מפלטו של הנבל.  

הם יצאו מהחורים וגפרורי שנאה בידיהם, הם מגיחים מהמאורות ולפיד האיבה בידיהם, הם יוצאים נושאים דגלים, פטריוטים, הם אוהבים יהודים לא חלילה שונאים ערבים כמעט כמו אלה שאוהבים ישראלים וסולדים מהציונים. הם מגיחים אחת למספר שנים, לפי העיתוי, מחממים מנועים, שופכים ליטרים של דלק תוצרת שנאה, מתחזקים את הלהבה בגחלי הרוע וזורקים גפרורים שהשריפה תבער, תשרת את האינטרס, תוביל לשיח מתלהם, רע, גזעני, מדיף ניחוחות של ימים אפלים, יהודים החוצה, מוות לערבים, זה היה צפוי שפוליטיקאים חדשים וותיקים יגעו בעצבים החשופים ביותר של בוחריהם הפוטנציאליים, זה היה מרוח בגריז משומש על כל כותל, קיר, לוח מודעות ויומני מתמודדי הרעל.
אך האם זה חייב המציאות, האם בשם השנאה ננצח, בשם האיבה נגבר, בשם הגזענות נרים ראש, בשם הדריכה על גוויות של אחרים נגביה עצמנו? את אלה אנו רוצים בראש ההנהגה, אוחזים בהגה? הזקוקים אנו לחומרי תבערה, יש רבים מאוד בשטח, יש חומרי תבערה שאף סופרטנקר לא יכול לעצור.
לא צריך להרחיק עד שנות הסופה והסער, גם לא עד ימי הפרהוד ואפילו לא לימי ואדי סאליב, פעם לא רצו שכן מרוקאי, את העיראקי עוד הכילו, הפרסי לא הזיק, הכורדי לא רצה להיות שכן, עכשיו לא רוצים אתיופי, רוצים אותם בגטאות, לא רוצים שכנים ערבים כי הם מורידים את ערך הבית, מלוכלכים, לא משלמים ארנונה, פושעים, ואולי הם בכלל מחבלים, כל הסטיגמות, הסטריאוטיפים במקום אחד. בחבילה ארוזה מפוליטיקאים מקוששי קולות ומביישי עצמם לדעת.
ההסתייגות היא טבעית, מין רוצה את מינו, השונה, הזר, האחר תמיד מאיים במודע או בתת מודע, החשש לגיטימי, ההתקרבות והמפגש לא מבטיחים אידיליה, אך כשלבית הדירות מצטרפת משפחת עולים מחבר העמים, הסטריאוטיפים משפריצים מכיוונים מסוימים אך זה עדיין נסבל, כשלבית הדירות מצטרפת משפחה מיהודי אתיופיה, הסטיגמות מרקיעות לשחקים, כל השדים יוצאים וזה עדיין מוכל, כך גם כשהוסטל של נערים משוקמים מוקם סמוך לביתנו, אמות הסיפים זעות ומזדעזעות. כשקבוצות מבוגרים מקימה בית ליד משפחות רגילות הם כבר לא רואים את האדם על מגבלותיו, יש מי שרואים את המפלצת, כך נוצרו דרגות שונות, זרות, אחרות, פחד, שנאה, דחייה, איבה, התרחקות, אצבע מאשימה, אצבע בעין פוליטיקאים, מגפונים וכמובן דגלי ישראל והתקווה. להיות עם חופשי בארצנו.
מסע הבחירות בכל מיני ערים ויישובים חייב וצריך לעסוק בדברים חשובים, חינוך, אבטלה, מקורות תעסוקה ראויים מעבר לשכר המינימום, מוסדות ציבור, דיור, תרבות פנאי, צעירים, גיל זהב, רקמת חיים מכילה בין קבוצות וכן גם בצביון ואפיון העיר, ישוב, שכונה, קיבוץ.
ברם, זהו הנושא שסומן כי הוא נוגע בעצבים החשופים ביותר, כי הוא יוצר לכידות, אחדות, האויב לך והאויב שלי הם אוהבו של האחר, המצב האדיאלי בעיניי, כמי שאינו רואה בעירוב בעלי תפיסות קוטביות וקודים תרבותיים שונים הוא שאיש באמונתו, בהשקפתו, במעשהו יחיה בקהילה שלו.
