אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון פוליטיקה ואקטואליה נושא #24054 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 24054   
גיאאוני לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 8.9.11
18315 הודעות, 203 מדרגים, 372 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    09:59   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

המחטף והמחדל: הקנוניה שהולידה את המהפכה החוקתית  

 
אהרן ברק שלח את אוריאל לין לכתוב ספר שיכשיר בדיעבד את חוקי היסוד שקידם כיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט ב-1992. לין מנסה להגן על "המהפכה החוקתית" ככל יכולתו, אבל בפועל משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה: הוא מוכיח שתהליך חקיקת חוקי היסוד היה מסכת של הונאה והטעיה | ביקורת ספר

כידוע בוודאי לרובכם, בוקר אחד קם ארתור דנט למראה בולדוזרים שעמדו להרוס את ביתו על-מנת לבנות במקומו מחלף. במחאה נמרצת, נשכב ארתור מול אחד מהם (צהוב), עד שפקיד העירייה ניגש אליו והעיר:

"היית בהחלט זכאי להגיש כל הצעה או מחאה בזמן המתאים, אתה יודע".

"בזמן המתאים?" זעק ארתור, "בזמן המתאים? לראשונה שמעתי על כך אתמול…"

"אבל מר דנט, התכניות זמינות במשרד התכנון המקומי מזה תשעה חודשים".

"כן, כששמעתי על כך נחפזתי מיד לראותן. לא בדיוק יצאתם מגדרכם כדי להסב אליהן תשומת-לב, נכון? אני מתכוון ממש להגיד משהו למישהו".

"אבל התכניות מוצגות שם…"

"מוצגות? בסופו של דבר נאלצתי לרדת למרתף כדי למצוא אותן".

"זו מחלקת התצוגה".

"עם פנס".

"אה, ובכן, כנראה שהאורות התקלקלו".

"וכך גם המדרגות".

"אבל ראה, מצאת את ההתראה, לא?"

"כן", אמר ארתור, 'מצאתי. היא הוצגה בתחתית של ארון מגירות משרדי נעול, שתקעו בשירותים שיצאו משימוש, עם שלט על הדלת שאומר: "זהירות, נמר".
נזכרתי שוב ושוב בפתיחה הזו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" תוך כדי הקריאה בספרו של אוריאל לין: לידתה של מהפכה (בהוצאת 'ידיעות ספרים').

לין מנסה לשכנע את הקורא שחוקי היסוד 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' נחקקו ב-1992 מתוך מודעות מלאה של הכנסת למשמעותם, אך בפועל הוא בעיקר מדגים שאם הייתה התראה על מהפכה חוקתית, היא הוצגה בארון הנעול בשירותים שיצאו משימוש במרתף החשוך של הכנסת, אלו עם המדרגות המקולקלות והשלט "זהירות, ברק".

אותנו – אלו שביתם הפרלמנטרי הוחרב עבור המחלף המהיר לבית-המשפט העליון – זה משכנע בערך כמו את ארתור דנט.

אפולוגטיקה מגויסת
כבר בפתיחת ספרו חושף לין את הסיבה האינטלקטואלית העמוקה שגרמה לו לכתוב את הספר: "אהרן ברק הציע לי לכתוב על כך ספר". במופת של אחווה מוסיף אהרן ברק הקדמה לספר שהוא עצמו הזמין, בה הוא סומך עליו את ידו ("אוצר בלום" של "ידידי הטוב אוריאל") ואף מסביר מדוע ביקש אותו – כדי שלין ייצור את הרושם כי:

"ברור היה לחברי הכנסת כי חוק היסוד אותו הם מכוננים עומד מעל לחקיקה הרגילה, והוא מבוסס על קיומה של ביקורת שיפוטית לגבי חוקתיות החוק … חשובים במיוחד, מבחינה זו, דבריו של אוריאל לין, כי הפירוש שנתן בית-המשפט העליון … למעמד העל-חוקי של חוק היסוד ולקיומה של ביקורת שיפוטית … תאם את תפיסתם המשפטית של חברי הכנסת שעסקו בכינונו של חוק היסוד. חברי כנסת אלה שיקפו את עמדת רוב רובם של חברי הכנסת".
ברק אם כן, מבקש מלין שני דברים: (1) שינקה אותו מאחריות למהפכה החוקתית של 1995 בטענה שהיא התרחשה ביודעין כבר ב-1992, ו-(2) שינקה את חוקי היסוד מבעייתיות דמוקרטית, בטענה שגם אם הם נחקקו ברוב קטן בהצבעות של פחות מחצי מחברי-הכנסת, בעצם תמך בהם רוב מוחלט.

לין משתדל מאוד להיות חייל ממושמע. כבר ב'ראשית דבר' שלו הוא מהדהד את דברי מצביא המהפכה:

"חוקים אלה לא היו זוכים למעמדם החוקתי אלמלא הקנה להם בית המשפט העליון, בהנהגתו של פרופ' אהרן ברק, את המשמעות העמוקה והמרחיבה – בדיוק המשמעות העמוקה והרחבה שאנו, המחוקקים, התכוונו וכיוונו אליה".
אבל לין רק "משתדל מאוד". בפועל, לצד האמירות הכלליות ברוח ברק, שזורים בספר כחוט השני תיאורים ופרטים הסותרים אותן כליל ומוכיחים את ההפך הגמור. הסיבה לכישלון האינטלקטואלי הזה היא שלין אחוז בצבת של דילמה. למען אהרן ברק שולחו, הוא רוצה להציג את הליך חקיקת חוקי היסוד ב-1992 כעניין שגרתי שהיה ידוע במלואו ומובן לכל. מצד שני, האגו של לין מתקשה לעמוד במשימה. שוב ושוב הוא מתפתה להציג את עצמו – וברור שמבחינתו זו האמת – כתחבולן ערמומי, שהעביר את החוקים המהפכניים בגאונות של פרלמנטר-על, שידע בדיוק מה להגיד ומה להסתיר כדי להצליח במשימה שבה נכשלו קודמיו ההגונים והישרים.

ניגש, אם כן, לדיון עצמו.


איך מקדמים חוקה
לזכותה של ישראל יש לזקוף את העובדה כי במשך עשרות שנים ההיסטוריה שלה בכל הנוגע לחקיקת "חוק-יסוד: זכויות האדם" הייתה משעממת להפליא. בתמצית, החל משנות ה-60 היו מספר ניסיונות לחוקק חוקי זכויות אדם, אך כולם נכשלו, כולל דן מרידור כשר המשפטים ב-1989. את השמאל אפפה אווירת נכאים, עד שלפתע בשנת 1992 עברו שני חוקי זכויות אדם: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. שני החוקים הללו לא רק היו חוקי זכויות אדם בתחפושת, הם גם הציבו לראשונה את הנוסחה הבעייתית "יהודית ודמוקרטית" כעניין משפטי.

