יהודים-ערבים, אין מילים. מיוחד ליום העצמאות  

בעקבות אירועי כפר ורדים ,עפולה והרצון לשמור על ציביון הקהילה מציע אופיר שיק מנכ"ל ארגון 'לב בגליל' בקריאת כיוון מרתקת שיח אחר ,שונה מהרגיל. שיק פורם את הפחדים, החששות, הטרמינולוגיה המקבעת אותם, ומציע מחשבות והרהורים לשינוי השיח אשר יוביל להסתכלות אחרת על המציאות הישראלית.

פעמים רבות חוזרת החברה הישראלית אל הסוגיות המעסיקות אותה מזה שבעים שנה. לרוב מדובר בסוגיות מתחום הדת והמדינה כדוגמת השבת, הכשרות והגיוס לצבא. סוגיה משמעותית נוספת היא היחסים בין היהודים והערבים אזרחי המדינה. 47% מתושבי ישראל סבורים כי זוהי הסוגיה המשמעותית ביותר בחברה. כותב שיק ומוסיף:
כמחצית מהזוכים במכרז יחידות הדיור האחרון בכפר ורדים היו ערבים. רבים מהתושבים בחרו שלא לדבר מהחשש לתיוגם כגזענים ואכן, מי שבחר בכל זאת להתייחס לתוצאות המכרז עורר סערה ציבורית ותקשורתית גדולה. המושג גזענות אפף מיד את כל הסיפור. כפר ורדים הוא המוקד התורן. הסיפור שייך למדינה כולה ולגליל במיוחד. זוהי מציאות מאתגרת המתהווה במרחב והיא תמצית הדילמה בין מרכיבי הצביון של המדינה- היהודית מול הדמוקרטית. נדמה כי הבעיה המרכזית היא היכולת להסביר מדוע זו בכלל בעיה.
יהודים לא רוצים לגור בסמיכות לערבים. הסקרים מגיעים גם ל- 75%, תלוי במצב הביטחוני בעת עריכת הסקר. מטען ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות נטען מחדש עם כל התלקחות לחימתית ונוכח פרצי ההזדהות של חלקים מהמגזר הערבי עם הארגונים הפלסטינים. אך גם בעיתות רגיעה לא נרשמת נהירה בין מגזרית לקראת שכנות מהודקת, רק הטיעונים פושטים ולובשים צורה מתחום ההבדלים התרבותיים כגון רמת הפשיעה הגבוהה. אכן, רק כרבע (27.5%) מהאסירים בישראל הם יהודים, אך גם טיעון מכליל זה בסופו של דבר אינו נותן פשר עמוק מספיק לדחיינות היהודית מפני השכנות עם הערבי. משפרי הדיור הערבים אשר יכולים להרשות לעצמם לעבור אל השכונה היהודית הינם לרוב ערבים מבוססים, משכילים שהפשיעה אינה נחלתם כלל ועיקר. יהיו שיאמרו במידה רבה של צדק, המדינה זנחה את פיתוח היישוב הערבי משך שנים ארוכות מדי. גם כיום, יאמרו, היא לא מתכננת מספיק, לא אוכפת, לא דורשת, לא הורסת, לא מקדמת ולא בונה בישובים הערביים. שני דברים נאמר על כך. הראשון הוא שגם למטבע הזה יש שני צדדים ועל הישובים הערבים לפעול על מנת לפתח את עצמם ולנהל נכון ובאופן ראוי את תקציבי הפיתוח שלהם. השני הוא שזהו הסבר אשר בהחלט מניח את הדעת לגבי השאלה ממה נובעת הבעיה, אך אין כאן הסבר לשאלה, מדוע זו בעיה. הניסיון להסביר ברצינות את ההתנגדות לשכנות המשותפת, כאמור, נכשל שוב ושוב כשל לשוני.
רבות נאמר בגנותו של הפוליטיקלי-קורקט המסנדל, המגביל והחוסם. נפרשה עלינו רשת מסננת צפופה מאין כמותה, המייצאת אמירות שאינן כנות, ועל כן אינן נכונות. ואף על פי כן יש בו שבח בפוליטיקלי הזה. בבסיסו הוא מבקש שלא לפגוע וזה כשלעצמו דבר חיובי. בשורשה, מגמה זו חפצה בנעימות ואף בשלום, אך נדגיש שוב, בשורשה ובבסיסה. רק בבסיסה. הביטוי שלה בפועל עקום, משנה מן האמת ומחשיך את מרחב השפה עד כדי סכנה של ממש לטשטוש הזהות.
