על זכויות  

הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי - רות גביזון

רות גביזון - Ruth Gavison‏
שוב הצלחתי להיכנס לעין הסערה. ביום ששי התפרסם מאמרי המצ"ב בהארץ.
לטובת אלה שאינם חתומים הנה המאמר כולו. כלשונו.
הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי
מאת רות גביזון
פורסם ב - 29/06/2017 20:00
אנחנו מציינים השנה 50 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה של כוחות הביטחון של מדינת ישראל בחלק מהשטחים שנתפסו באותה מלחמה — הגולן והגדה המערבית (או יהודה ושומרון). זה יותר משני דורות צעירים נולדים לתוך המציאות הזאת, שבה ישראל נוהגת בגדה מנהג בעלים. רוב הציבור בארץ, יהודים וערבים, כבר אינו זוכר את המציאות שבה לעם היהודי היתה מדינה רק בחלק מארץ ישראל. הוויכוח על עתיד השטחים קורע את החברה היהודית בישראל. כלל לא ברור שלדמוקרטיה הישראלית יש הכוחות הנדרשים על מנת להכריע בסוגיה זו, או אף להמשיך לנהל אותה, בלי לפלג את החברה הישראלית ללא תקנה. אני נמנית עם אלה הסבורים כי המשך הקרע הפנימי הזה הוא איום ממשי על היכולת של ישראל להמשיך להיות מדינת הלאום של העם היהודי במולדתו העתיקה.
לכן, מבחינתי, היובל הזה הוא סיבה לדאגה גדולה, לא לחגיגה. אני מבינה ללב מתנגדי הכיבוש, יהודים וערבים, שהתייאשו מהסיכוי לשנות את המצב בדרך פוליטית, ומנסים לכן להפוך את שאלת הכיבוש לשאלה משפטית (בנימוק שהכיבוש אינו חוקי ועליו להיפסק מיד), או לשאלה של זכויות אדם (בנימוק שיש לפלסטינים זכות לא לחיות תחת כיבוש, ולכן חובה על ישראל לסיימו לאלתר). ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שאין כאן שאלה פוליטית שדורשת הכרעה וויתורים קשים של כל הצדדים, אלא חובה משפטית או לפחות מוסרית המוטלת על ישראל, שמצדיקה לדרוש ממנה לסיים את הכיבוש לאלתר ובלי תנאי.
אני מבינה את הפיתוי לנסח כך את הדברים. עם זאת, אני סבורה כי מהלך כזה הוא מוטעה ומסוכן. הוא לא מקדם את סיום הכיבוש, אלא דווקא מעמיק את המבוי הסתום. הוא גורם לנו להשליך יהבנו על שיח המנותק מתהליכים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ודתיים הכרחיים בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. והוא מחליש, בשני הצדדים, את הנחישות החיונית לוויתורים כואבים, שמבוססים על הסכמה בין עם למנהיגיו בשאלה מה הדבר הנכון ביותר והאפשרי בתנאים נתונים.
מבחינת החברה הישראלית, מהלך כזה מטשטש את הצורך החיוני להבחין בין המשותף לרוב הגדול של הציבור (מחויבות להמשך קיומה בביטחון של ישראל כמדינה דמוקרטית, המאפשרת הגדרה עצמית ליהודים, למרות שבאזור נמשכת התנגדות רעיונית ומעשית לזכות זו), לבין המחלוקות העמוקות על גישה ועל דרך בנוגע לעתיד הגדה. הוא יוצר את הרושם שפתרון צודק של הסכסוך הוא רק עניין של זיהוי התשובה הנובעת מנורמות של משפט בינלאומי ושל זכויות האדם, ואינו כולל התייחסות לצורכי הביטחון של ישראל, צבאיים וזהותיים, ולתנאים הנדרשים כדי לתת להם מענה.
על פי תפישה כזאת, הסכם עם הפלסטינים אינו מבוסס על תהליך של ויתורים כואבים בשני הצדדים, אלא על לחץ על ישראל כדי שתעשה מה שהיא חייבת ומסרבת לעשות. רוב הציבור הישראלי ממשיך להביע העדפה לחלוקת הארץ ולשימור ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי יציב — מתוך הנחה שמהלך כזה יביא לתיקון התנאים שגרמו למלחמה ב–1967, ולמציאות שבה ישראל לא תיאלץ להמשיך להתמודד עם אתגרים צבאיים ומדיניים מצד מי ששוללים את זכותה להתקיים כביתו הלאומי של העם היהודי. דבקות בשיח החוקיות והזכויות רק משכנעת את הציבור היהודי בישראל שאין עם מי ואין על מה לדבר, כי אין פה הזמנה ממשית למו"מ, אלא דרישה מישראל למהלך שקווי המתאר של תוצאותיו ידועים מראש ואינם מקובלים.