אז איך קרה הנס? איך זה שממשלת שמיר דווקא, קואליציית ימין-חרדים מובהקת, העבירה חוקי יסוד שהפכו ב-1995, בפסק-דין 'המזרחי', ל"מהפכה חוקתית" שמשרתת מאז ועד היום את תפיסת-העולם הפרוגרסיבית? התעלומה הפוליטית הזו אופפת את האירוע מאז אותו לילה מר ונמהר ב-1992.

כדי להבין את האופן שבו עבר 'חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו' (שבו אתמקד), רצוי להכיר את אמה הורתה: ההצעה של דן מרידור שכשלה ב-1989. 'חוק-יסוד: זכויות היסוד של האדם' של מרידור הוגש כהצעת חוק ממשלתית, וכלל אוסף נרחב ומפורש של זכויות, והוגדר בו הליך מפורש של ביקורת שיפוטית: הרכב של שבעה שופטים בבית-המשפט העליון, "ישב גם בבית-משפט לחוקה, ואם עלה … ספק בדבר תוקפו של חוק … תובא השאלה לפני בית-המשפט לחוקה".

לא רק שההצעה של מרידור הייתה מפורשת, הוא גם הציג אותה בכנסת ב-20 ביוני באופן מפורט. מרידור הסביר מעל הפודיום כי "הצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם", יחד עם חוק יסוד החקיקה, כמעט משלימה "את החוקה הדרושה לישראל". הוא הסביר כי החקיקה הזו "נדונה בממשלה", אבל מעבר לכך, "היא גם פורסמה בציבור. בכוונה פרסמתי אותה בציבור, כי אני חושב שהנושא הזה ראוי לדיון ציבורי מקיף מאוד". "אם זה יתקבל" הוסיף מרידור ואמר, "תהיה זו בהחלט מהפכה במשטר הקונסטיטוציוני של ישראל, לא רק בתחום של זכויות האדם, אלא גם באיזון בין הרשויות השונות".

הנה כי כן, יושר והגינות בהצעת החוק. אך אליה וקוץ בה: מרידור נכשל בהעברת החוק. מבחינת אוריאל לין, איש ליכוד שעתיד להיות יו"ר ועדת 'חוק חוקה ומשפט' והמקדם המרכזי של חוקי היסוד ב-1992, הכישלון של מרידור מוכיח שהשקיפות היא טקטיקה שגויה.

משהו חדש מתחיל
ב-15 למרץ 1990 נפלה ממשלת האחדות (אחרי "התרגיל המסריח" של שמעון פרס), והליכוד התחייב שלא לקדם את החוק. הכל נראה אבוד, אלא שאז הגיע ח"כ אמנון רובינשטיין (שהיה באופוזיציה), ובזכות יצירתיות וגמישות מוסרית הצליח לתחבל עם לין תחבולה פרלמנטרית שהחייתה את 'חוק יסוד: זכויות האדם'.

"בתחילת 1991", כותב לין, "הגעתי עם רובינשטיין להסכם החשאי שהוא יזם: הוא יפצל את הצעת החוק של מרידור לארבע הצעות חוק קצרות נפרדות, ויגישן כהצעות חוק פרטיות מטעמו". רובינשטיין לא רק "הגה את השינוי", הוא גם "דיווח על כך לשר המשפטים עימו עבד בתיאום". ניכר כי בשלב זה מרידור כבר השליך מאחורי גוו את כללי המשחק ההוגן; הלאה השקיפות והיושר, המטרה מקדשת את האמצעים.

זה היה, אם כן, המנגנון החדש לקידום החוק של מרידור: במקום דיון ציבורי – הסכם חשאי; במקום 'חוק יסוד: זכויות אדם' מפורש ורשמי – פיצול חקיקה; במקום הצעת חוק ממשלתית, כראוי לחוקה – ארבע הצעות חוק פרטיות; במקום שקיפות – קנוניה.

אחד הקשיים שעמדו בפני לין היה ההסכם הקואליציוני, שדרש שחקיקה תיעשה בתיאום עם החברות בקואליציה. אך לא אדם כלין ייתן למכשול חוקי קטן כזה לעצור בעדו: "רובינשטיין לא היה כבול להתחייבויותיו של המערך או הליכוד … הוא היה חופשי לעשות כרצונו", מסביר לין הערמומי, ומוסיף: "איתרתי – או אלתרתי – פרצה בחומה", והיא היכולת לקדם את ההצעה ולקבל את ההסכמה הקואליציונית "תוך כדי דיוני הוועדה". לין אף הבטיח לחרדים ש"לא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם" – הבטחה שלא יקיים. כדבריו, היה ללין, "צוהר הזדמנות צר, אך עם הרבה התמדה הוא נוצל עד תום".

כעת החלו לין ורובינשטיין לסמן ולסנן בוועדה את המכשולים להעברת החוקים. ההסכם החשאי יצא לדרכו: לתת חוקה לישראל – בלי לספר לה.


אוריאל לין; צילום: משה שי, פלאש90
שקוף וידוע כמו חור שחור
הטענה המרכזית של לין היא שכולם ידעו והבינו מה משמעות החוק, משום ש"לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית … את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה". דיונים התקיימו בקריאה הטרומית, בוועדת 'חוק חוקה ומשפט' בראשותו, בקריאה הראשונה, ובקריאות השניה והשלישית. נפנה אם כן לבחון את הטענה של לין, על-פי האמור בספרו שלו.

בקריאה הטרומית אין בחוק דיון ממשי. לין עצמו מספר:

"יו"ר הישיבה, ח"כ נוואף מסאלחה מהעבודה, אף ביקש מרובינשטיין לנמק את הצעתו ממקום מושבו ולא מעל הדוכן, על מנת לחסוך בזמן. באותו שלב הוא לא הבין, כנראה, שמדובר בצעד קטן לשינוי היסטורי, וחס על שעות השינה של הח"כים".
בשלב זה, אם כן, אין שום הבנה שמדובר ב"שינוי היסטורי", ולא מובהר לאיש שמדובר ב"מהפכה חוקתית". בהתאם לכך הצביעו על חוק היסוד רק 13 ח"כים, כולם בעד. כך יצאה "חוקת זכויות האדם של ישראל" לדרך.

