כרטיס הביקור של יקיר התקשורת שמוביל את המאבק נגד מנדלבליט - אלדד יניב  

נחש / מיכל קפרא

עו"ד אלדד יניב מחזיק ברשימת לקוחות נוצצת, תוצאה של התנהלות מחוכמת ומניפולטיבית

תא מדידה של חנות "גאפ", פאתי וושינגטון, ארצות הברית, 2001. ראש הממשלה אהוד ברק שוהה בקמפ דיוויד, מבטיח לשנות את גורל המזרח התיכון כולו. באותה שעה ממש, אלדד יניב, ראש מטה ההסברה של ברק, נופש קצת בקניות. נכנס לתא ההלבשה, מודד. פתאום מצלצל הפלאפון. טל זילברשטיין (חבר לצוות, מישראל): אלדד? אלדד יניב (עירום בתא מדידה, וושינגטון): כן? זילברשטיין: אתה יושב? יניב: אני עומד. זילברשטיין: תשב. יניב: לא יכול. אני חצי עירום. זילברשטיין: טוב. המשוגע החליט לחלק את ירושלים. יניב: (משתנק). זילברשטיין: צריך להתחיל להוציא את זה החוצה. יניב: (ללא תגובה).

יניב, השבוע: "כמעט התעלפתי. סגרנו את החשבון ב'גאפ' ורצנו מיד לעבוד. התדרוך הראשון היה שעניין ירושלים עולה לדיון וראש הממשלה נוטה לדון בפשרה מאוד עמוקה. ואז היה לנו יום אחד להפוך את העניין של ירושלים מ'ראש הממשלה מגשש' ל'ראש הממשלה מחליט'. הזעקנו לוושינגטון את מצנע ויוסי פלד כדי לתגבר את הבטחוניסטים הישראלים שיכשירו את הלבבות, ואת יהורם גאון שיגרנו להסביר בארץ. כל הנושא הזה מעולם לא נשקל לפני הנסיעה. אני אפילו לא זוכר שדובר בו. הכל היה מהרגע להרגע. אמרתי לך, כמעט התעלפנו".

שלוש שנים אחרי האירועים הללו מחזיק אלדד יניב, עורך דין בן 35, משרד המעסיק 11 משפטנים. יניב מכהן בין היתר כיועץ המשפטי של מפלגת העבודה, ורשימת לקוחותיו קשורה כמעט לכל פרשה שמרעישה את המדינה. מסתבר שמפלת קמפ-דיוויד ותבוסת ברק לא סדקו את הצלחתו המטאורית של איש ההסברה, המקפיד באדיקות על גינוני מכובדות כמו חליפה איכותית ועניבה, גם בחום המסויט וב-70% הלחות התל אביבית.

רשימת הלקוחות של הינוקא תפעים את ההדיוטות, תעורר קנאה בקולגות ותציב סימני שאלה טורדניים אצל היתר. קחו נשימה: התעשייה הצבאית, שיכון עובדים, חברת נתיבי אילון, סונול, מע"צ, בית חולים איכילוב, ועד עובדי חברת חשמל, מפלגת העבודה, שמעון פרס, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, דני יתום, ראשי עיריות רבים ואנשי עסקים, בהם דב לאוטמן, מיכאל
צ'רנוי ודוד אפל. רשימה חלקית מאוד.

איך הוא עשה את זה? ובכלל, מה הסוד של יניב? קשה מאוד לדעת. תהליך פענוח האדם, שהאמביציות הפוליטיות שלו מופנמות בשלב זה, ארך כ-20 שעות . לידיעה כללית: כתבה ממוצעת, לא שטחית במיוחד, תדרוש ראיון של 6-8 שעות. עם יניב זה היה אורכה של פגישה אחת מתוך שלוש. האיש דורש משנה זהירות. תזכורת: במהלך הבחירות, כאחראי על תיק הלכלוכים על שרון, יניב היה זה שלא היסס לנסות ולשכנע כתבים, ששרון הוא "סוס מת" ו"כמעט גוסס". לכן הוא מחייב האזנה מאוד מאוד איטית, מעמיקה וביקורתית. מדובר בנציג בכיר למניפולטורים שמאוד אוהבים להכריז על כך, וזה, אגב, ז'אנר מניפולטיבי בפני עצמו. האיש, מעריץ גלוי של תרבות ה"הפוך על הפוך", מהלך עליך קסם, חוקר אותך בשקט, מרעיף פתיחות לכאורה, מבטיח הבטחות שקיומן מינורי בהרבה, מסתחבק, חושד, מבין עניין, חושף טקטיקות, מסתיר אינטרסים ומעגל פינות.

בשעה אחת בלילה, כשאשתו התקשרה לברר לאן נעלם בעלה, הוא הודיע לה, ליד העיתונאית, כמובן, שעכשיו אנחנו בשלב השיחה על הילדים. כי הרי ידוע שזאת מניפולציה מצוינת ליצור קרבה, אינטימיות ובהכרח כתבה עם טון אוהד. את כל אלה הוא אומר בקול רם, עם חיוך קטן, ערמומי. את אותו חיוך בדיוק הוא משלח לאוויר, כשאני אומרת שההגדרה הכי לא מפתיעה שמישהו אמר עליו, היתה "נחש". "נחש זה רע? ", הוא שואל. "נחש זה מצוין".

