מדוע מעולם לא נפתחה חקירה בנושא חוק ‘ישראל היום’?  

כל אותה מערכת יחסים, הנמצאת פעמים רבות על הגבול האפור מבחינה אתית וחוקית, לא נחקרה מעולם ופרטיה ומשתתפיה לא נחשפו במלואם לציבור. על כן, הבחירה לחקור את היחסים בין מו”ל ‘ידיעות אחרונות’ נוני מוזס לראש הממשלה נתניהו במה שמכונה “תיק 2000” היא תקדימית ונובעת בעיקרה מלחץ על מערכת אכיפת החוק.

על התקדימיות החמורה כשלעצמה מתווספת האכיפה הבררנית והבוטה, כאשר במקביל לחקירה ולהמלצות המשטרה ביחס לתיק 2000, מערכת האכיפה אינה חוקרת את פרשת חוק ‘ישראל היום’, החמורה הרבה יותר.

לפני שאמשיך אבהיר: אני סבור שגם פרשת 2000 וגם חוק ‘ישראל היום’ אינם פליליים. אך עצם החקירה של מקרה כמו תיק 2000 היא עוד צעד במסגרת תהליך הפליליזציה של הפוליטיקה שאותו עושים על גבו של נתניהו, כרגיל.

מדוע, למשל, אין לראות במקרה הבא אירוע פלילי: להסתדרות וליו”ר שלה כוח פוליטי בתוך מפלגת העבודה בדמות מתפקדים רבים. הכוח הזה מאפשר להסתדרות ולראשיה לסחוט את חברי הכנסת של העבודה בהצבעות בכנסת ובתמורה להעניק להם תמיכה פוליטית. לכך יש להוסיף את העובדה שוועדי עובדים מתפקדים למפלגות המקיימות פריימריז, וסוחטים החלטות שמשרתות אותם תמורת תמיכה בפוליטיקאים מסוימים.

מדוע פרקטיקות מעין אלה, בהן מתקיימים יחסים של תן וקח על חשבון הציבור, נתפסות משום מה כפוליטיקה לגיטימית ולא כשחיתות?

פוליטיקה מטבעה היא יחסים של תן וקח, ולתקשורת כאמור יש חלק בלתי מבוטל מכל מה שקשור לפוליטיקה. על כן חקירת ‘תיק 2000’ כפרשה פלילית היא שערורייה, שרק העובדה כי מעורב בה ראש הממשלה נתניהו יצרה אותה מלכתחילה. אלא שאם תיקי 2000 ו- 4000 נחקרים אזי פרשת חוק ‘ישראל היום’ החמורה פי כמה, צריכה להיחקר אף היא.

בחודש אוגוסט 2017 הפניתי באמצעות עו”ד מיכאל דבורין מכתב מפורט אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לחקור את חוק ‘ישראל היום’. המכתב הועבר לפרקליט המדינה כחודש לאחר מכן, אך מאז לא זכינו למענה. מכתב שני, המוסיף עובדות נוספות ביחס לחוק, נשלח לפרקליט המדינה בחודש שעבר אך גם הוא לא זכה לכל מענה מלבד האישור על קבלתו.

התעלמות מכוונת זו של רשויות המשפט צורמת במיוחד כאשר מסכמים את כל המידע בנושא, ממנו עולה חשד כבד של עסקת שוחד לכאורה, בה מעורבים מספר גורמים פוליטיים בכירים עם המוציא לאור של ‘ידיעות אחרונות’.

המטרה: חיסול ‘ישראל היום’

חוק ‘ישראל היום’, או בשמו הרשמי “ההצעה לתיקון פקודת העיתונות”, הוגש לכנסת בחודש מרץ 2014. על הצעת החוק חתומים שבעה חברי כנסת, מתוכם ארבעה כנציגי מפלגות הקואליציה: יש עתיד, ישראל ביתנו, התנועה והבית היהודי. עצם העובדה שנציגי כל מפלגות הקואליציה חתמו על הצעת החוק, מעלה חשד שמישהו דאג שיחברו יחד כדי ליצור קואליציה נגד ראש הממשלה בתוך ממשלתו.

