התורה רומזת שיש להתבונן בשמותיהן של בנות צלופחד במילים "ואלה שמות בנותיו". אם כן מזמין אותנו הכתוב לדרוש את השמות.והנה, כל השושלת מתחילה במנשה בן יוסף, שנקרא כך על שם שכחת בית אבא: "נשני... ואת כל בית אבי", מה שמציין את ראשית ההסתגלות לגלות.
ההמשך הוא מכיר בן מנשה המבטא את ההתמכרות לעם אחר, עד כדי "גלעד", דהיינו המחשבה שהגלות נצחית היא (גל-עד),
ומכאן לבושה שמתבייש בן ישראל ביהדותו, שעל שמה נקרא חפר (מלשון וחפרה לבנה) בנו של גלעד.
במצב כזה של היעלמות הזהות הישראלית מתחת לפני השטח של הגלות, חי היהודי בצל הפחד, היינו "צלופחד", שמת במדבר, מקום הגלות.
והנה, דוקא במקום שבו היה מקום לחשוב שאבדה התקוה של המשפחה, ובפרט כשאין זכרים שימשיכו את הנחלה, קמות "חכמניות ואוהבות ארץ ישראל" (כלשון חז"ל בבבא בתרא), ומבטאות את התעוררות הרצון הישראלי הבריא:
מחלה - מלשון "ויחל משה", ביטוי של רצון חזק,
נועה - מלשון תנועה,
חגלה - מלשון לחוג, לנוע בסיבוב,
מלכה - כמו להימלך, בקשת עצה,
ותרצה - מלשון רצון. ללמדך שכשמדובר באהבת ארץ ישראל ויישובה, אין דבר העומד בפני הרצון.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