שפת הטשטוש השליכה את מנגנון ההיבדלות עד כדי שיח מכונן בדבר 'מדינת כל אזרחיה'. אנשי הטשטוש שנאומיהם נחצבים בדרך כלל ממעמקי רחובות דובנוב או שוקן היהודיים עד מאד, מדברים ברוממות גרונם על 'דו-קיום', אך דבריהם מייצרים בפועל חד-קיום חדש. מרקם חיים משותף ליהודים וערבים הכולל מוסדות חינוך ותנועות נוער לדוגמא, אינו מסוגל לשמר זהויות אלא לטשטש ולבולל אותן ובכך ליצור זהות שלישית אחרת. משמעותו הלשונית והאמיתית של המושג 'דו-קיום' הינה הרי הכרה בכך שקיימים באמת שני קיומים נפרדים וכי נכון להפריד ביניהם היכן שצריך. באופן פרדוקסלי, דווקא תפיסה מבדילה ומבחינה זו, היא המסוגלת לקדם סולידריות ואחדות נכונה בין יהודים וערבים. חוק הלאום שמתקדם בעצלתיים בימים אלה כולל בתוכו בין היתר את סעיף 7.ב המבקש לצעוד בכיוון זה ולאפשר לקהילה לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.
כמעט באופן מתבקש, מחנק הרשת הצפופה של הפוליטקלי-קורקט דחף בעוצמה רבה את המטוטלת רחוק ככל הניתן. רחוק עד הבית הלבן. הטרמפיזם שניצב אל מול הפוליטקלי' הכריז עליו מלחמה ומדי יום הוא מרסק ונותץ בו, מפיל חללים לצדדיו ופוגע לאין שיעור. כל זאת משום שהאמת שלו מוכרחה לצאת.
ואנו, אנה אנו באים ומה אנו דוברים. השפה כלואה בין הרשת המסננת לגסות הקוטלת. המרחב השפתי נמצא במבוכה. ההתייחסות אל רכישת בתים בישוב יהודי ע"י ערבים מקוטלגת כהרף עין אל מדף הגזענות ולא יועילו כל הטיעונים הביטחוניים, התרבותיים ודומיהם. או במילותיו של יענקל'ה רוטבליט: ''יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי. המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן''.
יותר מדי דברים נחשבים גזעניים או טהרניים או שמרניים או מוסרניים. האות 'נ' השתחלה לכל הגדרה והדגישה את משמעותה המשמיצה של המילה, אך ההמשגות המכלילות הן האתגר הלשוני המרכזי. הקילומטרז' שצברנו יצר זהויות מורכבות שאינן נאמנות לפרדיגמות הישנות, וריבוי הטיפוסים שמסתובבים כאן משול לסוגי השלג הרבים בהם האסקימואי מבחין. ההבדל הוא שהאסקימואי מזהה ונותן שמות שונים. אנחנו קוראים להכל שלג.
מהו המושג החדש והמדויק יותר אשר נוכל לתלות בו את מילותינו ולכלכל סביבו את צעדינו מבלי לחוש בצרימת המוסר ומבלי לוותר על האמת והחזון.
ויגוצקי, הפסיכולוג היהודי-רוסי (אם כבר הגדרות), טען כי מושג הוא דבר מתהווה. הוא הולך, נבנה ומתפתח. משמעותו אינה מתקבלת מן המוכן. בהתחלה המילה מסמנת הכללה מהסוג הפרימיטיבי ביותר ורק אחר כך ההכללות נהיות יותר מתקדמות ומורכבות, עד ליצירת המושג האמיתי. הגליל, כמו המדינה בכללה, משווע לשפה חדשה עבור המערכת היהודית-ערבית. שפה מוארת שלא בורחת אל מחוזות האוניברסלי אך גם לא שוקעת בבוץ הגסות.

הגיעה העת להעמקת השפה הישראלית ולגלות בה מושגים מתחדשים. כאלה שלא מתבלבלים ומצטדקים. כאלה שמאפשרים לרשויות הערביות לשווק עבור ערבים ולישובים היהודיים עבור יהודים. שפה שמקדמת חיים משותפים במסחר ובתעסוקה משום שאלה מרחבים של עולם המבוגרים המגובש דיו בזהותו. שפה שתעמיק את הזהות ולא תטשטש אותה, מתוך עמידה לאומית מכובדת ומכבדת.
הגזענות מבקשת להבחין בין גזעים למטרות אפליה. השפה הישראלית צריכה לבקש להבחין בין קולקטיבים שונים למטרת כינון מערכות יחסים מכבדות ביניהן.
אין במאמר זה הצעה מוחלטת לערכת מושגים חדשה, אך יש בו קריאת כיוון לעסוק בכך" אומר שיק.