עוד לא חופש: בימין מדברים בשפה ליברלית ותו לא  

עוד לא חופש: בימין מדברים בשפה ליברלית ותו לא
האיחוד הלאומי והשרה איילת שקד נתפסים כליברלים קיצוניים, אבל עוד רחוקה הדרך למימוש עקרונותיהם המוצהרים
מאת מוטי שפירא - ג׳ בתשרי ה׳תשע״ט (12-09-2018 14:24)
המאמר "מסילות אל המשילות" מאת שרת המשפטים איילת שקד, שפורסם ב"השילוח" באוקטובר 2016, הציג משנה פוליטית השזורה בכל פעולותיו של הימין הלאומי בישראל, כולל דיון כלכלי נרחב. שנתיים אחרי המאמר המכונן ההוא פורסם המצע החברתי־כלכלי של האיחוד הלאומי, שותפיה הפוליטיים של שקד. המצע מתייחס לחירות האדם כפרט, כעובד, כעצמאי וכבעל עסק קטן או גדול, וקורא לחופש כלכלי, לממשלה קטנה ומעורבת פחות בחיי האזרח, להקטנת האסדרה (רגולציה), ולצמצום החקיקה תוך פיקוח על השפעתה על חופש הפרט וזכויות העסק.

התוכנית של האיחוד הלאומי מחדדת את עקרונות התנועה: שוק חופשי מלא חסד ונדיבות, אמון ואחריות אישית, שוק עבודה גמיש ורגיש, כללים פשוטים ואכיפה מהירה, יראה וכובד ראש בשימוש בכספי ציבור, וצעדים בתחום יוקר המחיה, עסקים קטנים ובינוניים, צעירים, יוקר הדיור, מדיניות רווחה, התמודדות עם עוני, טיפול בבעלי מוגבלויות, אזרחים ותיקים וחיזוק המשפחה.

איילת שקד ובצלאל סמוטריץ.
צילום: מרים צחי

מפלגת הבית היהודי – הכוללת את האיחוד הלאומי – ומפלגת הימין הגדולה, הליכוד, אמורות להיות נותנות הטון ביישום תוכניות כאלו. בידיהן רוב הכלים ליישומן. שקד נכנסה לתפקיד שרת המשפטים במאי 2015, ואין ספק שבהנהגתה – יחד עם פעולות האיחוד הלאומי והליכוד – מתרחשות בארץ מהפכות המסיטות את הספינה הישראלית לנתיב חדש. אך יש מקום לבחון, שנה לפני סיום הקדנציה, אם רוב העקרונות הללו ממומשים הלכה למעשה. התשובה לכך היא לא ולא.

די לסרוק את העיתונים הכלכליים ואת אתרי האינטרנט של גופי הממשלה כדי להבין שגם אם המגזר הציבורי הישראלי נמצא במסגרות המקרו־כלכליות "התקינות" ביחס למדינות ה־OECD, נוצר בישראל דגם מוזר של ממשלה שנראה כמאוזן ושפוי, אך רחוק מרחק רב מחלק מעקרונות החופש.

רוב האנשים ובעלי העסקים במדינה הם – בלשון היומיום – "שפוטים" של הממשל המרכזי והמקומי. כולנו עובדים למען הממשלה, מתוך אמונה שהיא "מחזירה" לנו במוצרים ציבוריים. אך בפועל אין כמעט מוצר ציבורי אחד ראוי במדינת ישראל: הכול משדר הזנחה, אי סדר, איכות נמוכה או בינונית, שירותי רווחה גרועים ונחותים, תשתיות לאומיות מפגרות למעט הצלחות ספורדיות וכדומה.

מה הממשלה כן עושה? היא לוקחת מהעובד ומהעסק מיסים ישירים ועקיפים, היטלים, אגרות, קנסות, וכדומה, ומקימה רשת ענפה של "סיוע", "מענקים", "תמיכות" ו"השתתפויות" שכל תפקידם להאדיר את השרים ואת הפקידים.

לדוגמה, מדוע משרד הכלכלה מציע סיוע במימון שדרוג המחשוב של עסקים, במטרה להעלות את הפריון? מדוע שהמדינה לא תפחית פשוט את העלויות הגבוהות המושתות על העסק, וכך בעל העסק יחליט אם יש צורך בשדרוג המחשוב? משום שכאשר המשרד לוקח את הכסף ומציע סיוע, אנחנו נאלצים לזקוף את שיפור המחשוב לזכות שר הכלכלה והתעשייה.

בתחום העבודה בישראל שולטים פעילי ההסתדרות וארגוני העובדים, וחברי הכנסת המזדמנים המתחרים ביניהם "מי דואג יותר לחלשים". בעלי העסקים "עובדים" אצל אנשי ההסתדרות, שהם עצמם "מסודרים" כראוי.