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יש ציפייה מיוחדת מישראל, מדינת עם התנ"ך, כי לצד השתלבותה בקדמת המדינות המפותחות טכנולוגית, היא תהיה גם מופת מוסרי, "אור לגויים" - לעולם מבולבל ולתרבויות השוקעות במהירות.

מדיניות החוץ תבנה את תדמיתה של ישראל בצורה הפוכה לזו שנעשתה עד כה. במקום מדינה המבקשת לגיטימציה מן האומות, ומסבירה ללא הצלחה מדיניות שקשה מאד להסביר , ישראל צריכה להיות מדינה המבשרת דרך מוסרית לאנושות, מדינת עם התנ"ך הנותנת לגיטימיות להתנהלות מוסרית, ושוללת לגיטימיות ממדינות שאינן פועלות כך.

מדיניות החוץ של ישראל תפעל בהתאם לעקרונות הבאים:
1. שיתוף פעולה ופיתוח - ישראל תשאף לפתח יחסי מסחר ושיתוף פעולה טכנולוגי כלכלי ותרבותי עם כל מדינות העולם, מבלי להתפשר על עקרונותיה. ישראל תפעל לעזור למדינות מתפתחות לפתח את ההון האנושי שלהן, ללא יצירת תלות בה. ישראל תפתח תשתיות כדי לנצל טוב יותר את מקומה הגאוגרפי בצומת נתיבי הסחר הימי והיבשתי של אסיה-אירופה-אפריקה. אנו מאמינים שהצלחתה של מדינה אחת אינה צריכה לבוא על חשבון האחרת, ושהתנאי להמשך השגשוג שלנו הוא השגשוג של מדינות אחרות בשוק העולמי.
2. כיבוד הריבונות הלאומית - ישראל תכבד את זכותם של מדינות ועמים לבחור בדרכם את המשטרים הרצויים להם ללא התערבות חיצונית. ישראל תימנע מלהתערב בפוליטיקה הפנימית או בסכסוכים של מדינות אחרות, אלא אם משטריהן ביקשו מישראל להשיא להם עצה או לתווך. עקרון זה תקף כל עוד המדינה האחרת אינה מתערבת מצידה בנעשה בישראל.
3. הדדיות - כפי שישראל תכבד את הריבונות של מדינות אחרות, כך היא תדרוש מהן לכבד את ריבונותה . התערבות של מדינות זרות בישראל באמצעות ארגונים ישראליים או קבוצות טרור, תחייב את מדינת ישראל להגיב בהתאם.
4. מופת מוסרי - ישראל תגנה הפרות של זכויות אדם בעולם . ישראל לא תייצא נשק וידע צבאי למדינות המשתמשות בנשקן כדי להפר זכויות אדם , ותשאף לצמצם שיתופי פעולה עם משטרים מפרי זכויות אדם .
5. מדינת העם היהודי - ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי, בציון ובגלות. ישראל תפעל לא רק לחיזוק הקשר עם יהדות הגולה, אלא תעודד עלייה של יחידים, משפחות וקהילות, במטרה להשלים את שיבת ציון.

ירושלים - יעדים ומדיניות
"אך בבואי היום לשיר לך, ולך לקשור כתרים, קטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים"."ירושלים של זהב", נעמי שמר

ירושלים אינה עוד עיר בירה. ירושלים היא תמצית הקיום הלאומי היהודי. היא עשויה מהיסטוריה בת שלושת אלפים שנה, מגעגועים בני אלפיים שנה, מתקוות, מקדושה, משבועת חתנים, מדם, יזע ודמעות – אין מדינה יהודית בלי ירושלים.

ירושלים "לא נתחלקה לשבטים"
בשונה מערים אחרות – ירושלים היא סמל, מוקד הזהות ואופק המשמעות של מדינת ישראל. ירושלים שייכת לאומה כולה, לא רק לתושביה - ולכן לאומה, באמצעות נציגיה, יש את הסמכות והחובה להיות מעורבים בתכנונה ובעיצוב פניה. גם כיום מבינים תושבי העיר שיש מחיר למגורים בעיר שהיא לא רק שלהם . בתוך גבולות התכנון הלאומי של העיר, יישמרו כל כללי החירות היזמית והתכנונית אותם נחיל בשאר חלקי הארץ, אולם בשונה מערים אחרות – בירושלים תהיה מסגרת תכנונית מרכזית וכללי יסוד שתבטיח את אופיה של העיר כעיר הקודש מחד, וכמוקד הריבונות הישראלי – מאידך.

תכנון אסטרטגי
ירושלים בירת ישראל נעדרת כיום חזון אסטרטגי אשר יחזיר אותה להיות "לב הארץ" ומוקד בינלאומי לעליה לרגל כבעבר.