ועדה 'חוק, חוכא ואטלולא'
לין היה מאוהב בשני דברים עיקריים: הכוח שהיה לו כיו"ר ועדת 'חוק חוקה ומשפט', וחקיקת זכויות האדם. את תפקידו ההיסטורי הוא מתאר כך:

"הופקד בידי כוח רב … זו הייתה משאת נפש עבורי: הפיכת זכויות היסוד של היחיד לזכויות יסוד חוקתיות … גמרתי אומר בליבי ללמוד משגיאותיהם של קודמיי, לא ליפול לאותם בורות – ולבנות גשרים מעל כל הפערים … לא תהיה זו יהירות לומר כי שלטתי שליטה מלאה במלאכת החקיקה ביוני 1990"
זוכרים את טענתו שהביקורת השיפוטית הובהרה בכל דיון? ובכן, האמת היא שלין בעצמו מכריז שהמטרה העקרונית שלו, ה"שליטה המלאה" שלו במלאכת הוועדה, הוקדשה להפך הגמור:

"השאלה שבה התלבטתי הייתה: כיצד ניצור מצב משפטי שמעניק את כוח הביקורת השיפוטית לבתי-המשפט, בלי שתתעורר התנגדות עזה בכנסת ובלי שהדבר ייראה כהעברת סמכות החקיקה מהכנסת לבתי-המשפט".
מכאן עולה כי הטשטוש של משמעות החוק, שילווה – כפי שנראה – את חקיקת חוקי היסוד לכל אורכה, הוא מכוון. לא רק שלין מטעה כשהוא אומר שהמשמעות החוקתית הובהרה, אלא שחלק מהדיונים שהוא מנהל בוועדה עסקו באופן שבו הדבר יוסתר מהח"כים. מדובר בביזוי גמור של הכוח שהופקד בידי לין, שאמור להרחיק ממנו לנצח כל הגדרה כ"ליברל" או "דמוקרט".

מעבר לכך שלין רצה להעביר מהפכה חוקתית "מבלי שהדבר ייראה", מסתבר כי הוועדה כלל לא תפקדה כמי שדנה בחוקה לישראל. בדיונים רבים היו חסרים רוב החברים, ומיעוט בלבד מחברי הוועדה, שרובו מהאופוזיציה, היה מודע למה שבאמת קורה. הדוגמאות לכך רבות. למשל, בדיון הראשון, שלין קורא לו "מכונן", השתתפו רק ארבעה ח"כים: לין, רובינשטיין, וירשובסקי, ויצחק לוי. הדיון לפני הקריאה הראשונה ב-28 באוקטובר, היה, לדברי לין, "קצרצר". רוב חברי הוועדה מהליכוד נעדרו מהישיבות, מצב שלין לא טרח לתקן. וכן הלאה.

בתחבולות תעשה לך חוקה
בוועדה המצומצמת של לין התקיימו, בין השאר, דיונים מפורשים בטקטיקה של הטעיית הכנסת. למשל, השם עצמו של החוק המקורי, "זכויות אדם", הציב בעיה, וצריך היה למצוא כיוון חדש. "היה לנו ברור", מספר לין, "שהמונח 'כבוד האדם וחירותו' יחזק את הצעת החוק, שכן איש לא יעז לחלוק על הערכים הללו". מעבר לכך, אומר לין, היה למונח עוד יתרון חשוב: "ידענו גם שהכותרת 'כבוד האדם וחירותו' תעניק משנה כוח לחוק בכל הליכי הפרשנות שיוענקו לו בעתיד".

במילים אחרות, לין ורובינשטיין טורחים למצוא שם שהכנסת תבין באופן אחד, כעניין מוסרי וערכי, אבל שהם יודעים היטב שבית-המשפט יפרש באופן חוקתי. זו איננה תיאוריה פרשנית, אלא מה שלין אומר בעצמו. למשל:

"הלכנו עוד צעד קדימה: הצבנו את כבוד האדם בראש סולם העדיפויות. כערך עליון. ערך המעניק השראה לכל החוק ולכל פרשנות עתידית. משלב זה כבר ברור היה שניתן לנסח את הצעת החוק כולה על דרך הצמצום, בהגדרות רחבות, הסוככות על זכויות שלא פורטו במפורש".
במילים אחרות, לין מודה שהצמצום וההפשטה הניכרים בניסוח חוקי היסוד (שלא היו בהצעת החוק המקורית של מרידור) נועדו להרחיב את כוח הפרשנות המשפטית, כדי שבית-המשפט בעצמו יוסיף זכויות שאם יוזכרו בחוק יקשו על העברתו.

באחת הישיבות הוצע בוועדה לחזור לנוסח ההצעה המקורית של חוק מרידור בנוגע לבית-משפט לחוקה – דרישה הגונה והגיונית, לאור העמימות שיצר הנוסח של חוקי היסוד. אבל לא אדם כלין יתבטל בפני היושרה. הוא התנגד נחרצות, ונימוקו עימו: "הכללת הסעיף הזה עלולה להכשיל את העברת החוק כולו".

דבר דומה קורה למשל בסוגיית השוויון. גם כאן הוועדה המצומצמת של לין החליטה שלא לנקוב בשם המפורש כדי שלא תהיה התנגדות בכנסת, מתוך הבנה ברורה שבית-המשפט ממילא יכניס אותו פנימה. ובלשונו:

"אנחנו ויתרנו בוועדה על הכללת עקרון השוויון … היה ברור לחלוטין שניסיון להכללה מוגדרת ומפורשת של עקרון השוויון כגוף בחוק, כפי שנכון היה לעשות, יגרור התנגדות תקיפה וגורפת של המפלגות הדתיות … בעיני ובעיני שותפי, לא היתה חשיבות יתרה בהזכרת עקרון השוויון – משעה שכבוד האדם הפך לערך מרכזי בחוק … הוא חבק את ערך השוויון בין אדם לחברו, והפך למחייב מבחינת רשויות המדינה".
כלומר לין מודה שהיה נכון לפעול אחרת, אבל הוא הטעה את הכנסת מתוך הבנה שבית-המשפט כבר יפרש באופן מרחיב.

לנוכח הדברים הללו, השאלה היא למה בדיוק לין מתכוון כשהוא אומר שהכול היה ידוע? אם החוק בכוונה מסתיר את משמעותו בניסוחים עמומים, מה ידוע ולמי? הרי אפילו כשנאמרו בוועדה דברים מפורשים, כמו למשל דברי משה שחל בוועדה ב-17 לפברואר: "אני משאיר לבית המשפט, שהוא יקבע לגבי ערכיה של מדינת ישראל, גם הדמוקרטיים וגם היותה מדינה יהודית, וגם לעניין התכלית הראויה", לין בעצמו מודה כי "מלבדי השתתף בדיון מספר מצומצם של חברי הוועדה".