תעלולים

ובכהונתו כנחש אוהב יניב לבצע תעלולים. "תעלול", עוד מילה אהובה עליו. אחד התעלולים האלה התרחש בזמן קמפיין הבחירות הראשון של ברק מול ביבי. "הזמנו את שמעון פרס וצילמנו אותו במשך יום שלם לחמישה תשדירי בחירות שאיש לא העלה על דעתו לשדר. היינו אז צעירים ואכזרים, ילדים שנותנים להם לנהל קמפיין בחירות, וזה נראה לנו מאוד משעשע. פרס התייחס לזה מאוד ברצינות, כתב לבד את התשדירים, התכונן, צולם, וכולנו ידענו שזה בעצם מין פיילוט לסרט פנימי. היום, כמובן, זה מביש".

התעלולים הולכים הרבה אחורה. "כשהייתי בתיכון החלטנו, חבר שלי ואני, שאנחנו לא עושים את בחינות המגן. השקענו בפרויקט הזה אלפי שעות. תוך מעשה בלשות נועז גילינו שאת המבחנים מדפיס איזה דפס שעושה סטנסילים מחוץ לבית הספר. התחברנו אליו, הדפסנו אצלו מאות מסמכים עד ששכנענו אותו לתת לנו את המבחנים. שלושה-ארבעה ימים לפני הבחינות למדנו את כל התשובות, אבל היופי בתחמון, שהוא ב'הפוך על הפוך'. כלומר החלטנו שאסור להוציא ציונים גבוהים מדי, כדי שלא ניחשף. התוצאה היתה שמתוך חמש בחינות, בשלוש נכשלנו ובשתיים הוצאנו 60".

זה גובל בטמטום.
"לא. זאת תעלולנות יתר. הייתי אז עוד תעלולן מתלמד, לא כמו היום, תעלולן בשל".

עוד תעלולון מקמפ-דיוויד. אנשי ההסברה הישראלים, אלופי התחמון, יצרו תוכנית קרב של ממש שתעקוף את האיסור האמריקני המוחלט על הדלפות מהדיונים. יחידת הקרב הישראלית, בראשותו של המפקד הנערץ, ידעה שכל הטלפונים יימצאו בהאזנה. אי לכך הושתל במשלחת איש משרד ראש הממשלה שהוגדר כאיש ביטחון, שלו היתה נגישות מוחלטת לקו היחיד המאובטח של שגריר ישראל. כל ערב הוא היה מעביר דיווח ליוני קורן שהיה יושב בשגרירות ומתאם איתו את ההדלפות הרצויות.

יניב הושתל במשלחת עובדי התחזוקה שהתמקמו בבסיס של מכבי אש. קורן היה מתקשר ליניב בטלפון רגיל. כאן התחילה התקלה. האמריקנים האזינו לטלפון הזה ויצאו במתקפה פומבית חסרת תקדים על אנשי ההסברה של ברק. קלינטון השתולל וליניב וחבריו לא נותר אלא לנתח את הסדק שנפער בפשע המושלם שרקחו. באותה תקופה כתב חמי שלו ב"מעריב": " הרמטכ"ל אהוד ברק לא היה מעלה על דעתו למנות כמפקד טייסת מישהו שצפה במטוס רק מגובה דשא, אבל ראש הממשלה ברק כן הפקיד את ההסברה שלו בקמפ-דיוויד בידי חבורת שרלטנים חובבים, שהפכו למשל ושנינה, ואת שולחם - לבדיחה עצובה".

לא עוצר באדום

יניב בעצם רצה להיות עיתונאי. עשה את הבחינות לגלי צה"ל, איש לא חזר אליו, והוא הגיע ככתב לעיתון "במחנה". אחרי השחרור החל ללמוד משפטים ובמקביל זכה בתפקיד עורך "במחנה". שם הכיר לראשונה את אהוד ברק הרמטכ"ל. "היו המון עימותים קשים איתו. העיתון הפר באופן סדרתי את השכתובים של הצבא".

לאחר עבודתו ב"במחנה" עבר לערוך ולכתוב ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות". באותה תקופה ניהל יחד עם אבנר נאמני מאבק משפטי נגד רז זמצקי, עורך המקומון "תל אביב". לטענת השניים, איים עליהם זמצקי שאם לא ישחררו אותו משירות מילואים ב"במחנה", הם לא יעבדו יותר בעיתון. יניב ונאמני הגישו קובלנה פלילית כנגד זמצקי, ובסופו של דיון זוכה זמצקי מאשמת סחיטה באיומים, והורשע בהוצאת דיבה בלבד. חרף ההרשעה, קבע השופט בהכרעת הדין ש"הסבריו של אלדד יניב אינם יאים לכל אזרח מהוגן, קל וחומר לסטודנט למשפטים. שני הקובלים ניחנו במוטיבציה בלתי נלאית שלא תמיד עוצרת, במקום שמן הראוי להאט ולעצור". יניב: "זה לגמרי מוטרף להיות בגיל שלי, לקחת את כל החסכונות, לקנות מודעות בעיתונים, לשלם לעורך דין וללכת ראש בראש מול נוני מוזס, ובלי היסוס. היום, בדיעבד, אני לא בטוח שהייתי עושה את זה. בגיל מסוים אתה נעשה פחות עקרוני, יותר בוגר. או במילה פחות מכובסת, יותר פוליטיקאי".

לאחר לימודיו פנה יניב להתמחות במשרדו של עו"ד דב וייסגלס. "לא הכרתי ממש את דובי. רונאל פישר ידידי המליץ לי לפנות אליו, הוא חשב שכעיתונאי לשעבר זה יתאים לתחומי העניין שלי. הרמתי טלפון ומתברר שפנייה בלתי אמצעית אפקטיבית לא פחות מנסיונות להיעזר רק בפרוטקציות. נפגשנו והוא ראה כי טוב".

