דו"ח מבקר המדינה על 'צוק איתן' שמתפרסם כעת, מתאפיין בפער גדול מאוד בין התוכן העובדתי – חומרי הגלם והעדויות המופיעים בדו"ח – ובין דברי המבקר והערותיו. מי שקורא את הדו"ח ומתעלם מהערותיו והמלצותיו של המבקר השזורות לאורכו, מתרשם – בניגוד לטענות המבקר עצמן – כי מערכת הביטחון והקבינט התנהלו בצורה תקינה בהחלט, וכי ב'צוק איתן' לא נרשמה חריגה מהותית מהאופן שבו התנהלו קבינטים בישראל מאז ומעולם.
ראשית, חשוב לזכור שמבצע 'צוק איתן' רחוק מלהיות "כישלון" או "מחדל". למרות כשלים שונים בתפקודו של צה"ל שנחשפו במבצע (ושעליהם כתבתי בהרחבה) מבצע 'צוק איתן' כמכלול היה בסך הכול מבצע מוצלח שהשיג את יעדיו: חמאס הורתע באופן ניכר; תשתיות טרור נפגעו בצורה רחבה; ההתעקשות על הפסקת אש בחסות מצרית ולא קטארית־טורקית מוכיחה את עצמה; ואפילו איום המנהרות טופל בצורה מניחה את הדעת. רק ארבע מנהרות תקיפה של חמאס הופעלו במהלך המבצע, ובאף מקרה חמאס לא הצליח להשתמש בהן כדי לתקוף אזרחים.
עם כל הביקורת, הבדיקות וההערות על התנהלות המבצע, קשה לתאר אותו כקטסטרופה לאומית שמצדיקה דו"ח מיוחד. ברמה העובדתית, לא ברור בדיוק מה מניע את המבקר לחקור, ומה בדיוק כואב לשפירא שהוא ממליץ לכולנו ללכת לרופא.
מעבר לכך, חומרי הגלם המופיעים בדו"ח מראים שרבות מההאשמות שהופרחו במהלך הכנתו אינן מבוססות: לא רק שהצבא, מערכת הביטחון וראש הממשלה היו מעודכנים ובקיאים בפרטים המודיעיניים והמבצעיים הרלוונטיים, אלא שהוכח כי הקבינט עודכן באופן סדיר וכי השרים שיושבים בו נחשפו למידע ולחומר מודיעיני ברמה שמקובל לחשוף אליה חברי קבינט בדיונים מסוג זה.
למעשה, החומר העובדתי בעניין הזה כה חד־משמעי, עד שהשר לביטחון הפנים גלעד ארדן ביקש לעדכן את תגובתו לדו"ח לאחר שנחשף לפרוטוקולים של ישיבות הקבינט: "לאחר שקראתי את כל הפרוטוקולים של ישיבות הקבינט", כתב ארדן, "…אני מבקש לחדד את הדברים שאמרתי, ולהבהיר שבמספר ישיבות קבינט הוזכר איום המנהרות על ידי מספר דוברים, והוזכר תרחיש החדירה ממנהרה כתרחיש העלול להתממש. כמו כן, הוזכר קיומן של מנהרות התקפיות".
עדויות הצבא וגורמים מקצועיים אחרים מבהירים היטב כי הקבינט התנהל בתקופה זו באופן שבו הוא התנהל מאז ומעולם: השרים מקבלים סקירות רוחב על מכלול האיומים הרובצים על מדינת ישראל, נחשפים לרמה מסוימת של החומר המודיעיני, ומקבלים תמונת מצב אסטרטגית ראויה.
אקטיביזם ביקורתי
אז מה בעצם מטריד את המבקר?
כשמעיינים בדו"ח לעומקו מתברר כי מבקר המדינה יוסף שפירא איננו שופט את הקבינט של 'צוק איתן' על רקע הקבינטים הקודמים של ישראל והנוהג המקובל בהם; המבקר הנוכחי שופט את הקבינט על סמך תיאוריה שהוא מפתח על אודות עבודת הקבינט הנכונה והרצויה, ושאותה הוא רוצה ליישם בישראל. על פי תיאוריה זו, קבלת ההחלטות מתקיימת בקבוצת שרים ערניים, מומחים לביטחון הבקיאים בנבכי המידע המודיעיני, והמסוגלים לנהל דיונים פוריים וענייניים בנושאים אסטרטגיים ובסוגיות הביטחון הלאומי.