ניתן כעת לסכם את שלב הדיון בוועדות. מעט מאוד ח"כים, שהיו חלק מחבורת הסוד החוקתי המוחלט בהחלט, הבינו מה קורה. הוועדה, מבחינת לין בעצמו ולפי דבריו, הייתה אמורה לייצר נוסח שמסתיר את הפרשנות החוקתית שהוא העריך שבית-משפט יאמץ בשתי ידיים, קרי, ביקורת שיפוטית והרחבת היקף הזכויות הלא מפורשות בחוק. בזכות ההסתרה הזו, לין העריך שהוא יוכל להעביר את החוקים בכנסת.


תומכים בחוק: אהרן ברק ואהוד אולמרט; צילום: לע"מ, אבי אוחיון
והכנסת הייתה תוהו ובוהו
עם כל הכבוד לדיוני הוועדה ורוחה החתרנית, השאלה החשובה היא כמובן מה קרה בכנסת. האם בקריאות השונות בכנסת פעלו מקדמי החוק באופן ישר והגון, או שהמשיכו את רוח הוועדה?

לין מעיד כי בקריאה הראשונה, כמו בטרומית, "לא רבים נכחו באולם בתחילת הדיון, אך מספר הנוכחים עלה במשך הזמן". אלא שמסתבר שגם זה לא מדויק, מפני שלין מסכם: "לא רבים מחברי הכנסת נכחו בדיון ההיסטורי הזה … באופן מיוחד בלטה במליאה נוכחות דלה של חברי כנסת מהליכוד".

אם זה "דיון היסטורי", מדוע לא נכחו רבים? אולי משום שאיש ממקדמי החוק לא התריע בפני הציבור והכנסת שמדובר במהלך חוקתי ומהפכה ביחסים שבין הרשויות. הם לא, אבל הייתה נוכחות של אדם אחד בכנסת שהתנגד נחרצות לחוק, מפני שהבין את מה שמכוון לא נכתב בו. היה זה מיכאל איתן, שזעק במהלך הדיון:

"מהיום והלאה כל חוק שהכנסת תחוקק, ניתן יהיה לפסול אותו בנימוק שהחוק הזה פוגע בחוק יסוד … ומול כולנו, כמחוקקים, יעמדו שלושה או חמישה שופטים עליונים, והם יקבעו שהחוק שאנחנו חוקקנו אינו תקף".
כיצד מגיב לכך לין היום?

"איתן צדק … בתחום הפרדת הרשויות נוצר ממד חדש – הענקה של סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת לבתי-המשפט. ואולם, בו-זמנית הוא טעה לחלוטין, כאילו הייתה זו אי-הבנה וכאילו מי שדנו בחוק – אם בוועדה ואם במליאה – לא הבינו את השוני החוקי".
וכעת שימו לב לסתירה הנפלאה של לין:

"לא העלמנו, לא הסתרנו ולא צמצמנו את הדילמה. ההפך הוא הנכון: המשמעות הייתה ברורה וחשופה לעין כל … היתה למיכאל איתן תרומה חשובה לחוק … הוא פירש בקולו העז את משמעותו האמיתית".
התמיהה עולה מאליה. אם זו "משמעותו האמיתית" של החוק, ואם היא "לא הוסתרה ולא צומצמה" ו"הייתה ברורה וחשופה לעין כל", למה איתן היה צריך "לפרש אותה"? ועוד יותר גרוע: אם הכל ידוע ומפורש, למה זו "תרומה חשובה"?

בסתירה זו מתברר הכל. איתן אמנם פירש נכון את כוונת "חבורת סוד חוקתי מוחלט בהחלט", אלא שבזמן אמת הם לא הודו בכך, אלא להפך. כפי שמיד נראה, לין עשה כל שביכולתו על-מנת להכחיש בכנסת שזאת משמעות החוק. כך שאיתן לא יכול למרק את מצפונו של לין בדיעבד. לין הטעה ביודעין את הכנסת, ומן העובדה שח"כ אחד חשף זאת לא עולה ש"כולם ידעו" – הן בשל מיעוט המשתתפים, והן מפני שמול איתן עמדו נציגי הוועדה שטענו את ההפך הגמור, כולל ח"כ אוריאל "לא הסתרנו" לין.

זכויות האדם מביסות את הדמוקרטיה
הגענו אל הקריאות השנייה והשלישית. לין מתאר את המציאות הפוליטית שעמד בפניה: "הייתה לי תמיכת האופוזיציה כולה, אך עדיין לא זכיתי בתמיכת הקואליציה". מכאן תתחיל שרשרת נסיבות שתאפשר לחוקי היסוד לעבור ללא כל מודעות או פיקוח משמעותיים – ואפילו אז, וזו נקודה יוצאת מגדר הרגיל, בסופו של דבר האופוזיציה תהיה זו שתעביר את חוקי היסוד.

ב-4 בפברואר 1992 אישרה הכנסת את ההליכה לבחירות. לין זיהה מיד את ההזדמנות: "כשיודעים שהכנסת מתפזרת … חופש החקיקה גדל … זו הייתה הזדמנות נדירה. אסור היה להחמיצה". כמו שאומרים, חוקה מעבירים במחטף או לא מעבירים בכלל.

אבל הייתה ללין בעיה. האופוזיציה תמכה, אבל המפלגות הדתיות לא התלהבו, וגם בליכוד "התגלו ניצני התנגדות". אלא שללין היו מהלכים בליכוד: "משקל הנגד היה דן מרידור … בני בגין, אהוד אולמרט ורוני מילוא", שאליהם התווסף רובי ריבלין ש"גייס את קשריו המשפחתיים" כדי לעשות לעשות נפשות אצל הרב שך. במפד"ל היה ללין את יצחק לוי, שהיה, מסיבות השמורות עימו, תומך נלהב בחקיקה.

הקריאות השנייה והשלישית של 'חוק יסוד: חופש העיסוק' התקיימו ב-3 למרץ. "לא נכחו במליאה חברי כנסת רבים במיוחד", מספר לין. ואמנם, החוק משוריין ברוב של 61, אבל הצביעו בעדו רק 23, בלי מתנגדים ונמנעים, בשעה ארבע לפנות בוקר. מבחינת לין, זהו רגע חגיגי, היסטורי, דרמטי: "מגילת זכויות האדם של ישראל יצאה לדרך" הוא מתפייט. את החגיגה מקלקלים רוב עצום של חברי-הכנסת, שכנראה לא חלקו איתו את הרגע ההיסטורי המאושר ולא טרחו להגיע להצבעה.