במשרד הכיר את בתו של ברק, מיכל, וגם את אביה. יחד עם וייסגלס ניהלו מערכה משפטית נגד פרסום פרשת צאלים. "זאת עלילת דם שנתפרה על ידי צמרת מפלגת העבודה, שחששה שאוטוטו ברק מסיים את חופשתו בארצות הברית וינחת בממשלת רבין", הוא אומר. בכלל, ליניב יש פרספקטיבה מאוד קיצונית על המציאות. או שחור או לבן. הניואנסים שייכים למקצוע אחר, ומקשים על השגת מטרות.

במשרדו של וייסגלס החל יניב להצמיח קשרים עם העולם הפוליטי. לא רק את ברק הכיר שם, אלא גם את אריק שרון. "זה היה ב-96'. שרון היה אז שר התשתיות הלאומיות וגם שר החוץ, אבל המנוע שלו נשמע כבר כמו מכונת תפירה. הוא היה ממש גווייה פוליטית, יושב שעות משועמם במשרד של דובי בגלל תביעת הדיבה שהגיש נגד עיתון'הארץ', שפירסם שהוא רימה את מנחם בגין בנושא מלחמת לבנון.

"היינו יוצאים מדיון בבית המשפט ב-8:30 בבוקר ונכנסים למסעדה בבית אסיה. ארוחת בוקר, ואריק קורא למלצר ומבקש פלטת בשרים על האש. מזיזים אותנו מיד לחלק הבשרי הריק. אריק, גלעד ועמרי טורפים את הבשר. דובי ואני, לא נעים, מוצצים איזו נקניקייה. הם, לעומתנו, אנשים בריאים מאוד מאוד. כל פגישה היתה מתחילה בארוחת בשר, לא משנה מה השעה. גלעד, אגב, הוא טורף הבשר הבכיר מבין השלושה. זאת באמת שאלה רפואית מעניינת איך הוא כזה רזה.

"ביחסים שלהם צריך להתקנא. אני לא יכול לייחל לקרבה יותר גדולה מזאת עם הבנים שלי. הם שלושה חברים שמבינים אחד את השני בקריצות עין. הבנים לא מתייחסים אליו כמו לאבא והוא לא מתייחס אליהם כמו לילדים. עמרי הוא המבצע, גלעד הוא המוח ושרון הוא הצ'יף הזקן שמנצח על התזמורת. הם שלישייה מרשימה של רבי תכסיסנים".

וייסגלס ויניב הפסידו בתביעת הדיבה שהגיש שרון נגד "הארץ". "זה ההפסד המשפטי הכי צורב שהיה לי עד היום. הטעות המשפטית הכי קשה שלי היתה שסירבנו לפתוח את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה דאז. חשבנו שהעדות של יחיאל קדישאי תספיק. אם הפרוטוקולים היו נחשפים, כל האגדה האורבנית הזאת, ששרון רימה את בגין, היתה מתרסקת".

אז למה סירבתם לחשוף אותם?
"כי אריק יצא שם רע. לא רמאי, אבל רע".
מה זאת אומרת רע?
"כל ההתנהלות שלו, הדברים שהטיחו בו חלק מהשרים, ההתגוששויות הלשוניות, לא הוציאו אותו טוב, אבל טענת התרמית היתה מתבטלת. באחד הדיונים עולה במפורש השאלה אם עוברים את 40 ק"מ ועונה לו מי שעונה - ודאי. ועל כך יש עוד דיון. "אריק מאוד רצה לחשוף את הפרוטוקולים ואנחנו שכנענו אותו שאפשר לנצח בלי זה. לנו יש מניות יסוד בתבוסה, כי אם היינו מקשיבים לבטן של אריק, זה לא היה קורה. כשייפתחו הפרוטוקולים כולם יידעו את האמת. אבל אני כבר לא בטוח ששרון יהיה אז בחיים לשמוע את הסליחה".

ואהוד ונאוה גם

באותה שנה, 96', קרא לו אהוד ברק להצטרף לפורום ידידים שמתחיל לבשל את ההתמודדות מול ביבי, שלוש שנים אחר כך. "מין עייצס גייבר כאלה. יושבים ביחד משה גאון, יוני קורן, יריב בן-אליעזר ואחרים, ומדברים. מאוד עניין אותי".

שלושה חודשים לפני בחירות 99' מאמץ ברק את אופן התנהלות לשכת הנשיאות האמריקנית, ומזמן את יניב לאייש את תפקיד ראש המטה האישי. יניב לא היה ממש מומחה גדול בפוליטיקה, אבל גם המועמד, הוא אומר להגנתו, ניחן באותו ניסיון. "הייתי שוליה משוכלל, מין שכפ"ץ אנושי שלו, צמוד אליו 24 שעות ביממה, מתאם את כל המגע שלו עם החוץ. וכל זה בתוך קמפיין, בתוך סערה גדולה. ברק הוא הקמפיינר מספר 1. האיש הבין והפנים מה זה להיות מועמד, איך צריך להתנהג, ובאיזו משמעת ברזל צריך לפעול. כדי להיות קמפיינר כזה אתה צריך להבין שאתה הבורג המחולל, אבל רק בורג בשעון גדול. ואת זה הוא הבין הבנה עמוקה מאוד.

"ב-99' זה היה קל. הכל הלך. השלטון של ביבי נתפש אז על ידי הרוב, שנתן לו את השלטון, כמבייש. פשוט התביישו שזה ראש הממשלה המכהן. זה היה השבר של הבושה. היעדר המכובדות".

