הרגל מוזר השתרש בתקשורת הישראלית: לראיין משפחות מחבלים ולשמוע אותן משתוממות מכך שיקיריהן יצאו לרצוח יהודים או חוסלו. קחו לדוגמה את משפחתו של אחמד מוחמד מחאמיד מאום אל פחם, שביצע את פיגוע הדקירה בשערי הר הבית ביום שישי. בראיון לגלי צה''ל ביום ראשון סיפק האב את כל הסיסמאות החלולות האפשריות: ''הבן שלי לא כזה בכלל'', ''לא הייתה כל כך סכנה'', ''מי שיוצא לבצע פיגוע לא לוקח סכין כזאת קטנה'', ''השוטר היה יכול לעצור אותו בלי להרוג אותו'', ''אם זה היה יהודי לא היו יורים בו''.
יש סרטון? ''לא בא לי לראות אותו'', הדגיש האב, שמא המציאות תפקח את עיניו ותאלץ אותו לצאת מעמדת הקורבן הקובעת שהבן שלו נרצח.
זאת יש כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם בקרקס העצוב והצפוי הזה. אביו של המחבל לא חידש כלום, רק המשיך מסורת ארוכה של הכחשת הגלוי. את החלק על אורך הסכין סיפקה לו מערכת המשפט הישראלית עצמה, עם הדיון האבסורדי במשפט של חמזה אל-פילאת שדקר את נירית זמורה בגוש עציון ב-2015 - דיון שבעקבותיו הוא זוכה מאשמת ניסיון גרימת מוות בכוונה.
השאר בא לאבא ממערכת צדקה והתחמקות מאחריות משומנת מאוד במגזר הערבי. למעשה, גם בפיגוע האחרון הקדימה עיריית אום אל פחם את המשפחה, וכבר בשבת מיהרה להוציא תגובה רשמית על פי אותם קווים.
כמובן שגם הפעם כיכב אב כל התירוצים - ''המחבל מעורער בנפשו''. זו הטענה המנצחת כביכול, הפוטרת את כולם מאחריות: פלוני סבל מבעיות נפשיות, כך שלא באמת שלט במעשיו או לא באמת התכוון אליהם. אדם כזה צריך טיפול, לא עונש. במילים אחרות, הפיגוע הוא מעשה אלימות עיוור ובלתי מוסבר שאין לאף אחד אחריות עליו. מעין גזרת גורל. בפיגועים שבוצעו באירופה בשנים האחרונות שימשו אמירות דומות לא אחת כדי לגמד את הרקע האיסלאמי של המפגעים.
אז כמובן שאפשר להסתפק בלבוז לקו הגנה כזה כעוד טריק שחוק, אבל אפשר גם לתפוס את ההזדמנות כדי לטעון ש"אין הכי נמי": במקרים שבהם המחבל באמת מעורער בנפשו, רמת האחריות של החברה שבה צמח חמורה עוד יותר.
מקור והמשך
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5332986,00.html
''במקום שהצבא נכשל נשאר רק דיפלומטיה'' (ג'ורג' וושינגטון 1833)
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
