''הארץ'' גדעון לוי: ''הנכבה שלנו, זו שנת היובל 50 שנה לאסון היהודי הגדול ביותר מאז השואה''  

16.04.2017 02:00
גדעון לוי
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4024429
זו שנת היובל: 50 שנה לאסון היהודי הגדול ביותר מאז השואה, 50 שנה לאסון הפלסטיני הכי גדול מאז הנכבה. זו שנת היובל לנכבה השנייה שלהם והראשונה שלנו. רגע לפני שיתחילו כאן החגיגות לציון 50 שנה ל"שחרור" השטחים, כדאי לזכור שמדובר באסון. אסון גדול לפלסטינים, כמובן, אבל גם אסון גורלי ליהודים כאן. 2017 צריכה לכן להיות שנת חשבון נפש בישראל, שנה עצובה מאין כמותה. כבר ברור שהיא לא תהיה כזאת. תחת זאת אומרת הממשלה להפוך אותה לשנת חגיגות, חינגת הכיבוש. 10 מיליון שקל כבר הוקצבו. 10 מיליון כדי לחגוג 50 שנה של דריסת עם אחר ושל השחתה פנימית והרקבה.

מדינה שחוגגת יובל לכיבוש היא מדינה שחוש ההתמצאות שלה אבד, וההבחנה בין טוב לרע השתבשה. אפשר לחגוג ניצחון במלחמה, אבל לחגוג עשרות שנים של כיבוש צבאי ברוטלי? מה בדיוק יש לחגוג, ישראלים. 50 שנה של שפך דם, של התעללויות, נישול וסדיזם? רק חברות חסרות מצפון חוגגות יובלות שכאלו. לא רק בגלל הסבל שהיא גורמת לפלסטינים אסור לישראל לחגוג את היובל. היא צריכה להתעטף ביגון גם בגלל מה שקרה לה עצמה מאז אותו קיץ נורא של 1967, הקיץ שבו ניצחה במלחמה והפסידה כמעט הכל. אסון גדול פקד אותה. כמו קיבוץ או מושב ששכונות ההרחבה ריסקו את אופיים, כמו ג'נטריפקציה שדורסת את החלשים, כמו גוף בריא שהגרורות הגדלות והמתפשטות כילו אותו, כך גדלה ישראל בקיץ 1967 וה-DNA שלה חלה. די להתבונן בירושלים כמשל: מעיר אוניברסיטה וממשל רבת קסם למפלצת מג"ב.

עוד כתבות בנושא
"ההחלטה עלולה להתפרש בעולם כהפקעת אדמות": כך הסבירה ישראל את סיפוח מזרח ירושלים 16.04.2017 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
והיכן יום השלום? | דעה 16.04.2017
מלחמת ששת הימים: לאחר כיבוש הגדה, דיין הציע להקים ממשלה ערבית בחלק משטחה 04.06.2015
זה התחיל באורגיה הלאומנית־דתית שסחפה את כולם, חוץ מאשר קומץ נביאים, וזה נמשך עד היום, באמצעות המנגנונים המוכרים של שטיפת המוחות. הגודל קבע, במקרה של ישראל: הוא הפך אותה למדינת רשע. אלימה, לאומנית, דתית וגזענית. היא לא היתה מושלמת גם לפני כן, אבל ב–1967 נטמנו בה זרעי הפורענות. אסור בשום פנים לייחס את כל חוליי המדינה לכיבוש — לא כל סכינאי במועדון הוא בוגר חטיבת כפיר — ולא צריך לחשוב שהכל שחור משחור בכדי להבין את ממדי האסון. ממדינה שקמה כאוד מוצל, צנועה, חסרת ביטחון, מהוססת, רושמת הישגים מדהימים ומעוררת התפעלות עולמית, למדינה מוקעת, יהירה, שאחרוני המתפעלים ממנה הם אך ורק בני דמותה.

כל זה התחיל ב–1967. לא ש–1948 היתה טהורה, רחוק מכך, אבל 1967 האיצה את ההידרדרות, מיסדה והכשירה אותה. היא הולידה את הצפצוף המתמשך על העולם, השחצנות והכוחנות. ב–1967 החל הכיבוש. הוא שלח את גרורותיו בפראות פנימה, מהמחסומים בגדה לאזורי הבילוי בתל אביב, ממחנות הפליטים אל כבישי הארץ ואל התור במרכול: שפתה של ישראל נהפכה לשפת הכוח, בכל מקום. ההצלחה ב"ששת הימים" היתה גדולה מדי על מידותיה — יש הצלחות כאלו — ובעקבותיה בא השחץ של "לנו מותר הכל". זה התחיל עם האלבומים והשירים, "נאצר מחכה לרבין, אי אי אי" ו"שארם א־שייח, חזרנו אלייך שנית". מיד אחרי ההנג־אובר הופיעו הסימנים הממאירים: הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים נהפכו ללאומנים, ומכאן קצרה הדרך. דבר לא עמד בדרכה של ישראל להפוך למה שהיא, לא מחוץ ולא מבית. היא הנציחה את הכיבוש, למרות שלכאורה לא חפצה בו מלכתחילה, כי היא יכלה, והיא כוננה את משטר האפרטהייד בשטחים, כי אין משטר כיבוש אחר.

עכשיו היא כאן. חזקה, חמושה ועשירה כמו שלא היתה ב–1967. מושחתת ורקובה כמו שרק מדינת כיבוש יכולה להיות. ואת זה אנחנו אמורים לחגוג. ואת זה אנחנו חייבים לבכות.

(למנהלים הארץ צייץ את זה גם באנגלית וזה חשוב)