על פי הצעת החוק, ‘ישראל היום’ היה נאלץ למכור גיליון בעלות של לפחות 70% ממחירו של גיליון ‘ידיעות אחרונות’. אם החוק היה נכנס לספר החוקים, המשמעות הייתה אחת: חיסולו של ‘ישראל היום’ והחזרת ‘ידיעות’ למעמד העל כעיתון השולט ללא עוררין בעיתונות הכתובה ובשוק הפרסום, מה שטומן בחובו הטבה ממונית עצומה. אתר מאקו, שפרסם את הידיעה על הגשת הצעת החוק, העניק לה את הכותרת “הצעת חוק חדשה נגד עיתון ישראל היום”, ובכך קלע במדויק למטרת החוק.

החוק היה שווה ל’ידיעות אחרונות’ הון תועפות לאורך זמן רב, וזאת בנוסף להשבת ההשפעה האדירה על הציבוריות הישראלית לידי מוזס, דבר שהיה משרת את מקדמיו. מעבר לשווי כספי וכוח ציבורי עצומים, החוק היה פוגע גם בחופש הביטוי של ציבור גדול, ובמאות אלפי האזרחים שצורכים עיתון בחינם.

במובן הזה, הפגיעה העצומה בציבור ובאינטרסים שלו זהים לחשדות שנחקרים במה שמכונה “פרשת 4000”, בה נבדקות הטענות לפיהן בעל השליטה בחברת בזק שאול אלוביץ’ ניסה לקדם סיקור אוהד לנתניהו באתר ‘וואלה’ בתמורה להטבות שלטוניות.

ברור לכל אם כן כי הרווחים שהיו גלומים בהצעת החוק עבור ‘ידיעות אחרונות’ היו עצומים, אך כדי להשלים את התמונה צריך לציין את התמורה שניתנה.

מעבר לסיקור האוהד למקדמי החוק מעל דפי ‘ידיעות’, שבו לא אעסוק במאמר זה, אציין כאן תמורה לכאורה שקיבלו ראשי המפלגות שקידמו את החוק. יש הטוענים שבמקרה של 2000 ישנה “ראיית זהב” בדמות הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס. המידע שאפרוש כאן יוכיח שכל מה שידוע ביחס לחוק ‘ישראל היום’ הוא ראיית זהב אחת ענקית.

יאיר לפיד

במאמר שפרסמתי לאחרונה ב’מידה’ פרשתי את קשרי לפיד-מוזס, החל מהיותו של לפיד אחד מהעיתונאים הבכירים בעיתון, דרך מסיבת הפרידה שערך לכבודו מוזס ממש סמוך לבחירות 2013, ועד פרסום תוכן שיווקי ב’ידיעות’ בסכומים גבוהים שביצעו שלושה שרים מ’יש עתיד’ על חשבון כספי ציבור. לזאת אפשר להוסיף את העובדה כי רעייתו של לפיד עובדת ב’ידיעות’ גם כיום.

‘יש עתיד’ הייתה כאמור אחת מהמפלגות שקידמו את החוק, ועשרה מתוך 19 חברי הכנסת שלה הצביעו בעדו בקריאה טרומית. איתמר פליישמן פרס את הפרטים בראיון לאראל סג”ל בגלי צה”ל.

דוגמא לתמורה לכאורה שקיבלו יאיר לפיד ו’יש עתיד’ עבור קידום החוק ניתן למצוא בחשיפתו של ליאור חורב בראיון לאראל סג”ל לפני כשנה. “המחנה הציוני קיבלו הנחיה מ’ידיעות אחרונות’ לא לתקוף את ‘יש עתיד’ כי אחרת יאבדו את הסיקור האוהד”, טען חורב.