כשברק נבחר מצא יניב את עצמו בחוץ. "ודאי שזאת היתה אכזבה איומה שלא נמצא לך מקום על הקרוסלה. יוני קורן, טל זילברשטיין, משה גאון ואני, היינו חבורה יותר מדי גאוותנית כדי להיקלע למעמד הפרידה, ונטשנו דקה קודם".

יניב חזר למשרדו של וייסגלס, מבלי שיזניח ולו לרגע את התעניינותו בעולם הפוליטי. אנשי הלשכה זוכרים איך היה מגיע מדי שבת לביתו של ברק, יושב עם חברותיו נאוה ומיכל, מתעדכן, מעדכן, מפמפם. כשהחל המשא ומתן בשפרדסטאון, הושבה החבורה מן הכפור.

"אני זוכר שהיינו בפריז, כמה שבועות לפני שברק הודיע על הבחירות, כשנשיא צרפת ניסה להעלות חזרה על הפסים את המו"מ, וערפאת נמלט בלילה. במטוס חזרה זה היה הרגע הראשון שבו ברק היה צריך להסביר למדינה שלמה מה קרה. אל תשכחי, רגע לפני זה עמדנו לפני חלוקת ירושלים וחזרה לגבולות 67', ובדמיון נראו תמונות נוסח סאדאת ובגין על מדשאות הבית הלבן. ואני יושב שם וכותב את הנאום שהוא צריך לשאת כשהוא נוחת. ברק קרא אותו, כמעט לא תיקן כלום ורק הוסיף בכתב ידו את המשפט,'צריך לומר ביושר שאין לנו פרטנר'".

אתה מגן על עצמך במשפט ההיסטוריה, שלא אתה אחראי למשפט השנוי במחלוקת הזה?
"אני לא חושב שזה משפט בעייתי. מי שרצה להישאר בתוך הטריפ, שיישאר. היה צריך לגמול אנשים מהטריפ".
סליחה , אבל אתם הייתם הפושרים של הטריפ.
"אין ספק שהיה לנו חלק בהזרקת הטריפ הזה, וגם אין ספק שהלקח הגדול של קמפ דיוויד הוא שאסור להרים לגבהים עם שלם, ולהתפלא כשזה מתנפץ לרסיסים".

גאווה, עיוורון, ריסוק

תוצאות קמפ-דיוויד הביאו גם את סופו של ממשל ברק. "כשברק הלך לבחירות ב-2001 לא היתה אסטרטגיה, כי כולנו ידענו שהוא הולך להתרסק. היו רק שתי אפשרויות: או ללכת כמו סמרטוט רצפה או ללכת כמו גבר ולתת לשרון להזיע, שזה היה ערך בפני עצמו. להבדיל מבחירות 99', גודל המטה של ברק היה כגודל שירותים ציבוריים. וגם הם היו ריקים, אבל הדנ"א הישראלי הוא הרי לא לצאת פראייר, ולכן גם אם ברק ידע שהוא הולך להפסיד, הוא השתוקק לגרום לשרון להזיע עד הרגע האחרון".

הפעם כבר לא היו בדיחות במטה על חשבונו של פרס. אפילו לא בדיחות קטנות על הפלולה של אהוד ברק, שהוסרה אגב לפני כחצי שנה בניתוח פלסטי. "אנחנו דווקא חשבנו שיש בזה חן, כמו הפלולה של הדוגמנית הזאת, נו, איך קוראים לה. סינדי קרופורד.

"בקמפיין השני של ברק אפילו השב"כ ידע שברק הולך להפסיד. ככל שהתקדמו הימים, אורך השיירה המאובטחת הלך וקטן וזה של שרון הלך וגדל. השיא היה ביום הבחירות עצמו. שיירה של 12 מכוניות אבטחה הצטמקה תוך שלוש שעות לשלוש מכוניות בלבד.

"ביום האחרון, כשבאתי לקחת את החפצים האחרונים מהלשכה ואת הספרים, התייצבו שלושה אנשים, אחד מהם סמנכ"ל משרד ראש הממשלה שאמר לי, מה' אתה גונב את הספרים? אתה לא נוגע בהם'. אמרתי לו, השתגעת', זה ספרים של אהוד'. לא'', הוא אומר לי, את' זה אני קניתי לו'. זה הגיע לעימות עד כדי כמעט הזמנת משטרה. זה מראה לך איך זה מתחיל ואיך זה נגמר. עבורי זה התחיל באחד הביקורים באוסלו, ישנים במלון פאר של המלך, יוצאים לפגוש את קלינטון בשיירה של 40 מכוניות, אופנועים, מאבטחים שרצים לידך, ושנה ושמונה חודשים אחר כך אתה צריך לריב עם לבלר על ספרים. לכן אולי חשוב שאנשים שמתעסקים בפוליטיקה יחוו תבוסות צורבות שחורתות בך את ההבנה שהכל זמני".

מהפרספקטיבה הזאת, של הסוף, נראית גם ההתחלה די בעייתית. "השררה", הוא אומר, "מאוד מסחררת ומטלטלת גם אנשים מאופקים, ובהם גם ראש הממשלה. אתה מתחיל להאמין שכל מה שמתרחש הוא רק בשבילך. מסיעים אותך, מאכילים אותך, נושאים אותך על כפיים, כולם מגיעים אליך, וכשאתה נוסע אז יש גם וילונות על החלונות. אתה לא רואה מה קורה בחוץ, כי אתה פשוט מאמין שאתה יודע הכל. בתקופת ברק הראשונה וירוס העיוורון, הגאווה והשחץ תקף את כולם. גם את המלך וגם את החצר שלו. באופן אישי לא עשיתי סידורים פרטיים כל התקופה. עשו לי. זה גם היה נורמלי להזניק מישהו מירושלים שיירד לתל אביב להביא לי את האוטו. כי מגיע לך הכל".