בשלב זה הוצב מכשול בפני 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. לפני שעלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, דרשו החרדים להסיר אותה בישיבת הנהלת הקואליציה. זה היה חלק מההסכם הקואליציוני, וכזכור לין התחייב להם "שלא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם". "למרבה המזל", הוא מסביר, "נכחו בישיבה גם דן מרידור ובני בגין". בזכות התערבותם הבקשה של החרדים נדחתה, ואבירי שלטון החוק הביאו לכך שההסכם הקואליציוני הופר.


הנסיכים מרידור ובגין; צילום: לע"מ, עמוס בן גרשום
לין מסביר את חולשת החרדים שאפשרה לו לא לעמוד בהבטחותיו ובהסכם הקואליציוני: "מועד הבחירות לכנסת כבר נקבע. את הממשלה אי-אפשר היה להפיל יותר … כל מרצו של יצחק שמיר הופנה למערכת הבחירות המתחממת … חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר, ברגע האחרון ממש, גם את המשוכה הקואליציונית". עכשיו אנחנו מבינים מדוע "כשהכנסת מתפזרת … חופש החקיקה גדל" – כי לין ושאר אבירי זכויות האדם מרגישים בנוח להפר הסכמים והבטחות קואליציוניות.

כך, ב-17 במרץ הגיע 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' למליאה, בשעה ארבע ושש-עשרה דקות לפנות בוקר. במליאה ישבו 54 ח"כים. שוב קם לחוק הפרשן מיקי איתן שמזהיר את הבית מפני מחטף חוקתי. אבל הפעם לין עונה לו בתוקף:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית-המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע ב'חוק יסוד: החקיקה', או ב'חוק יסוד: זכויות האדם', שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית-משפט לחוקה, ואין מוקם בית-משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים".
איתן ענה לו שיש הבדל, מפני שבית-המשפט (דאז) לא יכול לפסול חוקים. אבל לין מסרב להודות בכך. הוא מספר בגאווה איך בתשובתו לאיתן "הוספתי דברי הרגעה", והוא מצטט את עצמו עונה לטענה הנכונה של איתן: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק".

לין, אם כן, מטעה ביודעין. הוא יודע שהשאלה העומדת על הפרק היא הביקורת השיפוטית. והרי כבר ציטטנו את לין מודה:

"איתן צדק … בתחום הפרדת הרשויות נוצר ממד חדש – הענקה של סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת לבתי-המשפט".
אבל באותו דיון, בזמן שהוא אמור היה לייצג את החוק ואת משמעויותיו כיו"ר הוועדה שהכינה אותו להצבעה – לין לא הודה. ההפך הוא הנכון, הוא התפלפל והתחמק בתירוצים טכניים, וסירב להודות אז במה שהוא מודה בו כיום, שאיתן פשוט צדק. איתן אומר "בית-המשפט יפסול חוקים", ולין אומר "אין צורך לפסול חוקים", ו-"אין מוקם בית-משפט לחוקה".

כל זה איננו השערה פרשנית. לין מודה בכך בפירוש. הוא מסביר היום שהוא פעל בהתאם לתובנה שלו אז:

"לא לציין בחוק במפורש שמוענק לגוף חיצוני הכוח לבטל חוקים של הכנסת … ציון מפורש של סמכותו לפסול חוקים … ייתכן שהיתה מתנופפת כמטלית אדומה מול עיני חברי הכנסת – ומכשילה את החוק. עד היום אני משוכנע שלא טעיתי בעניין זה".
כמה שקרית, אם כן, טענתו של לין: "לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית". ובאותו דיון גורלי, כשבכנסת שוב נשאלו שאלות קשות, הפעם על-ידי מעט החרדים שהיו במליאה וחששו מהעצמת בית-המשפט, שוב ענה להם לין:

ואני אומר לחברי הבית: בואו נעשה את הניסיון. הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה.
עד כאן לין. ומה עם אביר שלטון החוק, שר המשפטים דן מרידור? הוא ודאי טרח לעדכן את הכנסת בדעותיו, בהסכם החשאי עם רובינשטיין ולין שהביא לפיצול הצעתו המקורית, בכך שמדובר בחוק שלו שמופיע בשם אחר ובאמצעים אחרים? ובכן, לא. מרידור טרח דווקא להדגיש בכנסת עד כמה החוק לא מהפכני.

"ההצעה איננה מהפכנית במובן זה שהיא קובעת, שגם בזכויות האלה, הקבועות כאן, ניתן לפגוע, ניתן להגביל אותן. איך? בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, בחוק שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. ההצעה אינה מהפכנית גם במובן זה שהיא משמרת את הסטטוס–קוו לגבי כל הדין הקיים".
כל זה כמובן לא ימנע ממרידור להצהיר רק חודש וקצת לאחר מכן, בטקס השבעת שופטים, את האמת:

כך קיבלה הכנסת את 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' … זוהי מהפכה קונסטיטוציונית של ממש … מעתה תהיינה זכויות אלה מוגנות אף נגד חקיקה שרירותית של הכנסת עצמה … זו הפעם הכנסת, בסמכותה כממשיכת האסיפה המכוננת, המחוקקת חוקי יסוד, הגבילה בחוק יסוד את כוחה של הכנסת כמחוקקת ראשית ואסרה עליה לפגוע בזכויות היסוד המוגנות.
כי לשופטים דן מרידור מציג את כל האמת, אבל בפני הכנסת, כנראה שלדעתו אין בכך צורך.

לו רק היה טורח מישהו ממקדמי החוק להסביר את המשמעות האמתית של חוקי היסוד בכנסת, באופן הגון ומפורש, אולי היה לין יכול לטעון כי "לא העלמנו, לא הסתרנו … המשמעות הייתה ברורה וחשופה". אבל ברור מעבר לכל ספק, מדברי לין עצמו, כי זהו שקר גס. לא רק שזה לא נכון, אלא שחבורת הסוד פעלה באופן מכוון ושיטתי נגד גילוי הדברים.