כששפירא מגלה שכמעט כל מילה במשפט הקודם איננה עומדת במבחן המציאות, הוא נמלא אכזבה מרה: השרים לא ערניים ולא מקשיבים, רובם טירונים בקבינט ולא מבינים את השפה הביטחונית ("צה"ל משתמש במונחים לא ברורים", אומר השר בנט), הם לא מתעניינים במידע המודיעיני ("כל דיון מתחיל בשלב התשה שהוא שמיעת סקירות ארוכות של צה"ל הנמשכות שעות", אומר השר ליברמן) ולא טורחים ללמוד את המסמכים או לדרוש מידע נוסף.
כך כנראה היה מאז ומעולם, ותפקודם של קבינטים שונים תלוי בעיקר בתפקודם וניסיונם של השרים שיושבים בו, אבל שפירא לא מסתפק בפחות ממושלם.
זהו חלק מהאקטיביזם הביקורתי של מבקרי המדינה האחרונים, ושלב נוסף במהלך של שפירא להביא לביורוקרטיזציה ומשפטיזציה של הביטחון הלאומי. כל דברי הפתיחה לדו"ח מוקדשים לנושא זה, והם משרטטים בבירור ניסיון לעצב מחדש את מערכת קבלת ההחלטות, ולא רק לדון באיכות היחסית של הקבינט הנוכחי. כך כותב המבקר:
מבצע "צוק איתן" שימש בביקורת זו כ"מקרה בוחן" נוסף של תהליכי קבלת החלטות בדרג המדיני הבכיר ושל יחסי הגומלין שבינו לבין הדרג הצבאי. מקרים קודמים שנבחנו, בין היתר מההיבט של תהליכי קבלת החלטות כאמור, פורסמו בדו"ח של מבקר המדינה על "היערכות העורף ותפקודו במלחמת לבנון השנייה", ובדו"ח על "יישום חוק המל"ל וההתמודדות עם המשט הטורקי" .
במסגרת עיסוק זה בחן המבקר את תפקודו של המבקר על רקע המלצות ועדות ממלכתיות שונות שהצטברו במרוצת השנים, ושהציעו דרכים שונות לשיפור עבודת הקבינט:
הביקורת בחנה, בין היתר, כיצד בא לידי ביטוי בתהליכי קבלת ההחלטות האמורים, יישום המלצותיהם של ועדת וינוגרד ושל צוות ליפקין-שחק, שאימצה הממשלה.
כלומר, לא 'צוק איתן' הוא שעומד היום לביקורת, אלא כלל מערכת קבלת ההחלטות האסטרטגיות של ישראל במשך כל שנות קיומה. בשל כך מקדיש המבקר חלק ניכר מהדו"ח לבחון את עבודת המל"ל וגופים אחרים, ולהשוות את פעולות הקבינט של 'צוק איתן' להמלצותיהן של ועדות ממלכתיות שונות, שמעולם לא יושמו במלואן. זוהי ביקורת עומק של המערכת כולה לאור מה שהיא "צריכה להיות", ולא לנוכח תפקודה ההיסטורי בפועל. למעשה, לא הקבינט של 'צוק איתן' עומד אצל שפירא למבחן, אלא כלל הקבינטים של מדינת ישראל מימי בן־גוריון ועד היום. התוצאה היא עבודה תאורטית מעניינת, אך כמעט חסרת רלוונטיות מעשית. עבודת סמינריון בחוג למדעי המדינה שהקים שפירא לעצמו, מכספי משלם המסים.
ככל שממשיכים לעיין בדו"ח, הדברים ניכרים באופן בולט. כל הערה ביקורתית של המבקר – שלנוחות העיתונאים מנסחי הכותרות, רובן צבועות בכחול – מגיעה מאותה נקודת מוצא תיאורטית ולא רלוונטית בעליל. להלן נסקור חלק מהן.
לא איום אסטרטגי; מנהרות חמאס בעזה. צילום: עבד רחים חטיב, פלאש90
רז נזרי: "רגולציית יתר של שיקול הדעת של רה"מ"
הנה למשל דברי המבקר בנושא סמכויות הקבינט, שמעולם לא הוגדרו באופן מסודר בחוק. "סמכויות הקבינט, לרבות המקרים שבהם קיימת חובה לכנסו, אינן מעוגנות בכתובים", כותב שפירא, וקובל על כך ש"אפילו שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד". מעבר לכך, "אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט". לפיכך: "על ראש הממשלה, באמצעות מזכירות הממשלה ובשיתוף משרד המשפטים, לעגן בכתובים את סמכויות הקבינט ותפקידיו".