מהנקודה הזו הגיעו ברק ואנשיו למערכת הבחירות האבודה מראש. "אבל תראי איזה פייטר ברק. אחרי הבחירות שרון הגיע למרכז הליכוד והודיע לביבי שהוא יהיה שר החוץ וברק שר הביטחון. ומה הכי חשוב לברק לעשות באמצע הלילה? הוא התקשר ודרש שנוציא מיד הודעה לעיתונות, שביבי צבע את השיער. כמו כלב ציד שמריח את הטרף, הוא צעק שביבי צבע את השיער בכחול של זקנות ודרש מיד להפנות את תשומת לב התקשורת. זה מה שהיה חשוב לו".

בנקודת התבוסה נטש יניב רשמית את הפוליטיקה והחליט לפתוח משרד עורכי דין עצמאי. "מי שמכיר את העולם הזה", הוא אומר, "מבין שאי אפשר להתנהל בו בלי עצמאות כלכלית. כל הלחצים מתנקזים לשם, ואם אתה רוצה להיות במצב של הדיפת הלחצים הללו, אתה חייב להיות בעל אלטרנטיבה ואמצעים".

מארג הקשרים שטווה יניב בזמן שירותו הפוליטי היווה בסיס לא רע להתחלה. את בית הספר הזה עבר בהצטיינות אצל המאסטר וייסגלס, וכבעל חושים פוליטיים לא רעים בכלל, מעולם לא סבר שיש צד ראוי לקשרים וצד שאינו ראוי.
איך הצלחת, תוך פחות משלוש שנים, להגיע לרשימת לקוחות מפוארת כזו?
"אני חושב שאנשים בתפקידים בכירים נמשכים לאנשים צעירים מצליחים. כיוון שיש לי מעגל היכרויות רחב, זה עוזר לי להגיע לאנשים כאלה. וכשמכירים גם לא צריך לפנות. פשוט נפגשים.

"אחד הלקוחות הראשונים שלי היה אורי דורי, בעל חברה קבלנית ענקית. הכרנו והוא ביקש שאסייע לו. היכרות מאפשרת לקצר מרחקים של שנים. אחד מביא את השני, המדינה מאוד קטנה, המעגלים עוד יותר, וכשמתגלגלים שם, הכל יותר קל".

"רוצח פוליטי"

"באישיות שלו", אמרו עליו מכריו, "הוא חרב להשכיר. חרב חדה מאוד, מסוכנת, הורגת. הוא לא יהסס לטבול את ידיו בשלוליות של חרא, כמו רבים אחרים, אבל הוא יקפל קודם את השרוולים, ילבש כפפות, יראה את הכפפות לכולם, ואחרי שיטבול, איכשהו תמיד זה ישרת גם את האינטרסים שלו".

בוקר אחד בשעה חמש, כך מספר יניב, מגיע טלפון מפואד שזועק לשפופרת "גנבו לי את הבחירות, גנבו לי את הבחירות, תגיע בדחיפות ללשכה". זה קרה למחרת הפריימריז במפלגת העבודה בין פואד לאברהם בורג, והקלפיות הסוררות ההן. אל הלשכה זומן גם עו"ד רם כספי. ביחד עתרו השניים לגברת שפרה גליק, ראש המוסד לבירור עתירות במפלגה, וניהלו מאבק משפטי קשה לפסילת הקלפיות. המאבק, כזכור, הביא לפואד אתהמינוי הנכסף, יושב ראש מפלגת העבודה. פואד גמל ליניב ביד רחבה ומינה אותו ליועץ המשפטי של המפלגה. את הכסף שהוא אמור לשלם לו, כך פורסם בעיתון, הוא עדיין לא שילם.

בורג לא ממש סלח ליניב וכינה אותו לימים "רוצח פוליטי". כעבור כמה חודשים נתקל יניב בבורג בשירותים של המפלגה. "את יודעת איך זה אצל גברים, אין ברירה. עומדים אחד ליד השני. כמה זמן עמדנו בלי להגיד כלום ואז אמרתי לו שלום. התשובה שלו היתה, עם 'נבלות כמוך אני לא מדבר'. כך עמדנו ביחד וסיימנו את המלאכה. תראי מה זה, עם פואד בורג כבר השלים, אבל עד היום הוא חושב שהוא זכה בבחירות, ושרוצחים פוליטיים כמוני היטו את התוצאות בעזרת תככנות משפטית".

עוד לא הושחתנו די

הוא נולד בתל אביב וגדל בחולון, ירושלים וראשון לציון במשפחה מעורבת. "סבא וסבתא שלי מצד אמא עלו ממצרים, יש שם שורשים יווניים, מרוקאיים וטוניסאיים. אבי ממוצא פולני-רוסי". מבחינתו של יניב הצד המזרחי מנצח בגדול. "בצד הפולני לא היה חום, לא אהבה, לא אוכל טוב ולא מוזיקה". הפעילה החברתית ויקי שירן ז"ל היתה דודתו. "היא היתה אישה קיצונית בחייה ולכן שום דבר שהיה קשור בה לא נראה קיצוני מדי. במשך שבע שנים היא הסתירה את סרטן השד שלה והתעלמה ממנו. זה היה הלם נורא לגלות את זה. בדצמבר האחרון היא התמוטטה ואושפזה באיכילוב. עד היום יש לי את הפתק שרשמתי מפי גבי ברבש, מנהל בית החולים, שהוא גם לקוח שלי. בפתק רשום: סרטן' מפושט, אין סיכוי שתישאר בחיים, ארבעה-חמישה שבועות'. והוא צדק. במשפחה זה עדיין פצע פתוח".