בסופו של דבר החוק עבר ברוב של 32 מול 21. הצביעו בעדו באופוזיציה:

'עבודה': חיים בר-לב, שלמה הלל, שבח וייס, עמנואל זיסמן, דוד ליבאי, סלאח טריף ועדנה סולודר (סה"כ 7); מר"צ: שולמית אלוני, יוסי שריד, מרדכי וירשובסקי, דדי צוקר, ורן כהן, יאיר צבן, חיים אורון, וחסיין פארס, אמנון רובינשטיין, אברהם פורז. (סה"כ 10); חד"ש: תמר גוז'נסקי, האשם מחאמיד, ומוחמד נפאע (סה"כ 3).

הצביעו בעדו בקואליציה:

'ליכוד': אהוד אולמרט, בני בגין, גדעון גדות, יגאל הורביץ, דן מרידור, יהודה פרח, חיים קופמן, יעקב שמאי, אברהם שריר, דן תיכון, אוריאל לין (סה"כ 11); מפד"ל: יצחק לוי.

הסיכום הזה פשוט מדהים. לא רק שממשלת ימין-חרדים העבירה את חוק היסוד ברוב קטן של פחות ממחצית חברי הכנסת, אלא שהצביעו בעד חוק היסוד רק 12 חברי קואליציה, ו-20 חברי אופוזיציה. פירוש הדבר שהחוק הזה עבר בזכות רוב אופוזיציוני של השמאל, השמאל הקיצוני, וערבים. לא יאומן כי יסופר.

אירוע היסטורי סודי
החוקים עברו, אך גלי המהפכה ההיסטורית לא שטפו את הציבור הרחב. לין עצמו מודה ש"התקשורת לא התרגשה מהעברת חוקי היסוד". וכיצד לין מסביר שלמרות ש"הכל היו מודעים לחשיבותו וחדשנותו" של החוק, כל כך מעט חברי-כנסת הגיעו להצבעה? ובכן, אומר לין, "ייתכן שלא הבינו את גודל השעה ואת השינוי הרציני שאנחנו מחוללים בדמוקרטיה ובמשפט הישראליים".

אז האם חברי-הכנסת "היו מודעים" או שמא "לא הבינו את השינוי הרציני … בדמוקרטיה"? ללין כנראה לא ברור. אבל אנו מבינים שחברי-הכנסת לא היו כל כך "מודעים לחשיבותו וחדשנותו" של החוק, לא מעט בשל המאמצים הגדולים שעשה לין בעצמו לשכנע אותם שכלל לא מדובר במהפכה או בשינוי חוקתי גדול.

ניסיון אחר להסביר את הכשל הפרלמנטרי של מיעוט המצביעים מגיע משותפו לקנוניה של לין, פרופ' אמנון רובינשטיין. במאמר "סיפורם של חוקי היסוד", שפרסם ב-2012 כחלק מז'אנר "הכשרת המהפכה בדיעבד", הוא כותב:

"מיעוט הנוכחים בהצבעות הנ"ל לא נבע מהעדר הבנה של חברי הכנסת לגבי משמעות החוקים, אלא מנסיבותיהם של ההצבעות – העובדה שהן התקיימו בימי הפריימריז לקראת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה".
טענה מעניינת. אבל הורסת אותה העובדה הפשוטה שיום לאחר מכן הצביעו על חוק יסוד אחר, הבחירה הישירה, והפלא ופלא: פריימריז או לא, להצבעה זו הגיעו 88 ח"כים, והיא עברה ברוב של 55 מול 32. מדוע? הסיבה פשוטה. מפני שבניגוד לשני חוקי היסוד, חברי-הכנסת הבינו את חשיבות ההצבעה הזו.

על כל פנים, רובינשטיין במאמרו, שלא אנתח כאן, זהיר וישר יותר מלין. הוא לפחות מודה:

"ממשלת שמיר החדשה הייתה כאמור ממשלה חלשה וחסרת שליטה בקואליציה שממנה הורכבה. כתוצאה מכך שררה בכנסת מעין אנרכיה, שאפשרה לחברים יחידים בה למרוד בממשלה ולהוביל לשינויים מהפכניים בנושאים חוקתיים".
זה בהחלט נכון. לא ידיעה, הבנה וסדר עומדים לפנינו, לא יושר והצגת דברים נאותה, אלא היפוכם הגמור: אנרכיה ומרד של "חברים יחידים", לצד הסתרה וכחש של אותם "אנרכיסטים", שהעלימו מהכנסת את העובדה שחוקי היסוד הם למעשה, כפי שרובינשטיין אומר, "מרד".

רובינשטיין לא לבד בהודאתו זו. אפילו הגורו הנשגב, אהרן ברק, אמר ב-1995 כי "המהפכה החוקתית עברה בשקט, כמעט בהיחבא", וחיים רמון, שהיה יו"ר סיעת העבודה כשעברו חוקי היסוד, הודה כי:

"אפילו חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין, בוודאי לא אני – לא חשבנו שתהא פרשנות כפי שבית המשפט פירש ושעל-פי החוק הוא רשאי לפרש. אני קורא למהפכה החוקתית הזאת: מהפכה חוקתית באקראי, כי המחוקק לא התכוון לה".
רמון צודק וטועה. הכנסת בוודאי לא התכוונה, אבל חבורת סוד חוקתי מוחלט בהחלט, כן.

נותר רק לשאול האם, כדברי אהרן ברק בהקדמתו לספר של לין וכדברי רובינשטיין, "אין ספק שרוב סיעות הבית וחבריו תמכו" בחוקי היסוד. הטענה הזו חשובה ל"אנרכיסטים", מפני שהיא אמורה לענות לכך שבפועל הצביעו מיעוט קטן מחברי-הכנסת, ולכן נוצרת בעיה דמוקרטית לקרוא להם בפה מלא "חוקה". אבל אם מבחינה נורמטיבית תמכו בחוקי-היסוד רוב הח"כים, המהפכה לכאורה כשרה.

ובכן, מעבר לכך שהטענה הזו פסולה עקרונית – בסיס החקיקה הוא הצבעה בפועל, ולא רוב תיאורטי – עובדתית, אין שום הוכחה לכך שהיו 61 ח"כים שתמכו בחוק. למעשה עירער עליה מיסודה לין בעצמו, בזמן אמת. כאשר באחת מישיבות הוועדה שבראשותו עלתה הצעה שחוקי היסוד יעברו רק ברוב של 61, לין טרפד אותה מיד, והוא מנמק: "סיכויינו לגייס 61 אצבעות וסיכוייה של הצעת החוק להיעשות לחוק – היו זעומים".