אבל מי אמר? אולי המצב הנוכחי הוא דווקא ראוי? כפי שמעיר נכונה המשנה ליועמ"ש רז נזרי במכתב שמופיע בדו"ח, הקבינט הוא כלי עבודה שנועד לשרת את מקבלי ההחלטות ולסייע להם במלאכתם, ובהקשר זה הגמישות היא חלק מהעניין: "לא נכון יהיה לחייב בחקיקה או בקביעה נורמטיבית כלשהי את חובתו של ראש ממשלה לקבל החלטות רק בפורום של ועדה מסוימת", אומר נזרי, ומסביר: "ניסיון לקיים רגולציית יתר של שיקול הדעת של ראש הממשלה אינו נכון בעיני, שכן יש חשיבות לגמישות של ראש הממשלה לנהל את המדינה. לא תמיד קיומו של פורום רחב הוא טוב, הן מטעמי סודיות והן משיקולים נוספים".
אבל שפירא מבין יותר טוב, ויש לו גם הסבר. אני מודה, כשהגעתי לפסקה זו בדו"ח שפשפתי את עיניי כמה פעמים לוודא שאני לא חולם:
מתוך כך שהקבינט עוסק בענייני הביטחון ומדיניות החוץ של מדינת ישראל, וכחלק מהשיטה הדמוקרטית הנוהגת במדינה, הוא אמור להיות גורם משמעותי בקרב הגורמים המקבלים החלטות… הסדרת הסמכויות האמורה מטרתה להבטיח שהחלטות באותם נושאים שייקבעו, כאמור, תתקבלנה בהתאם לעקרונותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, שבבסיסם קבלת החלטות ברוב קולות.
צריך לקרוא שוב כדי להבין את עומק האבסורד: מבקר המדינה סבור כי עקרונות הדמוקרטיה מחייבים לקבל החלטות ביטחוניות ברוב קולות. לא ברור מהיכן שאב שפירא את הרעיון הזה, אך באף מדינה דמוקרטית המוכרת לנו אין מערכת שבה ניהול הביטחון הלאומי מוכרע ברוב קולות. נשיא ארצות הברית הוא המפקד העליון של הצבא, וסמכויותיו בתחום זה רבות מאוד. ראשי ממשלה של מדינות אחרות זוכים גם הם לסטטוס עליון בקביעת המדיניות הביטחונית ובקבלת ההחלטות הרלוונטיות.
מה שהדמוקרטיה מחייבת הם איזונים ובלמים, ולכן היא מטילה על הקברניטים הביטחוניים מגבלות שונות בדמות פיקוח פרלמנטרי, מגבלות על הכרזת מלחמה או גיוס מילואים. אך בשום מקרה לא קיימת מערכת שבה ההחלטות השגרתיות של ניהול הביטחון מתקבלות בפורום דמוקרטי וברוב קולות. המבקר שפירא בודה מלבו מנגנון לא קיים של הביטחון הלאומי, ומשתמש בו כדי להטיח רפש בממשלה הנבחרת.
"עיגון סמכויות הקבינט ותפקידיו, כאמור, יתרום להגברת אמון הציבור", טוען שפירא, ומסביר כי מכיוון שלהחלטות אלו השלכות הרות גורל, "לא ראוי להותירן בידי מספר מצומצם מאוד של מקבלי החלטות". אבל מי קובע שזה "לא ראוי"? מי מחליט מה משפיע על "אמון הציבור"?
"ראש הממשלה לא בדק שהשרים הבינו"
פנטזיית "הקבינט הפילוסופי" של שפירא היא שעומדת בבסיס הדיון בשאלה אם איום המנהרות הוצג בפני הקבינט במלואו. כפי שרואים בדו"ח, בניגוד לרושם שיצרו השרים בנט, ארדן, לפיד וליברמן, הקבינט עודכן באופן סדיר ושוטף בנוגע לאיום המנהרות במהלך דיונים רבים שהתקיימו בשנתיים שקדמו למבצע. אלא מה? בתוך בליל האיומים והעדכונים שהם נחשפו אליו – שנגע לזירות מבצעיות רבות ולאיומים שנתפסו בצדק כחמורים יותר – הם לא הקדישו תשומת לב מספקת לנושא, והדבר לא נצרב בזיכרונם.