במקביל, הדבקות הזאת מטשטשת את ההבחנה בין מאבק לשמירה על זכויות האדם לבין מאבק פוליטי על עמדות והעדפות. שני סוגי המאבקים האלה חיוניים בחברה חופשית ודמוקרטית, וחשוב להגן עליהם מפני פגיעתה הרעה של הממשלה. עם זאת, יש הבדל גדול — כלפי פנים וכלפי חוץ — בין מאבק פוליטי לבין מאבק למען זכויות אדם. מאבק פוליטי הוא מאבק בין אנשים או קבוצות שיש להם העדפות או אינטרסים או תפישות שונות ואף מנוגדות. דמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות אדם, לעומת זה, אמורים להיות ערכים המקובלים על כל הציבור. מחלוקות פוליטיות הן חלק מרכזי בדמוקרטיה, והן מוכרעות במגוון מסלולי הדיון, הפשרה וההסדרה של המערכת הפוליטית עצמה, הכוללים עיקרון של הכרעת הרוב. ההגנה על שלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות האדם גם היא נתונה בידי מוסדות פוליטיים וחברתיים — אבל בשמירה עליהם יש מקום מיוחד למשפטנים ובתי משפט, שאינם חלק מהמוסדות הנבחרים.
התרגום של שאלת הכיבוש לשיח המשפט והזכויות מצניע את ההיבטים הפוליטיים, הביטחוניים והרעיוניים של השאלה — שאמורים להיות מוכרעים במישור הפוליטי. כך, במדינת ישראל, חלק מהמאבק נגד הכיבוש המתמשך לובש צורות של התדיינות משפטית, שמטרתה לסלק מתיישבים יהודים ממקומות שבהם נטען כי ההתיישבות אינה חוקית; או צורות של חשיפה של הפרות של דיני מלחמה על ידי לוחמי צה"ל. בהתאם לכך, ארגונים של החברה האזרחית מציגים את מאבקם נגד הכיבוש כמאבק על זכויות אדם או על שלטון החוק. להבדל הזה גם תוצאות מעשיות בתוך המדינה ומחוצה לה. מדינות אינן אמורות להתערב במאבקים פוליטיים בתוך מדינה ריבונית אחרת. אבל אם הדבר נוגע לזכויות אדם או לדמוקרטיה עצמה — שהן ערכים "בינלאומיים" — איסור ההתערבות נחלש. ואכן, מדינות מערביות רבות מסתמכות על ההבחנה הזאת כשהן מממנות ארגוני חברה אזרחית במדינות זרות.
אלא שבאופן טבעי עצם הסיווג של השאלה כעניין של דמוקרטיה או זכויות אדם הוא שנוי במחלוקת. והתוצאה של מחלוקת כזאת יכולה להיות מאבק גורף, חסר הבחנה, ובלתי מועיל בעד או נגד ארגונים, המתארים עצמם כארגוני זכויות אדם, אך פועלים בצורה שיש בה נקיטת צד ברורה בסוגיה פוליטית מובהקת. זו ללא ספק המציאות בארץ. העמימות בין פעולה פוליטית נגד הכיבוש לבין מאבק לזכויות אדם עלולה להחליש את המאבק למען זכויות אדם, שכן כוחו הייחודי הוא בדיוק בהיותו על־מפלגתי ועל־מגזרי.
יש היבטים של דמוקרטיה ושל זכויות אדם בהתמשכות הכיבוש. יש בעיה של זכויות אדם בהתיישבות יהודית על קרקעות פלסטיניות פרטיות. אבל מבחינת המשפט הבינלאומי, אין לפלסטינים "זכות" לסיים את הכיבוש — שהוא תוצאה של מלחמת מגן — ואין חובה על ישראל לסיימו ללא הסכם. אין זו רק פרשנות של המצב המשפטי. זו מסקנה הכרחית ממאמצי האו"ם ליצור תמריצים נגד שימוש לא מוצדק בכוח. כיום רבים כבר אינם זוכרים את הנסיבות של 1967 שהביאו לכיבוש. אבל למדינת ישראל יש זכות וחובה לא לפעול בצורה שעלולה לחשוף אותה ואת תושביה לסכנות ביטחוניות ומדיניות, שאפשר וצריך לצמצמן משמעותית בהסדר מחייב, שיביא לסיום הכיבוש. בנושא הזה חשוב שהחברה הישראלית על כל חלקיה תתייצב יחד.
לכן נראה לי שמבחינת החברה הישראלית, מוטב שנסכים לנהל את המאבק נגד הכיבוש כמאבק פוליטי. הלוא יש טיעונים כבדי משקל ביותר לטובת סיום הכיבוש או צמצומו, שכלל אינם נוגעים לזכויות הפלסטינים אלא לתנאים הנדרשים כדי שישראל תהיה דמוקרטיה, שבה מממשים יהודים את זכותם להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. זו אינה מחלוקת משפטית, אלא המחלוקת הפוליטית החשובה ביותר שהחברה הישראלית צריכה להתמודד אתה. היא צריכה גם לצלוח אותה בצורה שלא תקרע אותה ללא תקנה. מנגד, גם חסידי א"י השלמה צריכים להיות מחויבים לשלטון החוק, לזכויות האדם ולטוהר הנשק. הסכמה כזאת תשמור את ישראל כחברה חופשית ודמוקרטית יותר. בנוסף, היא תאפשר גם התמודדות נכונה ורצינית יותר עם האתגר של התמשכות הכיבוש והשלכותיו.
פרופ' גביזון היא כלת פרס ישראל, ופרופסור אמריטה בקתדרה לזכויות האדם ע"ש חיים כהן באוניברסיטה העברית בירושלים
סוף ציטוט.
הוא צבר במהלך הששי-שבת לא מעט תגובות. רובן הדגימו לי שהמבקרים שלי כאן ממש מנומסים. אני מציגה לכם את המאמר במטרה לקיים עליו דיון. נוקב. אני מודה שאין לי המון חשק להגיב להערות ב"הארץ". אבל מי שמוצא שם הערות מועילות יכול להעביר אותן גם לכאן.
ומזמינה את אלה שלא התאפקו והעלו שאלות בפוסטים אחרים להעלות אותן כאן כדי שתהיינה חלק מהדיון.
שבוע טוב.

====

מקור
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4364008

המכבסה האידיאולוגית של הימין הרך
17.08.2017 20:00

מקור
https://www.facebook.com/ruthgavison/posts/1621169667953436

הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי - רות גביזון

רות גביזון - Ruth Gavison‏
שוב הצלחתי להיכנס לעין הסערה. ביום ששי התפרסם מאמרי המצ"ב בהארץ.
לטובת אלה שאינם חתומים הנה המאמר כולו. כלשונו.
הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי
מאת רות גביזון
פורסם ב - 29/06/2017 20:00
אנחנו מציינים השנה 50 שנה למלחמת ששת הימים ולשליטה של כוחות הביטחון של מדינת ישראל בחלק מהשטחים שנתפסו באותה מלחמה — הגולן והגדה המערבית (או יהודה ושומרון). זה יותר משני דורות צעירים נולדים לתוך המציאות הזאת, שבה ישראל נוהגת בגדה מנהג בעלים. רוב הציבור בארץ, יהודים וערבים, כבר אינו זוכר את המציאות שבה לעם היהודי היתה מדינה רק בחלק מארץ ישראל. הוויכוח על עתיד השטחים קורע את החברה היהודית בישראל. כלל לא ברור שלדמוקרטיה הישראלית יש הכוחות הנדרשים על מנת להכריע בסוגיה זו, או אף להמשיך לנהל אותה, בלי לפלג את החברה הישראלית ללא תקנה. אני נמנית עם אלה הסבורים כי המשך הקרע הפנימי הזה הוא איום ממשי על היכולת של ישראל להמשיך להיות מדינת הלאום של העם היהודי במולדתו העתיקה.
לכן, מבחינתי, היובל הזה הוא סיבה לדאגה גדולה, לא לחגיגה. אני מבינה ללב מתנגדי הכיבוש, יהודים וערבים, שהתייאשו מהסיכוי לשנות את המצב בדרך פוליטית, ומנסים לכן להפוך את שאלת הכיבוש לשאלה משפטית (בנימוק שהכיבוש אינו חוקי ועליו להיפסק מיד), או לשאלה של זכויות אדם (בנימוק שיש לפלסטינים זכות לא לחיות תחת כיבוש, ולכן חובה על ישראל לסיימו לאלתר). ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שאין כאן שאלה פוליטית שדורשת הכרעה וויתורים קשים של כל הצדדים, אלא חובה משפטית או לפחות מוסרית המוטלת על ישראל, שמצדיקה לדרוש ממנה לסיים את הכיבוש לאלתר ובלי תנאי.
