מלכוד עזה: עשרות משפחות בארץ עדיין לא יודעות שיקברו את ילדיהן במהלך הקיץ  

יש בישראל כמה עשרות משפחות שעוד לא יודעות שמתישהו במהלך הקיץ יתדפקו על דלתן נציגים של צה"ל כדי להביא את הבשורה שאין קשה ממנה על נפילת הבן, או הבת. להורים שקוברים את ילדיהם אין נחמה ובכל זאת, אם ינסו להבין מדוע הקריבו את היקר מכל, לא בטוח שיקבלו תשובה. לא מלחמת שחרור ולא מלחמת עצמאות ולא מלחמת אין ברירה ולא הגנה על המולדת. זו תהיה מלחמה נטולת כל צידוק, התלקחות משוללת כל יסוד הגיוני או מטרה ממשית. אם ישראל החליטה סוף־סוף לכבוש את רצועת עזה ולעקור ולמוטט את שלטון חמאס, אז קדימה. חבל על כל רגע. אבל אין החלטה כזו. מי שהבטיח לעשות את זה, משתפן. אז מה הם יגידו להורים השכולים? שעפיפונים? בגלל זה הלך הילד?

האמת היא שההנהגה הישראלית הנוכחית בישראל רואה בחמאס נכס מניב, מתנה שלא מפסיקה לתת, צידוק מוחלט ונצחי לתפיסת ה"אין פרטנר". נתניהו וליברמן מתפללים כל בוקר לשלומו של אסמעיל הניה (שליברמן קבר בהבל פיו בגלגולו הקודם) ועוקבים בחרדה אחר בריאותו של יחיא סנואר (שביבי שחרר, כזכור, בעסקת שליט). אם הרשות הפלסטינית תחזור לעזה ותקבל את המפתחות, אי אפשר יהיה להגיד יותר שאין עם מי לדבר כי העם הפלסטיני חצוי. כך שבמצב הדברים הנוכחי, בנינו ובנותינו ייפלו בסיבוב הקרוב על כלום ושום דבר. כי אין לישראל מדיניות בעזה, אין לה מטרה, אין לה תכלית, אין לה פתרון, ואין לה אופק מדיני, צבאי, גיאופוליטי או אינטרגלקטי. כשציפי לבני אומרת שמה שקורה עכשיו מוכיח שאין לימין פתרון, היא מדייקת. 
 
אחרי שהעשן יתפוגג מעל סבב האלימות הבא, ייאלץ ראש הממשלה לצאת שוב לסיבוב מיוזע בין מערכות התקשורת (בתקווה שעוד יישארו כאלה), לחשוף (שוב) פרוטוקולים סודיים ו"להוכיח" שהתריע וידע והכין ותכנן אבל זה לא יחזיק מים. כי האמת פשוטה: הכתובת נמצאת על הקיר, נתניהו וליברמן מביטים בה בעניין וממשיכים הלאה. אלה הן מגבלות הכוח, במלוא עוצמתן. כי בסופו של הסיבוב הבא, כשנסיים לקבור 80 חיילים ואולי גם לא מעט אזרחים, יתברר לנו שהגענו בדיוק לאותו מקום שבו היינו קודם. ואם נמציא טיל מתוחכם שמשוגר מצוללת, מתביית על חוט העפיפון וגוזר אותו במספריים גרעיניים, ונפתח קרני לייזר אולטרה־גריאטריות, שמצליחות לרוקן את ההליום מבלוני התבערה ללא מגע יד אדם, הם ישגרו אלינו יונים ממולאות צנוברים וחומר נפץ, או חפרפרות מאולפות שיודעות להרעיל את שדות החקלאים, או משהו. בצד אחד ייאוש, בצד שני קשקוש.