"המורד" אמנון רובינשטיין מקבל פרס ישראל; צילום: לע"מ, מרק ניימן
בא לברך ויצא מקלל
זהו אם כן סיפורה האמתי של המהפכה החוקתית, מפי אחד ממחולליה. זהו האופן המביש שבו ישראל קיבלה "חוקה". בניגוד לכוונתו, לין מצייר תמונה עגומה ומדאיגה של מחטף מכוער מצד מקדמי 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', לצד מחדל גדול של מי שסובלים ממנו מאז ועד היום.

בעקבות החוק התעצם כוחו של בית-המשפט העליון – מעבר לכל גבול מקובל בדמוקרטיה כלשהי בעולם – כאשר בפסיקה תקדימית ב-1995 הסמיך את עצמו לפסול חוקים גם על-סמך 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' (למרות שהחוק לא שוריין). ואכן, מאז ועד עתה, קצרנות החוק ועמימותו המכוונים מאפשרים לבית-המשפט העליון להתערב בכל דבר ועניין. המזימה עלתה יפה.

הספר של לין, הוא לפיכך, חיבור טראגי-קומי מבחינה אינטלקטואלית. הוא בא לברך אבל יוצא מקלל. הוא בא לספר על שקיפות, אך משקף את הקנוניה. הוא בא להכשיר את המהפכה, אך חושף את חטאיה. סיפורה של "המהפכה החוקתית" של ישראל מעולם לא היה עלוב ורדוד יותר.

רק מעט לאחר שנחקקו חוקי היסוד כתב אהרן ברק:

המשפט הישראלי לאחר מרץ 1992 – מועד כניסתם לתוקף של שני חוקי-היסוד – שונה באופן מהותי מזה שהתקיים לפני כן. התפקיד השיפוטי לבש לבוש חדש. לשופטים, ובעיקר שופטי בית-המשפט העליון, הוענק מכשיר רב-עוצמה, אשר בכוחו לשנות את פני החברה הישראלית …

מעתה, בית-המשפט יוכל לא רק לפרש חוק הנוגד את עקרונות היסוד, אלא גם להצהיר על בטלותו. בכך העניק העם לשופטיו מכשיר רב-עוצמה. עתה, שנתן לנו העם את הכלים – נעשה את המלאכה.
אמר, ועשה. לין מסביר שהוא היה מעוניין שברק יפרש כך את הדברים, ופעל כך שאחרים לא יבינו את המשמעות האפלה הזו של שינוי שהוא לא רק חוקתי אלא של "פני החברה הישראלית". אבל אפילו לין מודה ש"לא דמיינתי כראוי את מוטת כנפיו העתידיות" של החוק.

על-כל-פנים, היו מי שכן ראו את הנזק והמשבר שעתידים להתחולל בדמוקרטיה הישראלית, בעקבות העובדה שחוקי היסוד מעניקים:

חופש גמור לשופט לשפוט על-פי השקפת העולם האישית שלו, כל אימת שבעניין המובא לפניו כרוכות סוגיות לבר-משפטיות, כגון המדיניות הכלכלית המתבטאת בחוק הכנסת או מדיניות חברתית או אמונות ודעות השנויות במחלוקת ציבורית.
את הדברים החריפים הללו לא כתב פרשן סתמי, אלא נשיא אחר לשעבר של בית-המשפט העליון, משה לנדוי. כנראה שהוא שייך לימים שבהם היה מתאם בין אופי שיפוטי ויושרה.

הדברים המפורשים של ברק, רובינשטיין, לין, ומרידור, שנאמרו מיד לאחר שעברו חוקי היסוד, אל מול השתיקה הרועמת שלהם לפני כן, לא מותירים מקום לספק שחוקי היסוד עברו תוך הסתרה והטעיית הכנסת. חברי-הכנסת לא נרמזו אפילו על "מהפכה קונסטיטוציונית של ממש" או על "מכשיר רב-עוצמה … לשינוי פני החברה הישראלית", אלא להפך, הרגיעו אותם והרדימו אותם ותירצו להם והתחכמו איתם.

מדובר בשחיתות אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית של קומץ ח"כים, הרואים את עצמם כ"בני אור" ושומרי צדק, שבשיתוף פעולה עם קומץ שופטים תאבי כוח, חטפו את חוקת ישראל ושמו את הדמוקרטיה הישראלית ללעג וקלס. כן, זה מפחיד, זה מייאש וזה מתסכל. ממש לא היינו רוצים להאמין. לכן טוב שיש את הספר של לין, שמוכיח את הדברים.

http://mida.org.il/2017/07/21/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%98%D7%A3-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%91%D7%99/


........................................ GuyOni6969@Gmail.com


              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  מומלץ מאד לקריאה, בפרט למי שלא יודע איך באו לעולם חוקי היסוד של 92 גיאאוני 23.07.17 10:00 1
  מי שמתנגד לחוקה - הוא אנטי דמוקרט. הטיעונים נגד חוקי היסוד הם כרטיס ביקור של מידה. Big Joe 23.07.17 10:23 2
     הגיג לגמרי. מי שרוצה ללמוד עובדות על חקיקת חוקי היסוד שיקרא. גיאאוני 23.07.17 10:35 3
         בוודאי שדעתי היא דעתי. אלא של מי? Big Joe 23.07.17 10:59 4
             זו הודעתי האחרונה בשרשור הזה. אתה לא כותב שום דבר רלוונטי לנושא המאמר, וכל מי שיודע גיאאוני 23.07.17 11:36 5
                 יש מעט מאוד חוקים שלא נחקקים בסחר מכר בין מפלגות ובתעלולים פוליטיים. זה נסיון לדליגימטציה Big Joe 23.07.17 11:44 6
                     אני לא כועס, לא מתמרמר ולא מתיימר להבהיל אף אחד. אתה צודק, כאשר לחצו אותך לפינה, הגבת גיאאוני 23.07.17 16:01 7
  אין לי מושג מה כתוב בספר, אבל הרשימה הזו היא מקור גרוע בשביל ללמוד על תהליך החקיקה ירושלמי ציוני 23.07.17 18:03 8

     
גיאאוני לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 8.9.11
18315 הודעות, 203 מדרגים, 372 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    10:00   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. מומלץ מאד לקריאה, בפרט למי שלא יודע איך באו לעולם חוקי היסוד של 92  
בתגובה להודעה מספר 0
 


........................................ GuyOni6969@Gmail.com


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Big Joe לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 2.9.05
154331 הודעות, 337 מדרגים, 408 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    10:23   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. מי שמתנגד לחוקה - הוא אנטי דמוקרט. הטיעונים נגד חוקי היסוד הם כרטיס ביקור של מידה.  
בתגובה להודעה מספר 0
 
זהו בטאונם שך אלה שבגלל שהיום יש רוב ימני רוצה לעשות ככל העולה על רוחם. מאם וכאשר יהיו במיעוט - יחליפו את דעתם.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גיאאוני לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 8.9.11
18315 הודעות, 203 מדרגים, 372 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    10:35   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. הגיג לגמרי. מי שרוצה ללמוד עובדות על חקיקת חוקי היסוד שיקרא.  
בתגובה להודעה מספר 2
 
דעתך היא דעתך, רק שהיא אינה קשורה למאמר הזה. אתה מוזמן לפתוח אשכול בביקורת התקשורת בעניין תלונותיך.