בכל הפרק שעוסק בנושא, שפירא מציין פעמים רבות את העובדה שהשרים לא התעניינו. להלן תמצית מתוך לקט ההערות של שפירא בנושא:
"לא דרשו שרי הקבינט לפתח דיון בקשר לכך, ולא ביקשו שצה"ל יציג להם את היערכותו לטיפול באיום המנהרות ואת הפערים שיש לו בנושא";
"אף לא אחד משרי הקבינט ביקש פרטים נוספים על אותו איום";
"גם בדיון זה לא דרשו שרי הקבינט הבהרות בקשר לכך";
"גם שרי הקבינט לא דרשו הבהרות בקשר לכך";
"גם בדיון זה לא דרשו שרי הקבינט הרחבה בנוגע לכך, ולא הבהרות לגבי אמירתו של הרמטכ"ל".
מי שמכיר במציאות, לא צריך להתרגש מהעניין. אחרי הכול, תפקידו של הקבינט איננו לנהל באופן שוטף את ביטחון המדינה אלא ללוות את ראש הממשלה ושר הביטחון, ולהשתתף בקבלת החלטות מסוימות. במסגרת זו שרי הקבינט מעודכנים באופן שוטף, אך אף אחד לא מצפה מהם להתעמק על בסיס יומיומי בנושאים הנידונים, והשרים עצמם מעולם לא דרשו זאת.
אבל שפירא לא מסתפק בכך. לאחר שמתברר כי השרים עודכנו היטב וכי מי שאשם בחוסר המוכנות שלהם הם השרים עצמם – שפירא צריך למצוא סיבות לבקר את מערכת הביטחון ואת ראש הממשלה. ראשית, הוא קובע כדרכו כי המידע שהוצג בפני השרים לא היה מספיק "מפורט", אף שכך נהגו כנראה להציג מידע מסוג זה מאז ומעולם.
אבל מעבר לכך, שפירא ממציא תביעה חדשה ומופרכת מיסודה: הוא מאשים את ראש הממשלה ושר הביטחון בכך שלא נקטו צעדים אקטיביים כדי לוודא באופן מלא שהשרים הבינו והפנימו את חומרת האיום. אליבא דשפירא, לא רק שהם צריכים לעדכן את השרים, עליהם לוודא שהשרים מקשיבים, מבינים ומודעים למה שמוצג להם. האשמה זו פזורה בכמה אמירות ברחבי הפרק:
"אין לראות באמירתו של ראש הממשלה… ככזו שאפשרה לשרים להבין מכך את מהותו של איום המנהרות";
"לא ניתן ללמוד מהבנתו של ראש הממשלה את איום המנהרות, כי הדברים שנאמרו בדיון הקבינט… הביאו בהכרח גם להבנה של יתר שרי הקבינט את עוצמת האיום";
"לא היה באמירות הכלליות הללו כדי לחדד את המודעות של שרי הקבינט לאיום המנהרות";
"לא ניתן לצפות שמתיאור זה תובן עוצמת האיום".
וגולת הכותרת:
"גם אם היו נמסרים המסמכים במישרין לידי השרים, הרי שחלק משרי הקבינט היו שרים חדשים וללא רקע ביטחוני נרחב, ומשכך אין לצפות כי יבינו רק מתוך קריאת מסמכים גרידא, שכוללים גם נושאים רבים ומורכבים אחרים, את גודל האיום ומשמעויותיו".
במילים אחרות: לא רק שהמידע צריך להיות מוצג בפני השרים, אלא חובה גם לוודא – באמצעים פדגוגיים או פסיכולוגיים ששפירא בוודאי שולט ברזיהם – כי המידע נקלט במוחם ומעובד כראוי. לא ברור כיצד אמור ראש הממשלה לנהוג מעתה. אולי יערך בוחן בסוף כל ישיבת קבינט? או שמא שר החינוך יידרש להכין בוק ריפורט על דו"חות המודיעין?