אך אידיאל מחשבתי לחוד ומציאות לחוד, מדינת ישראל באופן שיטתי מיום הקמתה ראתה ורואה עדיין בחלקיה הממסדיים השונים באזרחי ישראל הערבים אבן ריחיים על הצוואר, אויבים, הפה מצהיר מתחת כל עץ רענן: אזרחים שווי זכויות, הראש חושב איך לחנוך, לכתר, לבתר שכונות, ערים או כפר ערבי מכותר בשכונות יהודיות מתוכננות ומוכוונות מטרה, איכות החיים יורדת, אין אפשרות להתרחב, להקים בתים לילדים, לחיות כשווי זכויות. והמשוואה פשוטה להחריד, במקום בו יוצרים לחץ רב ציוני, האזרחים הערבים שניסו לגור על ענן בתוך הקשת ומעל השמש, יצטרכו בסוף מקום לגור בו, אני בטוח שלא בנפש חפצה הם מניחים תרבות, משפחה ומסורת והולכים לגור בסמיכות ליהודי, יותר מזה אני בטוח שכשהם קונים בית בעפולה, נצרת עילית או מגדל העמק הם לא אומרים: ''לשם יחוד קודשא ברוך הוא', לקנות בית כדי להצר את צעדו של היהודי. כדי לגרום לו לעזוב, כדי וכדי וכדי. הם, כמה מפתיע רוצים ארבע קירות, אם יש גם חצר זה טוב יותר, בית זה עם גג רעפים או יציקת הבטון, המקום הזה שיש בתוכו מיטה, שולחן ואפילו מקרר, בית. הם פשוט, שומו שמים, קשה להאמין, רוצים לחיות, כמוך, כמוני.
כשהמדינה חונקת ומכתרת אותם, בוגדת בחובתה לאזרחיה הערבים, הם מבקשים לקנות בתים בערים יהודיות, והשדים? הם יוצאים בריצה ומתחילים ליידות ביצים סרוחות נוראיות.
אל מול האשמה המוענקת לרשויות המדינה אין להסיר את האחריות מראשי הציבור הערבי בתחומים לא מעטים העומדים אל מול כאוס ואינם רואים, אינם שומעים, אינם מדברים.
ראשי המדינה חייבים להפסיק עם טירוף הסכמי הגג, הסכמי 'דיור למשתכן' במקום בו היצע הדירות הוא עצום והביקוש פסק, נוצרות קואליציות במודע או שלא, ומחוסרי או משפרי הדיור מהישובים הערבים מבקשים לרכוש בית להם או לילדיהם כדי שיוכלו לחיות בכבוד.
את הבנייה הזו בחלקה הגדול הופך להשקעה, ודירות הרפאים במקומות מסוימים מספרים את הסיפור העצוב, יש להעביר למגזר הערבי לשחרר קרקעות, לבנות מבני דואר, לבנות פארקים, קאנטרי, לאפשר חיים בכבוד. אין צל של ספק שהערבים הישראלים יעדיפו בחלקם הבדל להישאר במקום הבטוח, במרחב המוכר על הקודים התרבותיים והמסורות המשפחתיות.
סיפור אישי מעיר בעמק: בשכונה מרכזית בעיר, בית דירות ישן עשוי טלאים על טלאים, בקומה הראשונה מתגוררת אישה בודדה, מבוגרת, ילדיה האהובים נפוצו לכל עבר, בונים ביתם, מול דלת ביתה קבעה משכנה משפחה צעירה ערבית ישראלית, וכך סיפרה לי האישה היהודיה: ''בתחילה סגרנו דלתות אחת מול השנייה, כשרציתי להשליך אשפה הבטתי בעינית, פחדתי לפגוש בהם, בוקר אחד שמעתי נקישות עדינות על הדלת, הצצתי בעינית והלב כמעט נפל לי, היא הייתה שם, עמדה, כמעט ולא פתחתי אבל אז חלפה בראשי מחשבה שהיא שמעה מעבר לדלת את הלמות ליבי, שאלתי מי? אמרה עביר, פתחתי את הדלת, עמדנו אחת מול השנייה, היא הגישה לי סלסלת דובדבנים, ''בעלי היה עם החברים מהעבודה בקטיף בגולן והביא לי הרבה, בבקשה'', תגידו שאני מופרעת אבל פחדתי לקחת, פעם סיפרו לי שאפילו בתוך אבטיח הם שמים רימונים. ניסיתי לדחות בנימוס והיא כבר הגישה לי שלשה דובדבנים עסיסיים והפצירה: ''תטעמי, תטעמי''. טעמתי ונהניתי. הודיתי לה וסגרתי אחריי את הדלת. למחרת אני נקשתי על דלת ביתה, זה היה בשישי אחה''צ, בידי שתי חלות קטנות שאפיתי. עביר פתחה את הדלת וחיוך גדול התפשט על פניה: ''לא היית צריכה'' אמרה, הזמינה לכוס קפה, אמרתי ''בהזדמנות''. חזרתי לביתי. לא אלאה אותך, נהיינו מכרות, אח''כ ידידות ועכשיו חברות, לפני חודש עביר הלכה בלילה עם בעלה לבית חולים ללוות את בתם, הם הותירו את בנם בן השנתיים וחצי אצלי שישן בביתי, כארם הקטן נרדם על המיטה של הבן שלי שמזמן עזב את הבית, למחרת הסבתא שלו הגיעה, התחבקנו, התנשקנו וכראם שמח שעכשיו יש לו שתי סבתות''.
אז מי אמר שהתקווה מתה?