הבריחה מירושלים, שהחלה במסירת העיר העתיקה לירדנים במלחמת השחרור, והמשיכה במסירת הר הבית לווקף הירדני במלחמת ששת הימים, נמשכת עד ימינו והפכה שנית את בירת ישראל לעיר ספר חצויה.

מטרופולין ירושלים צריך לכלול את בית לחם וגוש עציון בדרום, את בית שמש ומודיעין במערב, את רמאללה בצפון, ואת מעלה אדומים ויריחו במזרח.

מטרופולין זה, שישמר ויפתח ריאות ירוקות ופארקים ואתרים היסטוריים, עם בנייה למגורים, מלונאות מודרנית, כביש טבעת ורשת כבישים ומנהרות פנימית, תחנות רכבת, ושדה תעופה פנימי בעטרות - מטרופולין זה עתיד להיות ה"גוש דן" הירושלמי שיציב את ירושלים במרכז הארץ כפי שראוי לה, במקום בשוליה.

קריית השלטון
יוחל בהליך ארוך טווח של פינוי-פיצוי תושבים משטחים סמוכים להר, כדי לאפשר העתקה מדורגת של קריית הממשלה וסמלי ריבונות לקרבת העיר העתיקה והר הבית .

מלונאות עולי רגלים
מדי שנה מגיעים לירושלים כמליון וחצי תיירים והם מתארחים בכ 10,000 חדרי מלון בבירה. בקצב הגידול הקיים עתיד הענף לגדול בתוך שני עשורים בסדר גודל שלם.

פיתוח ובניית ירושלים כמוקד רוחני עתידה להכפיל ולשלש גם את הצפי הנוכחי ולמשוך עשרות מליוני תיירים ועולי רגלים מהעולם. על העיר להיערך לקליטתם. מדובר כמובן במנוע צמיחה אדיר, שיחזיר במהרה את ההשקעות (הפרטיות) בתשתית המלונות החדשה והחדישה.

לב העיר – הר הבית
"השולט בהר - שולט בארץ" - אורי צבי גרינברג .

הר הבית הוא המקום המקודש בתבל. זהו המקום בו בחר א-להי ישראל להשכין שכינתו בעולמו, המקום בו מתחברת הפיסיקה והמטה-פיסיקה – המקום בו נברא אדם הראשון ונעקד אבינו יצחק, המקום בו נוצקו החיים והאומה, המקום בו עמד מקדשנו הראשון ומקדשנו השני – וכפי שבאורח פלא, התגשמו רוב הנבואות בדבר שיבת ציון, כך יתגשמו שאריתן, ובבוא העת, ישכון בהר לנצח - מקדשנו השלישי.

הר הבית הוא ליבה הפועם של הארץ. יפה זיהה אצ"ג באחיזתנו בהר את המדד לריבונות ישראל בארץ כולה. כשאנו מאבדים את אחיזתנו בהר, הלב חולה, זרימת הדם מתמעטת והאיברים מתדלדלים. כשהשליטה בהר נמסרת בפועל לווקף הירדני, ירושלים חוזרת ונחלקת, וערי ישראל מתרגלות למתקפות טילים כפי שאיש לא שיער בעבר. קו ישיר עובר בין הפקרת ההר לערעור הלגיטימיות על עצם קיומה של מדינה יהודית, בכל מקום בארץ - ערעור שצף ועולה כיום במכובדות והנאורות שבמדינות.

כשאנו אומרים במעשינו שאין לנו חלק בהר, אומר זאת העולם באונסק"ו, וכשאומר זאת העולם, אובדת הלגיטימיות לאחיזתנו בארץ, וכשאובדת הלגיטימיות לאחיזתנו בארץ, נוצקת הלגיטימיות לתקוף אותנו, וחוסר הלגיטימיות שלנו להגן על עצמנו. הנה כי כן, הויתור על ההר לא מונע מלחמה אלא מביא אותה.

ה"אסטרטגיה" של ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, היא התנערות ממימוש הריבונות בהר וגלגול ה"בעיה" לדורות הבאים. ה"אסטרטגיה" הזו הובילה לפיחות מתמשך במעמד העיר, לחלוקתה בפועל מחדש, ולהעברת מירב הריבונות בלב בירת ישראל – בהר הבית – לידי הווקף הירדני. כיום, במקומות בהם שיחקו ילדים יהודים בבטחה במזרחה של העיר כבר לא דורכת כף רגל יהודי, לא ניתן לבנות בית בירושלים בלי אישור אישי של ראש הממשלה, וארגון אונסק"ו הופך את מדיניותה המעשית של ישראל להחלטה בינלאומית עקרונית, וקובע כי אין שום קשר בין ישראל להר הבית.