זוהי דרישה אווילית מיסודה וחסרת כל קשר למציאות המעשית, אבל את שפירא זה לא מטריד. מטרתו בדו"ח זה היא לא להצביע על מחדלים שגרמו לכשלים ביטחוניים, אלא להטיף לשינוי יסודי במערכת כולה. עבור שפירא – שבקבינט הדמיוני שלו מתנהלים דיונים מעמיקים וחוצבי להבות – לא די בכך שהשרים עודכנו, חייבים לוודא שהם הבינו והפנימו. אחרת איך יוכלו השרים לגאול את העם מציפורניו של ראש הממשלה ולקבל החלטות באופן "דמוקרטי"?
אי אפשר לעדכן את הקבינט בכל פרט ופרט; נתניהו, יעלון וגנץ במהלך צוק איתן. צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון, פלאש90
התערבות בהחלטות מדיניות
הגישה הזו נמשכת לאורך כל הדו"ח. שפירא נדהם, למשל, לגלות שכאשר נערך דיון בנוגע לאסטרטגיה מול עזה, כל גורמי הביטחון היו תמימי דעים שעל ישראל להמשיך במדיניות הנוכחית, "שבמוקד שלה המאמץ לשמר את הרגיעה ולהסתפק בתגובה צבאית נקודתית", כדברי נציגת המל"ל בדיון. לכולם ברור כי חלופות מדיניות אחרות פשוט אינן רלוונטיות. "אפשר להציג חלופה… להגיע להבנות מולו. חלופה שנפסלה על הסף גם בדיון הזה", אמרה נציגת המל"ל, וראש הממשלה ציין כי "אם הוא (חמאס) היה משנה את יחסו אלינו, הייתי שוקל את זה בחפץ לב, אבל זה לא המצב". גם הרמטכ"ל הסכים כי "אין למעשה חלופה של הסדרה". אבל את שפירא זה לא מעניין:
משרד מבקר המדינה מעיר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלו הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן…
הצבת היעדים האסטרטגיים כבסיס לביצוע הפעולות הצבאיות תאפשר תכנון גם של מהלכים שאינם צבאיים, שיאפשרו להשיג את אותם היעדים, אף ללא פעילות צבאית שהינה בעלת השלכה על ביטחון האזרחים.
כאן נחשף גם המניע הפוליטי: לא רק אופן קבלת ההחלטות מפריע לשפירא, אלא גם סוג ההחלטות המתקבלות. כל גורמי הביטחון והקברניטים המדיניים הסכימו שאין מקום ליוזמה מדינית מול חמאס, אבל שפירא חושב אחרת. כמו תמיד כששואפים לביורוקרטיזציה ומשפטיזציה, גם הקבינט המושלם שאליו חותר שפירא הוא גוף שמאלני ופרוגרסיבי.
ההסברים ההגיוניים של צה"ל
המגמה נמשכת גם כששפירא עוסק בפערי מידע שונים, והאופן שבו נושאים שונים הוצגו בקבינט. בכל אחד מהמקרים שהוא מציין סופקו הסברים סבירים על ידי מערכת הביטחון והגופים הרלוונטיים, אך הוא שולל אותם על הסף מכיוון שהם לא תואמים את המודל התאורטי שהוא מנסה להגשים.
המבקר מציין כי כמה סוגי מידע הוצגו בפני הקבינט באיחור: מידע בנוגע לאפשרות שחמאס אולי ישתמש במנהרות במקרה של מלחמה, מידע הנוגע לפערי מודיעין מסוימים שהיו לצה"ל, והתרעה שהייתה במערכת בנוגע לפעילות מתוכננת של חמאס. בכל המקרים הללו מערכת הביטחון הייתה מודעת למידע הרלוונטי, ראש הממשלה ושר הביטחון הכירו אותו, והוא אף הופץ בדו"חות מודיעיניים כתובים שהיו זמינים לחברי הקבינט. אלא שהמידעים הללו אכן לא הוצגו באופן מפורט בפני שרי הקבינט.