........................................ GuyOni6969@Gmail.com


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Big Joe לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 2.9.05
154331 הודעות, 337 מדרגים, 408 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    10:59   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. בוודאי שדעתי היא דעתי. אלא של מי?  
בתגובה להודעה מספר 3
 
אשר להתאמתה לאשכול הזה - אני חולק עליך.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גיאאוני לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 8.9.11
18315 הודעות, 203 מדרגים, 372 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    11:36   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. זו הודעתי האחרונה בשרשור הזה. אתה לא כותב שום דבר רלוונטי לנושא המאמר, וכל מי שיודע  
בתגובה להודעה מספר 4
 
לקרוא עברית מבין את זה. בקשתי היא ממי שקרא כבר את דעתך הלא רלוונטית, והבין שהיא לא רלוונטית, היות וממילא הוא יודע לקרוא - שיקרא קצת עובדות על הליכי חיקוק חוקי היסוד של 92, ולא יאכיל את השרשור המיותר הזה.

יום נעים וטוב.


........................................ GuyOni6969@Gmail.com


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Big Joe לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 2.9.05
154331 הודעות, 337 מדרגים, 408 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    11:44   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. יש מעט מאוד חוקים שלא נחקקים בסחר מכר בין מפלגות ובתעלולים פוליטיים. זה נסיון לדליגימטציה  
בתגובה להודעה מספר 5
 
של חוקי היסוד שמאפשרים לנו להיות מדינה מתוקנת. אין שום מדינת חוק דמוקרטית שאין לה חוקה. מה שכואב למידה ולשולחי הכיתוב, זה שהחוקה מונעת מהם לעשות כרצונם ולפגוע במיעוט.

הדיון בהליכים שהתרחשו בכנסת עד שחוקק החוק - אין בהם עניין וטעם מלבד החלום להחזיר את המדינה אחורה עשדרות שנים - בא הרוב הישר בעיניו יעשה.

אז עם כל הכבוד לך ולכעסך, אני לא נבהל ממנו. אני מגיב בדיוק לגופו של עניין מתיחס לסיפור שהבאת ומביא את טיעוני נגד מה שהוא מנסה למסור. האמת?! - אני לא מבין על מה אתה כל כך מתמרמר.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גיאאוני לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 8.9.11
18315 הודעות, 203 מדרגים, 372 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    16:01   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. אני לא כועס, לא מתמרמר ולא מתיימר להבהיל אף אחד. אתה צודק, כאשר לחצו אותך לפינה, הגבת  
בתגובה להודעה מספר 6
 
לעניין.

אני אחדד - ההודעה #6 הינה הראשונה הרלוונטית (בחלקה) פה באשכול.

אני גם לא מתכוון לפרש פה ולהאריך מדוע הליכי חקיקת חוקי יסוד אמורים להיות שונים מחוקים אחרים שמועברים תוך סחר מכר. זה כתוב בפירוש במאמר ובכלל, אין לי שום עניין להתפלמס פה. הבאתי מידע מעניין למי שלא הכיר. סה טו.

אם מצאת טעויות עובדתיות או אחרות במאמר - וולקאם, אשמח לשמוע. בינתיים פרשנותך לעניין כוונות המחבר ו/או שולחו ו/או רצונות "הימין", הינן ממוחך הפורה בלבד.



........................................ GuyOni6969@Gmail.com


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
ירושלמי ציוני לחץ כאן להצגת דירוג המשתמש
חבר מתאריך 1.1.13
33701 הודעות, 272 מדרגים, 532 נקודות.  ראה משוב
יום ראשון כ''ט בתמוז תשע''ז    18:03   23.07.17   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. אין לי מושג מה כתוב בספר, אבל הרשימה הזו היא מקור גרוע בשביל ללמוד על תהליך החקיקה  
בתגובה להודעה מספר 0
 
   של חוקי היסוד. הנה דוגמא:

הדברים המפורשים של ברק, רובינשטיין, לין, ומרידור, שנאמרו מיד לאחר שעברו חוקי היסוד, אל מול השתיקה הרועמת שלהם לפני כן, לא מותירים מקום לספק שחוקי היסוד עברו תוך הסתרה והטעיית הכנסת.
ציטוט מהרשימה

המאשים בהטעיה - אשם בהטעיה, וכדי להיווכח בכך כל מה שצריך הוא, לפתוח את דברי הכנסת, ולראות מה אמר שר המשפטים בעת הדיון בקריאה ראשונה של הצעת החוק:

״החוק הזה בא לחדש חידוש מעבר לפסיקה... הוא מחזיר לכנסת את כבודה, בכך שהיא... קובעת הגנה גם מפני שרירות של חוק שהתקבל והוא סותר ופוגע בזכויות אדם״ (ד״כ תשנ״ב בעמ׳ 1531).

ואחר כך, בעת הקריאה השניה בהצעת החוק שר המשפטים שב הבהיר -

"סמכותה של הכנסת לחוקק איננה בלתי מוגבלת משום שבכל משטר דמוקרטי יש גבול למה שמותר לעשות" (ד״כ תשנ״ב, בעמ' 3788), ובהמשך הוא אמר במפורש, שההצעה "חשובה מאוד מפני שהיא קובעת איזון בין הרשויות בישראל, והיא קובעת בהחלט תחום או גבול שמעבר לו אין לפגוע בזכויות האדם" (שם).

למען שלמות התמונה אני מוסיף: דווקא אוריאל לין הביע בעת הדיון בקריאה השניה את הדעהה, שהחוק לא יאפשר לפסול חוקים; אבל הוא היה ער לאפשרות אחרת, ואמר שזה ניתן יהיה לתקן את חוק היסוד.

כך או אחרת, הנושא בפירוש היה על השולחן, ולא הוסתר דבר.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות