אי-שוויון בפני החוק: מדוע מעולם לא נפתחה חקירה בנושא חוק ‘ישראל היום’?  

פקעת סבוכה של אינטריגות. ליברמן, מוזס ולפיד | פלאש90

היחסים בין אמצעי התקשורת לנבחרי הציבור בישראל הם פקעת סבוכה של קשרים, אינטרסים ואינטריגות. הפוליטיקאים זקוקים לתקשורת כדי להשיג יחסי ציבור חיוביים ולהימנע מפרסומים שליליים, ואילו העיתונאים – איש איש לפי עמדתו ומקום עבודתו – מחפשים כל העת סיפורים וחשיפות חדשות כדי לקדם את עצמם או את האג’נדה האישית שלהם.

כל אותה מערכת יחסים, הנמצאת פעמים רבות על הגבול האפור מבחינה אתית וחוקית, לא נחקרה מעולם ופרטיה ומשתתפיה לא נחשפו במלואם לציבור. על כן, הבחירה לחקור את היחסים בין מו”ל ‘ידיעות אחרונות’ נוני מוזס לראש הממשלה נתניהו במה שמכונה “תיק 2000” היא תקדימית ונובעת בעיקרה מלחץ על מערכת אכיפת החוק.

על התקדימיות החמורה כשלעצמה מתווספת האכיפה הבררנית והבוטה, כאשר במקביל לחקירה ולהמלצות המשטרה ביחס לתיק 2000, מערכת האכיפה אינה חוקרת את פרשת חוק ‘ישראל היום’, החמורה הרבה יותר.

לפני שאמשיך אבהיר: אני סבור שגם פרשת 2000 וגם חוק ‘ישראל היום’ אינם פליליים. אך עצם החקירה של מקרה כמו תיק 2000 היא עוד צעד במסגרת תהליך הפליליזציה של הפוליטיקה שאותו עושים על גבו של נתניהו, כרגיל.

מדוע, למשל, אין לראות במקרה הבא אירוע פלילי: להסתדרות וליו”ר שלה כוח פוליטי בתוך מפלגת העבודה בדמות מתפקדים רבים. הכוח הזה מאפשר להסתדרות ולראשיה לסחוט את חברי הכנסת של העבודה בהצבעות בכנסת ובתמורה להעניק להם תמיכה פוליטית. לכך יש להוסיף את העובדה שוועדי עובדים מתפקדים למפלגות המקיימות פריימריז, וסוחטים החלטות שמשרתות אותם תמורת תמיכה בפוליטיקאים מסוימים.

מדוע פרקטיקות מעין אלה, בהן מתקיימים יחסים של תן וקח על חשבון הציבור, נתפסות משום מה כפוליטיקה לגיטימית ולא כשחיתות?

פוליטיקה מטבעה היא יחסים של תן וקח, ולתקשורת כאמור יש חלק בלתי מבוטל מכל מה שקשור לפוליטיקה. על כן חקירת ‘תיק 2000’ כפרשה פלילית היא שערורייה, שרק העובדה כי מעורב בה ראש הממשלה נתניהו יצרה אותה מלכתחילה. אלא שאם תיקי 2000 ו- 4000 נחקרים אזי פרשת חוק ‘ישראל היום’ החמורה פי כמה, צריכה להיחקר אף היא.

בחודש אוגוסט 2017 הפניתי באמצעות עו”ד מיכאל דבורין מכתב מפורט אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לחקור את חוק ‘ישראל היום’. המכתב הועבר לפרקליט המדינה כחודש לאחר מכן, אך מאז לא זכינו למענה. מכתב שני, המוסיף עובדות נוספות ביחס לחוק, נשלח לפרקליט המדינה בחודש שעבר אך גם הוא לא זכה לכל מענה מלבד האישור על קבלתו.

התעלמות מכוונת זו של רשויות המשפט צורמת במיוחד כאשר מסכמים את כל המידע בנושא, ממנו עולה חשד כבד של עסקת שוחד לכאורה, בה מעורבים מספר גורמים פוליטיים בכירים עם המוציא לאור של ‘ידיעות אחרונות’.

המטרה: חיסול ‘ישראל היום’
חוק ‘ישראל היום’, או בשמו הרשמי “ההצעה לתיקון פקודת העיתונות”, הוגש לכנסת בחודש מרץ 2014. על הצעת החוק חתומים שבעה חברי כנסת, מתוכם ארבעה כנציגי מפלגות הקואליציה: יש עתיד, ישראל ביתנו, התנועה והבית היהודי. עצם העובדה שנציגי כל מפלגות הקואליציה חתמו על הצעת החוק, מעלה חשד שמישהו דאג שיחברו יחד כדי ליצור קואליציה נגד ראש הממשלה בתוך ממשלתו.

על פי הצעת החוק, ‘ישראל היום’ היה נאלץ למכור גיליון בעלות של לפחות 70% ממחירו של גיליון ‘ידיעות אחרונות’. אם החוק היה נכנס לספר החוקים, המשמעות הייתה אחת: חיסולו של ‘ישראל היום’ והחזרת ‘ידיעות’ למעמד העל כעיתון השולט ללא עוררין בעיתונות הכתובה ובשוק הפרסום, מה שטומן בחובו הטבה ממונית עצומה. אתר מאקו, שפרסם את הידיעה על הגשת הצעת החוק, העניק לה את הכותרת “הצעת חוק חדשה נגד עיתון ישראל היום”, ובכך קלע במדויק למטרת החוק.

החוק היה שווה ל’ידיעות אחרונות’ הון תועפות לאורך זמן רב, וזאת בנוסף להשבת ההשפעה האדירה על הציבוריות הישראלית לידי מוזס, דבר שהיה משרת את מקדמיו. מעבר לשווי כספי וכוח ציבורי עצומים, החוק היה פוגע גם בחופש הביטוי של ציבור גדול, ובמאות אלפי האזרחים שצורכים עיתון בחינם.

במובן הזה, הפגיעה העצומה בציבור ובאינטרסים שלו זהים לחשדות שנחקרים במה שמכונה “פרשת 4000”, בה נבדקות הטענות לפיהן בעל השליטה בחברת בזק שאול אלוביץ’ ניסה לקדם סיקור אוהד לנתניהו באתר ‘וואלה’ בתמורה להטבות שלטוניות.

ברור לכל אם כן כי הרווחים שהיו גלומים בהצעת החוק עבור ‘ידיעות אחרונות’ היו עצומים, אך כדי להשלים את התמונה צריך לציין את התמורה שניתנה.

מעבר לסיקור האוהד למקדמי החוק מעל דפי ‘ידיעות’, שבו לא אעסוק במאמר זה, אציין כאן תמורה לכאורה שקיבלו ראשי המפלגות שקידמו את החוק. יש הטוענים שבמקרה של 2000 ישנה “ראיית זהב” בדמות הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס. המידע שאפרוש כאן יוכיח שכל מה שידוע ביחס לחוק ‘ישראל היום’ הוא ראיית זהב אחת ענקית.

יאיר לפיד
במאמר שפרסמתי לאחרונה ב’מידה’ פרשתי את קשרי לפיד-מוזס, החל מהיותו של לפיד אחד מהעיתונאים הבכירים בעיתון, דרך מסיבת הפרידה שערך לכבודו מוזס ממש סמוך לבחירות 2013, ועד פרסום תוכן שיווקי ב’ידיעות’ בסכומים גבוהים שביצעו שלושה שרים מ’יש עתיד’ על חשבון כספי ציבור. לזאת אפשר להוסיף את העובדה כי רעייתו של לפיד עובדת ב’ידיעות’ גם כיום.

‘יש עתיד’ הייתה כאמור אחת מהמפלגות שקידמו את החוק, ועשרה מתוך 19 חברי הכנסת שלה הצביעו בעדו בקריאה טרומית. איתמר פליישמן פרס את הפרטים בראיון לאראל סג”ל בגלי צה”ל.

דוגמא לתמורה לכאורה שקיבלו יאיר לפיד ו’יש עתיד’ עבור קידום החוק ניתן למצוא בחשיפתו של ליאור חורב בראיון לאראל סג”ל לפני כשנה. “המחנה הציוני קיבלו הנחיה מ’ידיעות אחרונות’ לא לתקוף את ‘יש עתיד’ כי אחרת יאבדו את הסיקור האוהד”, טען חורב.

מדובר במידע דרמטי: שתי המפלגות נאבקו על קהל מצביעים פוטנציאלי דומה, על כן רבים במערכת הפוליטית הרימו גבה ביחס לעובדה שבמחנה הציוני לא תוקפים את לפיד. והנה, חורב חושף ש’ידיעות’ השתמש בכוחו התקשורתי כדי לאיים על חברים במחנה הציוני. המידע של חורב לא הוכחש, וכידוע, אף חקירה לא נפתחה כדי לבדוק את התמורה שקיבל לפיד.

ציפי לבני
גם לגבי ציפי לבני הרחבתי במאמר אחר. מי שהייתה אז שרת המשפטים הודתה כי שוחחה עם מוזס טרם הגשת החוק, התעלמה מחוות דעת של היועץ המשפטי של הכנסת ומעמדת היועמ”ש שהחוק אינו חוקתי, ואף קיבלה חוות דעת פרטית מטעם מוזס כדי להעביר את החוק בוועדת שרים לענייני חקיקה. כמו-כן, ארבעה מתוך ששת חברי התנועה בכנסת הצביעו בעד החוק בקריאה טרומית.

ומה קיבלה לבני בתמורה? באותו דיווח של ליאור חורב מתברר ש’ידיעות’ נתנו סיקור אוהד למחנה הציוני, בראשו עמדה לבני ביחד עם בוז’י הרצוג. תמורה נוספת לכאורה נחשפה על ידי כתבת ynet לשעבר אריאנה מלמד, שסיפרה כי לאחר הצטרפות לבני להרצוג היא הציעה לכתוב מאמר ביקורתי ביחס לציפי לבני, אלא שהעורך שלה דחה את המאמר.

כך לדברי מלמד: “ואז הגיע היום בו הוכרזה הקמת המחנ”צ. אני מתקשרת לעורך. מציעה טור שכותרתו, “כל החסרונות של ציפי לבני וגם שני יתרונות”. מסבירה. מחכה לאישור. אין אישור, אומר העורך. לא מתאים לנו. מה לא מתאים? הנושא הכי חם בעיתונות היום, תקבלו טור נשכני ומאתגר, אני כותבת הכי מהר בברנז’ה, שעה גג וזה אצלך”. ‘לא מתאים’. “אבל למה? אני זועקת”. ‘לא יודע’…עשר דקות אחר כך סימסתי לעורך הראשי שאני מתפטרת. בלי הצעת עבודה חלופית, בלי תקווה ועתיד בטוח, בלי כלום. לא יכולתי יותר. זה היה ב-7 בדצמבר”. גם כאן מדובר לכאורה בעדות למתן תמורה דרמטית בעד קידום החוק.

במקרה של ח”כ לבני התפרסם בשבוע שעבר מידע חמור נוסף המעלה חשד שמשרד המשפטים מסייע בהסתרת מידע הנוגע לעניין זה ממש. בקשת חופש מידע שהוגשה למשרד המשפטים דרשה לחשוף את יומן הפגישות של לבני בשנים 2014-2103, השנים הרלוונטיות לענייננו. היומן נמסר בשבוע שעבר, אך משרד המשפטים הסיר ממנו את שמות העיתונאים עימם נפגשה לבני, זאת בשל התנגדות גופי תקשורת לפרסום המידע.

הסתרה זו של מידע חיוני בקשר למעורבותה של לבני בשחיתות לכאורה עומדת שוב בניגוד לאכיפה שדווקא כן נעשית במקרים הקשורים לראש הממשלה. כזכור, רק לפני חודשים ספורים חייב בג”ץ את נתניהו למסור רשימה מפורטת של שיחותיו הטלפוניות עם שלדון אדלסון, הבעלים של ‘ישראל היום’, ועם עמוס רגב, עורך העיתון הקודם; והנה, למרות כל זאת, משרד המשפטים בוחר למחוק מידע ביחס לפגישותיה של ציפי לבני העוסקות באותם קשרים ממש בין פוליטיקה ותקשורת.

אביגדור ליברמן
גם מפלגת ‘ישראל ביתנו’ הייתה חתומה על הצעת החוק, וכל שניים-עשר חברי הכנסת שלה הצביעו בעדו בקריאה הטרומית. בנוגע לתמורה שקיבל ליברמן, ידוע לנו כיום על מקרה אחד לפחות.

בתחקיר נרחב שערך עיתון ‘הארץ’ לפני כחודש מצוטט משה ליאון, לשעבר מנכ”ל משרד ראש הממשלה ומועמדו של ליברמן לראשות עיריית ירושלים, כמי שאמר לאחד החשודים בפרשת ‘ישראל ביתנו’: “הבוס מתקדם יפה. יש סקר ב’גלובס’ שיש לו 13 מנדטים, וב’ידיעות אחרונות’ יש כתבה יפה על הטניס שלו עם חנוך דאום”. כאשר בן שיחו הביע ספקנות לגבי דאום, הרגיע אותו ליאון, בהתייחסו לקשרים בין העיתון של המדינה לבין ‘ישראל ביתנו’: “אבל שם יש הוראה, מה קרה לך?”. כלומר, יש כאן בפירוש תמורה עבור ליברמן בהוראה לסיקור אוהד ב’ידיעות’.

נפתלי בנט ואיילת שקד
המקרה של בנט ושקד הוא המעניין מכולם. שקד הייתה חתומה על הצעת החוק, אך הדבר לא ביטא את תמיכת המפלגה שלה. בהצבעה הטרומית בכנסת רוב חברי הסיעה הצביעו נגד החוק, ושקד ובנט נעדרו מהישיבה. כל מי שעקב אחד ידיעות’ בתקופה הנדונה הבחין בסיקור אוהד ומחבק לבנט ושקד, אך הצד השני של המטבע הוא המחיר שהם שילמו במחנה הפוליטי שלהם.

המעורבות של בנט ושקד בקידום החוק פגעה בהם בקרב פוטנציאל בוחריהם בימין, מה שמעלה שאלות קשות בנוגע למעורבותם בחוק. העיתונאי איתמר פליישמן, שעבד באותה העת עם נפתלי בנט, מספר סיפורים מסמרי שיער על לחץ חמור מצד ‘ידיעות’ על בנט בשל היעדרותו מההצבעה בקריאה הטרומית. לא הכל ידוע לגבי שיתוף הפעולה בין ‘ידיעות’ לבנט ושקד, אבל בדיוק לשם כך נועדה חקירה.

נקודה אחרונה לסיכום חלק זה: ח”כ איתן כבל, מי שיזם את הצעת חוק ‘ישראל היום’, נחקר באזהרה בהקשר של פרשת 2000, אך משום מה הוא לא נחקר ביחס לחוק ‘ישראל היום’, בו היה שחקן משנה. השאלה היא מדוע מערכת אכיפת החוק אשר החליטה כי עליה לחקור קשרים בין פוליטיקאים לתקשורת ולא מהססת להשתמש לשם כך בכל הכלים העומדים לרשותה, עוצרת לפתע כאשר מדובר בחקירת חוק ‘ישראל היום’?

“מוזס היה חזק יותר מראש הממשלה”
לפני כשבועיים פרסם איתן אבריאל מאמר ב’דה-מרקר’ על פרשת 2000, ובין היתר כתב את הדברים הבאים:

“הכוח של מוזס החל בתחילת שנות ה–90 ועד לפני שנה כוחו היה שווה (ואולי אף גדול יותר) לזה של שרים וראשי ממשלות בישראל בתקופה זו. מוזס, באמצעות עיתונו שהוכרז כמונופול ב–2005 ובאמצעות האתר ynet, שכרבע מהציבור בישראל נכנס אליו בכל יום, שלט במשך שני העשורים האחרונים בעיצוב תמונת המציאות של רוב הציבור: אם ‘ידיעות’ ו–ynet החליטו להציג אדם כנבל, הוא נהפך לנבל; אם הם רצו להציג אדם כמנהיג לגיטימי פוליטי או עסקי, הוא נתפש ככזה; אם הם רצו לחסל לאדם פוליטי את הקריירה ציבורית, הם פשוט התעלמו ממנו.

הכוח הגדול של מוזס לא נבע רק מהתפוצה של העיתונים והאתרים שלו, אלא גם מהנכונות שלו ושל כעשרה עורכים וכתבים בכירים להשתמש בתפוצה ובכוח הזה כדי להשיג מטרות עסקיות ופוליטיות, למשל, באמצעות כתבות חיסול. כך, באמצעות רשימות שחורות (אנשים שצריך לחסל) ולבנות (אנשים שצריך לחזק), אותתו מוזס ועורכיו הבכירים לצמרת הפוליטית, העסקית ולעיתונות, שאסור להתעסק אתם. המסר היה ברור: מי שייצא נגד האינטרסים של “ידיעות” ומקורביו, ייפגע”.

רובו של הציבור הרחב אינו מודע לעוצמתו של מו”ל ‘ידיעות אחרונות’ ולשיטות הפעולה שלו, אבל במערכות הציבוריות כולם ידעו שאסור להתעסק עם מוזס, ושאם לא תשתף עמו פעולה גורלך יהיה רע ומר. כולם ידעו ושתקו, ואיש כמובן לא חשב לחקור באופן פלילי את קשריו עם פוליטיקאים.

מידע זה רלוונטי מאוד לחוק ‘ישראל היום’. כל מי שראה את החוק מתקדם במשך חודשים ארוכים, שתק. כולם הבינו מה קורה, אך לא עשו דבר ולא טענו שזה פלילי, מכיוון שהעיתון, כמו גם ראש הממשלה בו הוא תמך, היו שנואים עליהם.

על הרקע הזה צריך להזכיר, ששיחות נתניהו-מוזס התקיימו איפשהו לקראת סוף 2014, באותה תקופה ממש בה הצליח מוזס על פי החשד לנהל את השותפות בקואליציה של נתניהו מעל ראשו. את התנאים שבהם נתניהו שוחח עם מוזס אפשר לראות כסחיטה של ראש ממשלה, שאין לו דרך אחרת להתמודד עם גורם כה רב עוצמה כמו מוזס.

מאחר ואף אחד לא סבר שההתנהלות סביב חוק ‘ישראל היום’ היא פלילית, מדוע שנתניהו לא יבחן גם הוא אופציה של שיתוף פעולה מסוים עם מוזס? מדוע מה שמותר לכולם אסור לנתניהו, וזאת בכלל מבלי לדעת את תוכנן המלא ומהותן של השיחות ביניהם?

פרקליט המדינה שי ניצן | פלאש90
אחזור לדוגמא שהבאתי בראשית הדברים: תארו לכם שנתניהו היה רוקם דיל עם יו”ר ההסתדרות והדבר היה נחקר כעסקת שוחד. האם לא היינו שואלים: מדוע מחליטים עכשיו להפוך פרקטיקה פוליטית מקובלת לחקירה פלילית, ומדוע נתניהו צריך לחשוב שמה שמותר לאחרים אסור לו?

כששואלים מדוע נתניהו לא הלך עם ההקלטות למשטרה, אני שואל, מדוע שילך למשטרה? מדוע שיחשוב כי דבר שהיה למקובל במשך עשרות שנים הוא פלילי? מה עוד שברור שדבר לא היה נעשה עם ההקלטות אם נתניהו לא היה מטרה לחקירות, בין היתר כי גם במשטרה ובפרקליטות מכירים את עוצמתו של מוזס כפי שתיאר איתן אבריאל לעיל.

האכיפה הבררנית והפוליטית הזאת כה בוטה ומזעזעת, שרק תרבות של חונטה הקיימת במערכת אכיפת החוק מאפשרת אותה.בהקשר של תיק 4000 דווקא אני מדגיש שוב: אם חוק ‘ישראל היום’ היה עובר, היה מדובר בשימוש בכוח שלטוני כדי להעניק ל’ידיעות’ הטבה ממונית בהיקפים עצומים.

בנוסף, החוק היה מחסל עיתון ארצי, פוגע בחופש העיתונות ובחופש הביטוי, ובמאות אלפי אזרחים שזוכים לעיתון ללא תשלום. רק התמורה הזו למוזס לכאורה חמורה פי כמה מכל מה שנחקר בפרשת 4000, בנוסף לכל התמורות לכאורה שקיבלו ממנו מקדמי החוק.

אלו רק הפרטים הידועים שמצדיקים חקירה, שמשום מה לא החלה מעולם. אם תיפתח חקירה עם המוטיבציה המאפיינת את רדיפת נתניהו, סביר להניח שמידע רב נוסף יעלה, אבל מסתבר שלאיש אין כוונה לאכוף חוק באופן שוויוני, גם לא למערכת אכיפת החוק.