ההחלטה למסור את מפתחות ההר למוסלמים, מיד עם שחרורו, שווקה כתבונה מדינית, כ"ריאל פוליטיק" של שר הביטחון דאז משה דיין. אולם האמת היא שלא מדובר היה באילוץ אלא באסטרטגיה. כבר במלחמת השחרור הובילה אסטרטגיה מכוונת לנפילת הרובע היהודי ולאובדן ההזדמנות לשחרר את ההר, ואת כל יהודה ושומרון. קודם למלחמת ששת הימים התנגד דיין (וגם שרי המפד"ל) לשחרור העיר העתיקה, ואפילו מח"ט הצנחנים המשחררים, מוטה גור, היה משוכנע שבתוך זמן קצר יוחזר ההר לידי הירדנים.

הישראליות לא רצתה את "כל הוותיקן הזה" – כלשונו של משה דיין. גם הדתיות לא רצתה את ההר שמחזיר את התורה מן המימד הדתי-אישי הגלותי למימד התרבות הלאומית – וזו סיבת העומק להתנגדות החרדית לשיבת היהודים אל ההר כיום. אין דבר יותר אנטי-"דתי" ואנטי-גלותי מהר הבית והמקדש.

ירושלים היא מבוע של סכסוך הזהות הפנימי בתוך החברה הישראלית. הסכסוך שבין הזהות הישראלית והזהות היהודית. ההר נמסר והעיר נחלקת משום שהזהות הישראלית/דתית – בורחת מן השיבה אל הזהות היהודית/תרבותית. השיבה אל ההר היא החיבור שבין התרבויות.

הערבים אינם הסיבה, הערבים הם רק האמצעי בסכסוך פנימי זה. ירושלים אינה מופיעה בקוראן ולו פעם אחת. כשהמוסלמים בהר, הם משתחווים דרומה, אל מכה - ומפנים אל כיפת הסלע ואל מקום קודש הקודשים וארון הברית - את אחוריהם.
ישראל מקדשת את ההר למוסלמים בכדי לברוח ממנו בעצמה. התוצאה היא אובדן סלע היסוד להצדקת קיומנו בארץ כולה, והפניית האנושות נגדנו. בקידוש ההר למוסלמים, מביאה ישראל על עצמה מלחמה.

אין ירושלים בלי ההר. הריבון היחיד בהר הבית תהיה מדינת ישראל, באמצעות משטרת ישראל, ומשמר מיוחד שתקים לשמירת הביטחון, הסדר, וקדושת המקום . כל גורם זר, במדים ובלעדיהם, יורחק מן ההר לצמיתות.

המדיניות בהר בפועל

"גם" הר הבית הוא מקום קדוש
הר הבית ייפתח לתפילה יהודית ויושם בראש רשימת המקומות הקדושים ליהדות - רשימה ממנה הוא נעדר בינתיים. מתוקף חוק השמירה על המקומות הקדושים הוא יימסר לניהולה של הרבנות הראשית, שתוכל גם להסדיר את עליית היהודים להר במסגרת ההלכה לתחומים המותרים ולסמנם בשטח. בית כנסת יהודי יוקם על ההר, כפי התכניות השונות שהועלו בנוגע לכך במשך השנים.

ארכאולוגיה
כמו כן, הר הבית ייפתח למחקר ארכיאולוגי. הנזק הארכיאולוגי שנגרם על ידי הפקרת הר הבית בידי הוואקף הירדני הוא כבר לא ישוער. 6000 טון של עפר ארכאולוגי מהר הבית הושמדו במכוון על ידי הוואקף במהלך הבנייה הלא חוקית של מסגדים תת קרקעיים בהר. כל אפשרות הדיבורים על היעדר שרידים לבית המקדש בהר הבית היא תוצאה של מדיניות שאוסרת על מחקר ארכיאולגי בהר עצמו ומאלצת את הארכאולוגים להסתובב מסביב להר בלבד.

ריבונות
הוואקף הירדני יאבד את כל מעמדו הרשמי בהר. משטרת ישראל תוצב על ההר בדרך קבע, ולא בשוליו כפי שהדבר היום. ביקורים בהר הבית יורשו בכל שעות היממה ללא הגבלה, ושמירה על בטחונם של אזרחי ישראל על הר הבית תובטח באופן מוחלט תוך הקצאת כל הכוחות המשטרתיים הנדרשים לכך. הגישה להר ליהודים תותר מכל שערי הר הבית ללא סייג. זכויות המוסלמים לא תיפגענה על ידי השינוי, ותפילותיהם וביקוריהם בהר יימשכו כרגיל. ריבונות וזכויות דתיות אינם באים זה על חשבון זה.