אני מבינה את הפיתוי לנסח כך את הדברים. עם זאת, אני סבורה כי מהלך כזה הוא מוטעה ומסוכן. הוא לא מקדם את סיום הכיבוש, אלא דווקא מעמיק את המבוי הסתום. הוא גורם לנו להשליך יהבנו על שיח המנותק מתהליכים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ודתיים הכרחיים בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. והוא מחליש, בשני הצדדים, את הנחישות החיונית לוויתורים כואבים, שמבוססים על הסכמה בין עם למנהיגיו בשאלה מה הדבר הנכון ביותר והאפשרי בתנאים נתונים.
מבחינת החברה הישראלית, מהלך כזה מטשטש את הצורך החיוני להבחין בין המשותף לרוב הגדול של הציבור (מחויבות להמשך קיומה בביטחון של ישראל כמדינה דמוקרטית, המאפשרת הגדרה עצמית ליהודים, למרות שבאזור נמשכת התנגדות רעיונית ומעשית לזכות זו), לבין המחלוקות העמוקות על גישה ועל דרך בנוגע לעתיד הגדה. הוא יוצר את הרושם שפתרון צודק של הסכסוך הוא רק עניין של זיהוי התשובה הנובעת מנורמות של משפט בינלאומי ושל זכויות האדם, ואינו כולל התייחסות לצורכי הביטחון של ישראל, צבאיים וזהותיים, ולתנאים הנדרשים כדי לתת להם מענה.
על פי תפישה כזאת, הסכם עם הפלסטינים אינו מבוסס על תהליך של ויתורים כואבים בשני הצדדים, אלא על לחץ על ישראל כדי שתעשה מה שהיא חייבת ומסרבת לעשות. רוב הציבור הישראלי ממשיך להביע העדפה לחלוקת הארץ ולשימור ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי יציב — מתוך הנחה שמהלך כזה יביא לתיקון התנאים שגרמו למלחמה ב–1967, ולמציאות שבה ישראל לא תיאלץ להמשיך להתמודד עם אתגרים צבאיים ומדיניים מצד מי ששוללים את זכותה להתקיים כביתו הלאומי של העם היהודי. דבקות בשיח החוקיות והזכויות רק משכנעת את הציבור היהודי בישראל שאין עם מי ואין על מה לדבר, כי אין פה הזמנה ממשית למו"מ, אלא דרישה מישראל למהלך שקווי המתאר של תוצאותיו ידועים מראש ואינם מקובלים.
במקביל, הדבקות הזאת מטשטשת את ההבחנה בין מאבק לשמירה על זכויות האדם לבין מאבק פוליטי על עמדות והעדפות. שני סוגי המאבקים האלה חיוניים בחברה חופשית ודמוקרטית, וחשוב להגן עליהם מפני פגיעתה הרעה של הממשלה. עם זאת, יש הבדל גדול — כלפי פנים וכלפי חוץ — בין מאבק פוליטי לבין מאבק למען זכויות אדם. מאבק פוליטי הוא מאבק בין אנשים או קבוצות שיש להם העדפות או אינטרסים או תפישות שונות ואף מנוגדות. דמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות אדם, לעומת זה, אמורים להיות ערכים המקובלים על כל הציבור. מחלוקות פוליטיות הן חלק מרכזי בדמוקרטיה, והן מוכרעות במגוון מסלולי הדיון, הפשרה וההסדרה של המערכת הפוליטית עצמה, הכוללים עיקרון של הכרעת הרוב. ההגנה על שלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות האדם גם היא נתונה בידי מוסדות פוליטיים וחברתיים — אבל בשמירה עליהם יש מקום מיוחד למשפטנים ובתי משפט, שאינם חלק מהמוסדות הנבחרים.