יניב עצמו מעולם לא בלט, באופן פומבי לפחות, כלוחם למען עדות המזרח. כשפואד פגש אותו בשבעה על ויקי שירן, הוא לא הבין מה עורך הדין הפולני הזה עושה שם. בדיעבד, אומר יניב, הטעות הגדולה ביותר של ברק היתה המלחמה האישית שניהל מול דרעי. "מי שמו בכלל להחליט שדרעי לא יהיה בתנועה?".

אפרופו דרעי. בעודו מטפל בענייני מפלגת העבודה קיבל יניב, יחד עם טל זילברשטיין, טלפון מדוד אפל. "הגענו לביתו, ישבנו שם שלושה אנשים בחדר, אחרי ששום עורך דין מהשורה הראשונה לא היה מוכן להצטרף לצוות ההגנה שלו, לאף אחד לא היה יאה ולא נאה לייצג את התופעה. ישבנו שם, החלפנו מבט אחד וזהו. לא הקצבנו אפילו עשר שניות להסכמה. מה, היעלה על דעתנו לסרב לטפל בתיק הכי סקסי במדינה, עם שכר טרחה כבד, ואנחנו אפילו לא מתקרבים לקווים האדומים שלנו? מה פתאום".

התגובה מהשמאל לא איחרה לבוא. "מרגע שלקחתי את הטיפול באפל בפרשת הקרקעות, השוחד והאי היווני, הוגשו נגדי חמש עתירות לבית הדין של המפלגה שצריך לסלק אותי מתפקידי במגרפות וקלשונים. אין לך מושג כמה שמאלנים פנו אלי בפרצוף מלא תיעוב וגועל".

מי שגיבה את יניב היה דווקא שמעון פרס, ההוא מתעלולי תשדירי הבחירות. "תשע בבוקר, שמעון עם כוס וודקה ביד, שואל אותי, אתה' מייצג את א-פל (במלרע)?', אמרתי לו כן. והוא אומר לי, טוב', אני לא שופט ולא בורר'. ככה הוא נתן לי גיבוי להמשיך.

"התיק הזה, שכונה 'אחת התופעות החמורות של הון ושלטון', הוא עבורי כמו כפפה ליד. ביבי מפריט נכסי מדינה בנזיד עדשים, ודודי אפל זה ההון והשלטון? למה, כי אריק בא אליו לארוחת ערב? אני הייתי עם אהוד ברק בעשרות ארוחות עם אנשי עסקים, אז מה? כמה פעמים עדנה ארבל היתה בארוחות האלה, אז זה אומר שזו מאפיה?

"בכל אופן, ישבנו אצל אפל בסלון ושאלנו, מה עושים? אני זרקתי שם את השם של עורך הדין האמריקני אלן דרשוביץ, שהוא דמות נערצת עלי שנים. דודי אמר, נראה' אתכם'. זה נשמע לו קצת פנטזיונרי. בלילה טל שלח לי אס-אם-אס והודיע לי שהוא מצא את המספר של דרשוביץ באמריקה ודיבר איתו. למחרת תרגמנו איזה עשרה ארגזי מסמכים ושלחנו לו. אחרי שבוע התקשרנו שוב ואמרנו שאנחנו רוצים להגיע. הוא ענה, לא' צריך, אני מגיע עוד שלושה שבועות לארץ, נעשה פגישה'. היתה לנו תחושה שהוא נפנף אותנו קלות וביררנו מתי הוא מגיע בדיוק. חיכינו לו בטרקלין מצדה בטרמינל, דאגנו שייקחו אותו מהמטוס, ומשדה התעופה שכרנו לימוזינה למלון. הוא לא הבין מי אנחנו. אמרנו, אנחנו' אלה שדיברו איתך בטלפון'.

"קבענו פגישה אצל דודי בבית. אחרי שמסבירים ומסבירים לו, הוא אומר פתאום, אני' לוקח שכר טרחה שאין כזה בארץ. אתם לא תוכלו לעמוד בו'. דרשוביץ נקב בסכום ודודי אמר בסדר גמור. בסוף הם לחצו ידיים". כמה? את הסכום אי אפשר לחלץ מיניב. והיה שווה? "כל פרוטה", הוא אומר, "הוא בנה את האסטרטגיה והוא גאון".

אנחנו מושחתים?

אין לך בעיה עם הנורמות? עם המוסר השלטוני?
"אני תומך בגישה של מני מזוז שאומרת בדיוק ההפך מארבל: איפה שאין ראיה, אין משפט. זה לא אומר שאין הרמת גבות, שלא צריכה להיות ביקורת ציבורית, שלא צריך לשאול את שרון ובניו איך זה שהם נמצאים תמיד ליד הכסף הגדול, אבל אין פה שאלה של מעשה פלילי. כאשר בוש משקר בעניין עיראק, כשקולין פאוול מעביר מצג כוזב בעניין הנשק הבלתי קונבנציונלי, זה לא עולה לחקירה פלילית אלא מגיע לביקורת ציבורית, שאולי תעלה לו גם בכיסאו.

