האלוף במיל' עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי: די ''להקיש בגג''  

הבעיה היא הרבה יותר עמוקה מההקשות בגגות.

הכניסו לנו לראש טוב טוב את האקסיומה הבאה:
"לא ניתן להכריע התקוממות עממית רק בעזרת כח צבאי"

אני לא יודע אם זה אמת או לא. מה שבטוח שאנחנו מאמינים בזה. ומי שמאמין בזה בוודאי שלא יוכל להכריע.

לכן מחפשים נוסחה למקסימום שקט עם מינימום נפגעים.

בהרבה קהילות ישראל, בכל שבת, עם פתיחת ההיכל בבית הכנסת, נאמרת התפילה לשלום המדינה, והיא פותחת במילים "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, *וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ*." דומה, כי אין צורך להכביר במילים על חשיבותה של עצת אמת,

עליה אנחנו מתפללים בכל ערב, בתפילת ערבית, בסוף היום - לפני שאנחנו הולכים "לישון על זה" - אנחנו מבקשים: "ותקננו בעצה טובה מלפניך".

האמת - אני לא מקנא בכם. אחריות גדולה רובצת לפתחכם. אחריות, עליה מוטלים בראש ובראשונה שלומם וחייהם של חיילינו היקרים האמיצים והאהובים, כמו גם תושבי העוטף, תושבי הדרום, ובעצם כל תושבי מדינת ישראל. בנוסף, בכל פעם שמתרחשת צרה אל יושבי הארץ הזאת, עיני כל יהודי העולם נשואות בתפילה אל היושב במרומים, שישמור ויגן ויושיע את יושבי ארץ ישראל.

אולם תרשו לי, כאזרח שאוהב את מדינתו, ששירת בצה"ל, שעובד ומשלם מיסים, שמכבד את סמלי המדינה ואת ערכיה המופלאים, לדבר איתכם על כמה דברים.

ראשית כל, עלינו לדעת כי מולנו נמצא *אויב*. כך הוא מתנהג וכך יש לקרוא לו. לא "הנהגת חמאס" ולא "ארגון הטרור חמאס" ולא "הפלגים השונים בעזה". אנחנו נמצאים מול אויב. והאויב הזה רוצה להרוג אותנו, את כל עם ישראל עד היהודי האחרון שבנו, כך הוא יסד את האמנה שלו, כך הוא מחנך את ילדיו, לשם הוא מפנה את סדר יומו, זוהי כל מטרתו עלי אדמות.

ומכיוון שכך, הרי שמטרתו של צה"ל היא להגן על המדינה ולהילחם באוייב. זהו האוייב ויש להילחם בו. הדברים נראים פשוטים, אולם דומה כי שכחנו את ההגדרות האלה, התחלנו להשתמש במילים כגון "סבב", "הכלה", "אירוע", "הסדרה" וכדומה. המשוואה פשוטה: אם יש מולי אוייב - ויש לי צבא - הרי שאני צריך להשתמש בצבא שלי כדי להילחם באוייב. הלא כן?!

שנית, לאחר שהגדרנו את המערכה, עלינו להבין דבר נוסף: אזרחי ישראל משלמים מדי שנה עשרות מיליארדים לתקציב הבטחון, אשר חלק מרכזי ממנו משמש לקניית נשק, המתוחכם, הקטלני, המדוייק והאיכותי ביותר. נשק נועד כדי להרוג, נשק נועד כדי להשמיד את האוייב. נשק הוא לא טהור, לפיכך המונח "טוהר הנשק" הינו מונח מטעה - זה בסדר לחנך את חיילנו שלא לירות זה על זה או

כשהם סתם עצבניים, אבל עיקר ייעודו של הנשק הוא: להרוג ולהשמיד את האוייב.

הרי לנו המשך להגדרה. לנו יש צבא, לצבא יש נשק, מולנו יש אוייב: יש להשתמש בנשק כנגד האוייב. שוב, נראה כמו משהו פשוט, אולם כל כך הרבה פילוסופיה מיותרת ופטפטת משפטיח מסכנת חיים נכנסו לכאן וטשטשו את ההגדרה הזאת, לכן נאמר זאת בקול בוטח וצלול.

שלישית. בהיסטוריית המלחמות של מדינת ישראל יש מלחמה אחת בה ניצחנו ניצחון מפואר, הלא היא מלחמת ששת הימים. כה מהיר היה הניצחון, עד שהונצח והוטבע לדורות בעצם שם המלחמה: "ששת הימים". אולם, ניסים לא קורים בכל יום. היו לנו גם מלחמות ארוכות יותר. לפיכך, אבקש מכם - ואם אפשר גם בתקשורת - להפסיק "לספור ימים". ברגע שמתחילה מלחמה, מייצרים "מונה

ימים" וכל אזרחי ישראל דנים בכך מבלי לשים לב. הדבר יוצר לחץ תודעתי על השלטונות, על דעת הקהל, ובסופו של דבר מחלחל אל הזרוע המבצעית שלנו - צה"ל ומערכת הבטחון - ואנחנו נלחצים לסיים את הפעולה, גם אם לא הוצאנו את כל התוצאות שרצינו להוציא.

לכן, באם הדבר אפשרי, נבקש מכם להפסיק לספור ימים. שלא יפתחו לנו מהדורות עם המילים "היום החמישי לפעולה בעזה ו...". באמת שאין צורך. אתה לא שם סטופר למנתח בחדר ניתוח, נכון? למה? כי שם המשחק הוא לא המהירות, שם המשחק הוא לנצח. וניצחון טוב יכול לקחת זמן.

רביעית. יש כאן דבר פלא. אנחנו חיים בג'ונגל. בלונים, עפיפונים, רקטות, טילים, דקירות, דריסות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. תקראו לזה טפטופים, תקראו לזה איך שתרצו, זאת המציאות היומיומית שלנו. ותראו איזה קטע: איך שאנחנו מחליטים להגיב - יוזמים פעולה צבאית מתמשכת - פתאום אנחנו מגלים (בציניות) שיש לנו כל כך הרבה חברים שדואגים לנו!! המצרים החמודים במימון קטארי - מנסים להשיג רגיעה; האו"ם באמצעות טוויטר - קורא לרגיעה וכמובן מביע דאגה; משרדי חוץ של מדינות שונות - מביעים פתאום דעה למי מותר ולמי אסור לתקוף (כאן המקום להזכיר את ידידת האמת שלנו ארה"ב שעומדת לצידנו תמיד). ואני שואל: מי שמכם? ולמה שאנחנו נתחשב בכם בכלל? איפה הייתם כשחטפנו שריפות בעוטף כמה חודשים? איפה הייתם כשדקרו את משפחת פוגל בביתם? (כן כן לא שכחנו)) איפה הייתם כשטילים נפלו פה על ימין ועל שמאל? אנא, אל תדאגו לנו עכשיו, אנחנו יודעים מה לעשות.

אם - כן איפוא, זאת עשו:
תגדירו את האוייב.
תגדירו את המשימה של צה"ל - להשמיד את האוייב.
תנו לצה"ל להשתמש בנשק היקר שקניתם לו מכספנו.
אל תספרו ימי לחימה - פעלו לפי תוכנית, מה שצריך יבוצע.
אל תספרו את המתווכים ה"צדיקים" שפתאום רוצים הסדרה - תשנו את השם שלהם בטלפון שלכם ל"לא לענות".