התרגום של שאלת הכיבוש לשיח המשפט והזכויות מצניע את ההיבטים הפוליטיים, הביטחוניים והרעיוניים של השאלה — שאמורים להיות מוכרעים במישור הפוליטי. כך, במדינת ישראל, חלק מהמאבק נגד הכיבוש המתמשך לובש צורות של התדיינות משפטית, שמטרתה לסלק מתיישבים יהודים ממקומות שבהם נטען כי ההתיישבות אינה חוקית; או צורות של חשיפה של הפרות של דיני מלחמה על ידי לוחמי צה"ל. בהתאם לכך, ארגונים של החברה האזרחית מציגים את מאבקם נגד הכיבוש כמאבק על זכויות אדם או על שלטון החוק. להבדל הזה גם תוצאות מעשיות בתוך המדינה ומחוצה לה. מדינות אינן אמורות להתערב במאבקים פוליטיים בתוך מדינה ריבונית אחרת. אבל אם הדבר נוגע לזכויות אדם או לדמוקרטיה עצמה — שהן ערכים "בינלאומיים" — איסור ההתערבות נחלש. ואכן, מדינות מערביות רבות מסתמכות על ההבחנה הזאת כשהן מממנות ארגוני חברה אזרחית במדינות זרות.
אלא שבאופן טבעי עצם הסיווג של השאלה כעניין של דמוקרטיה או זכויות אדם הוא שנוי במחלוקת. והתוצאה של מחלוקת כזאת יכולה להיות מאבק גורף, חסר הבחנה, ובלתי מועיל בעד או נגד ארגונים, המתארים עצמם כארגוני זכויות אדם, אך פועלים בצורה שיש בה נקיטת צד ברורה בסוגיה פוליטית מובהקת. זו ללא ספק המציאות בארץ. העמימות בין פעולה פוליטית נגד הכיבוש לבין מאבק לזכויות אדם עלולה להחליש את המאבק למען זכויות אדם, שכן כוחו הייחודי הוא בדיוק בהיותו על־מפלגתי ועל־מגזרי.
יש היבטים של דמוקרטיה ושל זכויות אדם בהתמשכות הכיבוש. יש בעיה של זכויות אדם בהתיישבות יהודית על קרקעות פלסטיניות פרטיות. אבל מבחינת המשפט הבינלאומי, אין לפלסטינים "זכות" לסיים את הכיבוש — שהוא תוצאה של מלחמת מגן — ואין חובה על ישראל לסיימו ללא הסכם. אין זו רק פרשנות של המצב המשפטי. זו מסקנה הכרחית ממאמצי האו"ם ליצור תמריצים נגד שימוש לא מוצדק בכוח. כיום רבים כבר אינם זוכרים את הנסיבות של 1967 שהביאו לכיבוש. אבל למדינת ישראל יש זכות וחובה לא לפעול בצורה שעלולה לחשוף אותה ואת תושביה לסכנות ביטחוניות ומדיניות, שאפשר וצריך לצמצמן משמעותית בהסדר מחייב, שיביא לסיום הכיבוש. בנושא הזה חשוב שהחברה הישראלית על כל חלקיה תתייצב יחד.
לכן נראה לי שמבחינת החברה הישראלית, מוטב שנסכים לנהל את המאבק נגד הכיבוש כמאבק פוליטי. הלוא יש טיעונים כבדי משקל ביותר לטובת סיום הכיבוש או צמצומו, שכלל אינם נוגעים לזכויות הפלסטינים אלא לתנאים הנדרשים כדי שישראל תהיה דמוקרטיה, שבה מממשים יהודים את זכותם להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. זו אינה מחלוקת משפטית, אלא המחלוקת הפוליטית החשובה ביותר שהחברה הישראלית צריכה להתמודד אתה. היא צריכה גם לצלוח אותה בצורה שלא תקרע אותה ללא תקנה. מנגד, גם חסידי א"י השלמה צריכים להיות מחויבים לשלטון החוק, לזכויות האדם ולטוהר הנשק. הסכמה כזאת תשמור את ישראל כחברה חופשית ודמוקרטית יותר. בנוסף, היא תאפשר גם התמודדות נכונה ורצינית יותר עם האתגר של התמשכות הכיבוש והשלכותיו.
פרופ' גביזון היא כלת פרס ישראל, ופרופסור אמריטה בקתדרה לזכויות האדם ע"ש חיים כהן באוניברסיטה העברית בירושלים
סוף ציטוט.
הוא צבר במהלך הששי-שבת לא מעט תגובות. רובן הדגימו לי שהמבקרים שלי כאן ממש מנומסים. אני מציגה לכם את המאמר במטרה לקיים עליו דיון. נוקב. אני מודה שאין לי המון חשק להגיב להערות ב"הארץ". אבל מי שמוצא שם הערות מועילות יכול להעביר אותן גם לכאן.
ומזמינה את אלה שלא התאפקו והעלו שאלות בפוסטים אחרים להעלות אותן כאן כדי שתהיינה חלק מהדיון.
שבוע טוב.