"את יודעת כמה תשלומים קיבל גלעד שרון כלוביסט פוליטי מקבלנים, נדל"ניסטים ועסקנים? ככה זה. וזה עיסוק סופר לגיטימי. אז אפל לא יכול להיות קורבן יחיד, כי אין קורבן ראוי בנושא הזה. לצד הצורך להילחם בשחיתות קיים צורך אחר נאצל של שמירת זכויות האזרח. התפישה הדמוקרטית אומרת שעדיף שתשעה עבריינים ישוטטו בחוץ מאשר חף מפשע אחד יישב בכלא. קחי את טננבוים לדוגמה, אם קמצוץ מהטענות נגדו היו מגובות בראיות, אז העסקה שעשו היתה עסקה מושחתת. מדובר באיש מנוול שמכר את נשמתו לשטן, ובין זה לבין עבירה פלילית אין קשר. לו קסטנר היה חי היום, גם נגדו היו פותחים בחקירה פלילית. היום כל מעשה פסול הוא עילה לחקירה פלילית. ואחר כך עוד מתפלאים שאין העמדה לדין.

"אנחנו מושחתים? אנחנו אפילו לא בטופ-טן. דיק צ'ייני, לפני כהונתו כסגן נשיא, שימש בתפקיד בכיר בחברה שגוזרת היום את הקופון הראשי בעיראק, וגם אבא בוש יועץ בה ועוד כל מיני בכירי ממשל. את מתארת לעצמך מצב כזה ששרון, טרם היותו ראש ממשלה, היה מנהל בכיר באיזו חברה שגוזרת היום קופונים מתוכנית ההתנתקות? סיטואציה כזאת בכלל לא היתה יכולה להתקיים פה. היא היתה נחשפת מיד בתקשורת ונעצרת. בארצות הברית הנשיא הנבחר ממנה את גדולי תורמיו לשגרירים בבירות אירופה החשובות. זה נראה אפשרי פה? לא. והשאלה היא, למה בסתר זה יותר ראוי מאשר בגלוי? למה לא לאפשר לגייס תרומות, כמו בארצות הברית מיחידים ומתאגידים, בשקיפות מוחלטת? אלא שאנחנו הפכנו לחברה כל כך צדקנית, נקמנית ורודפת שמחה לאיד, שאין סיכוי כזה.

"תראי מה קורה בנושא העמותות של ברק. מכל החקירה מקיפת העולם הזאת נותרו שני כתבי אישום נגד גדעון סולימני, אחד הפעילים הכי זוטרים בשרשרת המזון של קמפיין ברק, וטל זילברשטיין, שהיה מנהל מטה ההסברה. האבסורד הגדול בכל הסיפור הזה, שטענת ההגנה מושתתת על חוות דעת שנתן היועץ המשפטי לשעבר, אליקים רובינשטיין. למרות האבסורד ולמרות שהוא היה נגוע בעניין הוא החליט לפתוח בחקירה. ותאמיני לי, אין שם קורטוב של מעשים פליליים. עובדה שרוב הנאשמים בכלל לא הועמדו לדין".

אז אנחנו זכים ונקיים מרבב?
"כל מי שמתבכיין על הון' ושלטון' שיירגע עם הצביעות הזאת. יש קשר וחייב להיות קשר. יחסי הקרבה האלה הם תוצאה של הנרטיב האנושי. זה כמו הקשר בין מנורה לחשמל. לחשוב שאפשר אחרת זה כל כך נאיבי עד כדי בתוליות. לכן מה שצריך זה לדאוג לשקיפות, ולא לצרוח מלחמה ב'הון ושלטון'".

הו הא מי זה בא

אחת בלילה. היד שלי כבר מעט כואבת. אפילו יניב מוכן לפשוט את הז'קט ולקפל את השרוולים הארוכים של החולצה. עוד קפה. נדמה שהוא נהנה לדבר כל כך הרבה. התשישות לא פוגמת ברהיטות, בחדות, באמוציות.

כשאני רק מזכירה את הקליינטים שלו, חברי ועד חברת חשמל, שהצליחו שוב לקומם מדינה שלמה, הוא קופץ כדרדק רענן. "כולכם אחוזי קנאה", הוא צועק, "הייתם מתים שיהיה לכם ועד כזה, ולכן האינסטינקט הבסיסי זה להגיד שהם מושחתים".
מה אתה מבלבל את המוח? אני צורחת חזרה.
"תסבירי לי מה רוצים מהם? מה רע בכך שהם נאבקים כמו חיות טרף על זכויותיהם?".

זה נראה לך נורמטיבי, סביר, מוסרי, לקחת חוקר פרטי שיבלוש אחרי חבר כנסת שזכותו המלאה לדרוש ביטול חשמל חינם? מה קרה, פגעו בפנסיה שלהם?
"לוועד עובדים שנלחם בפוליטיקאי יש שתי אפשרויות. או ללכת לעיתונאי ולבקש ממנו לעשות תחקיר עליו, או לאסוף חומר באופן פרטי ולהביא לעיתונאי. מה פסול? עובדה גם שהם לא מצאו, אז או שלפורז אין שלדים בארון או שהחוקר היה חובבן. ייתכן שציבורית צריך לנהל דיון עקרוני אם זה ראוי או לא, אבל הם כוועד פעלו כדין. זה חוקי. באבוהה חוקי. ותגידי לי, למה הציבור מתעב עובד נמל שנוסע במכונית יגואר? למה לא להגיד, כל הכבוד. למה אסור לו להרוויח 20,000 שקל בחודש? מה, הם צריכים להרוויח 3,000 שקל? אז במקום להעריץ ועדים ששומרים על העובדים שלהם, אומרים, הם מושחתים.