הסיבה לכך היא שמדובר במידע המצוי ברזולוציה שבה בדרך כלל לא מעדכנים את חברי הקבינט, או בהתרעות שלא הבשילו ושלא מקובל להציג בפני השרים. "לא נהוג לשקף בדיוני הקבינט את … העומדים מאחורי הערכת המודיעין המוצגת", נאמר בהודעה שמסר צה"ל למבקר באחד הנושאים. בעניין אחר נמסר מלשכת רה"מ כי "לא היה מקום להציג לקבינט את המידע… כל עוד לא הפך ל'התרעה'. יש מספר עצום של ידיעות מודיעיניות בכל זמן נתון, שאינן מבשילות לכדי 'התרעה' ואינן מוצגות לקבינט". השר לשעבר יעלון הסביר כי "לו יצוייר כי כל 'מידע התרעתי' ידרוש הצגה פרטנית… בפורום הקבינט עוד בטרם התגבש לכלל 'התרעה' מבוססת, הרי שלא תתאפשר הפעילות התקינה לא של ראשי הגופים הביטחוניים ולא של שרי הקבינט".
אלה הסברים הגיוניים בהחלט. הקבינט לא צריך להיות מעורב בפרטי מידע טקטיים ובאפשרויות מודיעיניות תיאורטיות שטרם התממשו. אבל בקבינט הדמיוני של שפירא אי אפשר להסתפק בכך, והוא דורש לשתף מהיום והלאה את השרים בכמויות גדולות יותר של מידע וברזולוציה גבוהה יותר של פירוט. "לא ניתן לשרי הקבינט מידע משמעותי שיכול היה לאפשר להם לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטה בשאלה כיצד נכון לפעול נוכח אפשרות מימוש הפעילות, וההחלטה נותרה בידי מערכת הביטחון וראש הממשלה", הוא קובע.
וזה בעצם לב העניין: מה שמציק לשפירא הוא לא החלטה מסוימת שהתקבלה שלא כהלכה, וזה לא שהתרחש כאן אסון או מחדל בשל העובדה שהקבינט לא עודכן בכל פרטי הפרטים. הדבר היחיד שמטריד את המבקר הוא העובדה ש"ההחלטה נותרה בידי ראש הממשלה" – ובעולם התיאורטי ששפירא בדה לעצמו זהו עניין בלתי מתקבל על הדעת בעליל.
הדו"ח יגרום לתוצאה הפוכה
בסופו של דבר מדובר בדו"ח שמתייחס לבעיה שלמעשה איננה קיימת, שופט את המציאות בכלים לא רלוונטיים בעליל, ומגיע למסקנות מהפכניות וחסרות יסוד שאין להם דבר וחצי דבר עם בעיות ממשיות שמעסיקות את מקבלי ההחלטות.
המבקר שפירא ממשיך במסעו האקטיביסטי לקדם ביורוקרטיזציה ומשפטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות בישראל. זוהי חריגה מוחלטת מתחום סמכותו, ובזבוז משווע של משאבים ציבוריים שהועמדו לרשות משרד המבקר.
העובדה שדו"ח 'צוק איתן' של שפירא מבקר למעשה לא את הקבינט של 'צוק איתן', אלא את מוסד הקבינט עצמו שהתנהל פחות או יותר באותה צורה במשך עשרות שנים, יוצרת תחושה שמדובר באופורטוניזם פוליטי ותו לא. כמו דו"ח נסיעות השרים – שעסק בנוהל ישן שעל פיו נהגו כל השרים, אבל הדגיש משום מה רק את נסיעות נתניהו – גם דו"ח 'צוק איתן' נתפס כחלק מקמפיין פוליטי לא הוגן של המבקר ומקורביו. כפי שכתבתי בעבר, כהונתו של שפירא מתאפיינת בהעצמה של האקטיביזם והפוליטיזציה במשרד המבקר. הדו"ח הנוכחי מביא את התופעה לשיא חדש.
הבעיה המהותית והאמיתית של הדו"ח הבעייתי הזה היא שבניגוד לכוונת כותביו, ומתוך חוסר הבנה בסיסי של המערכות הללו, דו"ח 'צוק איתן' לא רק שלא ישפר את עבודת הקבינט, אלא יגרום לתוצאה הפוכה: העמקת הרתיעה בתוך המערכת, והתרחבות תופעת ה"דיבור לפרוטוקול" בישיבות ביטחוניות חשובות ומכריעות. בכך תרם שפירא במו ידיו לפגיעה בעבודת הקבינט ולפוליטיזציה שלו, ולהרחקה נוספת של האפשרות לנהל בו דיונים אסטרטגיים רציניים.
http://mida.org.il/2017/02/28/%d7%94%d7%a7%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%98-%d7%94%d7%91%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3-%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%90/