מדובר במידע דרמטי: שתי המפלגות נאבקו על קהל מצביעים פוטנציאלי דומה, על כן רבים במערכת הפוליטית הרימו גבה ביחס לעובדה שבמחנה הציוני לא תוקפים את לפיד. והנה, חורב חושף ש’ידיעות’ השתמש בכוחו התקשורתי כדי לאיים על חברים במחנה הציוני. המידע של חורב לא הוכחש, וכידוע, אף חקירה לא נפתחה כדי לבדוק את התמורה שקיבל לפיד.

ציפי לבני

גם לגבי ציפי לבני הרחבתי במאמר אחר. מי שהייתה אז שרת המשפטים הודתה כי שוחחה עם מוזס טרם הגשת החוק, התעלמה מחוות דעת של היועץ המשפטי של הכנסת ומעמדת היועמ”ש שהחוק אינו חוקתי, ואף קיבלה חוות דעת פרטית מטעם מוזס כדי להעביר את החוק בוועדת שרים לענייני חקיקה. כמו-כן, ארבעה מתוך ששת חברי התנועה בכנסת הצביעו בעד החוק בקריאה טרומית.

ומה קיבלה לבני בתמורה? באותו דיווח של ליאור חורב מתברר ש’ידיעות’ נתנו סיקור אוהד למחנה הציוני, בראשו עמדה לבני ביחד עם בוז’י הרצוג. תמורה נוספת לכאורה נחשפה על ידי כתבת ynet לשעבר אריאנה מלמד, שסיפרה כי לאחר הצטרפות לבני להרצוג היא הציעה לכתוב מאמר ביקורתי ביחס לציפי לבני, אלא שהעורך שלה דחה את המאמר.

כך לדברי מלמד: “ואז הגיע היום בו הוכרזה הקמת המחנ”צ. אני מתקשרת לעורך. מציעה טור שכותרתו, “כל החסרונות של ציפי לבני וגם שני יתרונות”. מסבירה. מחכה לאישור. אין אישור, אומר העורך. לא מתאים לנו. מה לא מתאים? הנושא הכי חם בעיתונות היום, תקבלו טור נשכני ומאתגר, אני כותבת הכי מהר בברנז’ה, שעה גג וזה אצלך”. ‘לא מתאים’. “אבל למה? אני זועקת”. ‘לא יודע’…עשר דקות אחר כך סימסתי לעורך הראשי שאני מתפטרת. בלי הצעת עבודה חלופית, בלי תקווה ועתיד בטוח, בלי כלום. לא יכולתי יותר. זה היה ב-7 בדצמבר”. גם כאן מדובר לכאורה בעדות למתן תמורה דרמטית בעד קידום החוק.

ציפי לבני | פלאש90
במקרה של ח”כ לבני התפרסם בשבוע שעבר מידע חמור נוסף המעלה חשד שמשרד המשפטים מסייע בהסתרת מידע הנוגע לעניין זה ממש. בקשת חופש מידע שהוגשה למשרד המשפטים דרשה לחשוף את יומן הפגישות של לבני בשנים 2014-2103, השנים הרלוונטיות לענייננו. היומן נמסר בשבוע שעבר, אך משרד המשפטים הסיר ממנו את שמות העיתונאים עימם נפגשה לבני, זאת בשל התנגדות גופי תקשורת לפרסום המידע.

הסתרה זו של מידע חיוני בקשר למעורבותה של לבני בשחיתות לכאורה עומדת שוב בניגוד לאכיפה שדווקא כן נעשית במקרים הקשורים לראש הממשלה. כזכור, רק לפני חודשים ספורים חייב בג”ץ את נתניהו למסור רשימה מפורטת של שיחותיו הטלפוניות עם שלדון אדלסון, הבעלים של ‘ישראל היום’, ועם עמוס רגב, עורך העיתון הקודם; והנה, למרות כל זאת, משרד המשפטים בוחר למחוק מידע ביחס לפגישותיה של ציפי לבני העוסקות באותם קשרים ממש בין פוליטיקה ותקשורת.