"אגב, עם פריצקי היו לוועד יחסים מצוינים כי הוא ניסה לטרפד את ההפרטה של חברת החשמל. ואם את שואלת אותי, אני לא בטוח שפריצקי הגיע לסוף דרכו הפוליטית. זה בתנאי שהוא יידע להתנהל נכון ולהוכיח שהופעלו עליו לחצים. כמו שעוד נגיע ליום שטננבוים יהפוך למנחה טוק שואו בטלוויזיה, כך הגיוני שפריצקי יהפוך דון קישוט.

"הגלגל מסתובב, והחברה הישראלית מסוגלת לסלוח לפריצקי על השובניזם גס הרוח שגילה כלפי פורז, לו יצליח להטות את הסיפור למקומות אחרים, היכן שטמונה שאלת מיליון הדולר: האם פריצקי רצה להדיח את אלי לנדאו שתמך במימן, כי הוא חשב שלנדאו פועל ממניעים זרים, או שהוא רצה להדיח את לנדאו כי הוא עצמו פעל ממניעים זרים שקשורים לבריטיש גז. זה הסיפור האמיתי. כל השאר זה קצף על פני המים".

בימים אלה ממש מתחיל טפטוף ההדלפות על פעילות פוליטית, מינורית עדיין, של אהוד ברק. הוא שוב נפגש עם ה"חברים" להתייעצויות, מזמן אליו אנשי מפתח, משוחח, ככה באופן כללי. לגבי עתידו הפוליטי הפרטי, יניב "לא שולל אפשרות לעשות גיחות נוספות לפוליטיקה אם אתברג בתפקיד מעניין. פחות מעניין אותי להיות נבחר ציבור ולעבור את המסלול הפוליטי הרגיל. אני חושב שאני יכול לתרום יותר בתפקיד ביצועי, בדומה לתפקיד של עו"ד דובי וייסגלס".

ליניב, היועץ המשפטי של מפלגת העבודה, שבה רבים עדיין רואים את שמו של ברק מקועקע על מצחו, יש דעה ברורה מאוד על המפה הפוליטית העכשווית וגם על זאת העתידית. "אם מנקזים את השלטון של ברק לאסוציאציה אחת, זו תהיה חבטת הנפילה. זאת המוזיקה של החבטה, ותאמיני לי, אין מתקן בגובה הזה שיכול לייצר את אותו צליל. אבל עד 2010 גם ברק וגם נתניהו יהיו ראשי ממשלה שיכהנו כהונה שנייה. וזה יקרה כי לציבור יש לגבי שניהם תחושה של רומן לא ממומש.

"יש היום איזו אגדה עממית שביבי השתנה ולכן הוא יכול להתמודד. כשברק ישכנע את הציבור שגם הוא השתנה, וכשיתקיים תנאי נוסף, הכרה ציבורית שצריך קבלן ביצוע עם ניסיון ליציאה מהשטחים, ייפתח החלון לחזרתו. מין מועד ב', שקיבלו בעצם גם שרון ורבין. רק שלביבי וברק זה יקרה יותר מהר".

כחובב קריאת מפות פוליטיות יש ליניב פרספקטיבה מעניינת גם על הממשלה המכהנת. "מאז משאל מתפקדי הליכוד שרון מכהן כראש ממשלת נתניהו. זה אומר שנתניהו מתיר לו ללכת לטקסים ולשבת במשרד ראש הממשלה, אבל ההחלטות נופלות בעצם במשרד האוצר. לכן, לא רק ששרון לא יתנתק, הוא גם לא יסיר את דוד השמש בהתנחלות תפוח ג'. ביבי החליט שלא תהיה התנתקות, אז אין התנתקות. הוא החליט שאין אחדות, אז אין אחדות. שרון אמר שתקציב 2005 ייטיב עם העניים וביבי החליט לטרוף אותם. פשוט מאוד. ולכן יהיו בחירות ב-2005, בדיוק במועד שביבי יחליט שאפשר לרשת את שרון בלי שייראה שכס ראש הממשלה שותת דם".
לא כדאי לסייג קצת את הנחרצות?
"לא. זו רק הערכה מפוכחת של המציאות".

קווים מגלומניים בולטים

בגזיר עיתון שסיקר את משפטם של יניב ונאמני נגד עורך עיתון "תל אביב", נמצאים עיקרי חוות דעת פסיכיאטרית המאבחנת את יניב ונאמני, שהגיש עורך דינו של הנתבע, זמצקי. חוות הדעת נפסלה בסופו של דבר על ידי השופט, בטענה שהפסיכיאטר לא פגש מעולם את יניב ונאמני והתבסס רק על תצהירים ועדויות. אבל למרות מופרכותה המשפטית, יש בה קורטוב קל של הומור. "נראה לי", קובע הפסיכיאטר, "שלפנינו אנשים בעלי הפרעות פסיכיאטריות המוגדרות כהפרעות אישיות.

"הדמות הדומיננטית היא זו של מר אלדד יניב, שנראה לי מתאים לקלסתרון המאפיין אישיות נוגדת חברה עם קווים מגלומניים בולטים. (יניב) זקוק בכל זאת לליטוף אגו, אותו הוא מקבל כאשר שמו באמצע סערה, דבר שגם ממריץ אותו להשתמש בטרמינולוגיה בוטה ועוקצנית".

כשתמה מסכת הפגישות עם יניב, הוא מצהיר שכל ביקורת מרושעת רק תתרום לאיזון ולאמינות הכתבה. נעתרנו.