גדעון לוי משבח את נתניהו  

גדעון לוי
15.11.2018

דמיינו את יאיר לפיד ראש ממשלה: צה"ל כבר בפאתי רפיח. הטייסים מפציצים, התותחנים מפגיזים, עזה חרבה. מאות הרוגים במכת האש הראשונה, חלקם שוטרי תנועה, כמו במלחמה הנפלאה ההיא, "עופרת יצוקה". במקטורן עור שחור המצביא לפיד מתדרך את כוחותיו: להרוג, להרוס, לחסל, להחריב. העם מריע, התקשורת ה"שמאלנית" באקסטזה, מקהלת המלחמה האחידה והקבועה. 50 ימים של שיכרון חושים, של הרג מזוויע בעזה ושל חרדה ורקטות בישראל, שלא היו מובילים לשום מקום. לזה בדיוק התכוון לפיד כשהסית השבוע: "זה הזמן להפעיל כוח".

דמיינו את אבי גבאי ראש ממשלה: "שקט קונים בהרתעה, לא בכסף", כתב השבוע כאחרון הימניים; דמיינו את ציפי לבני, שהשתלחה כמותו: "הרתעה יוצרים במכות צבאיות", וגם: "החלפת שלטון החמאס באלו שמשתפים אתנו פעולה". דמיינו את אהוד ברק, שהתגרה: "סינוואר משפיל את ביבי". דמיינו את בני גנץ, ששתק; את אביגדור ליברמן, שהתפטר, או את נפתלי בנט, שאיים. דמיינו סיוט. לאיש מהדמגוגים הללו מימין ומשמאל (כאילו יש הבדל ביניהם) לא היה דבר להציע זולת להכות, להרוג ולהרוס, הכל כדי לרצות את התקשורת הבל תיאמן של ישראל, שנהפכה לצמאת דם ותאבת מלחמות יותר מאי פעם, ואת רחשי לב ההמון, שרק רצה לראות עזתים נהרגים, כמה שיותר, ואת בתיהם נהרסים, כמה שניתן.

ורק איש אחד עמד מול הגל העכור והגואה הזה, ולא נשבר. צריך להגיד את זה ביושר. צריך לשוב ולשבחו: ראש הממשלה עצר בגופו עוד מלחמה. שוב הוכח, שבנימין נתניהו הוא שונא המלחמות הכי נחוש בצמרת. צריך גם לשוב ולומר: היו שיקוליו אשר היו, די בתוצאה כדי לעורר הערכה. בזכותו לא נשפך דם. אי אפשר להקל ראש בכך, אי אפשר שלא לזקוף זאת לזכותו. הפעם גם נימק את מדיניותו: ביום ראשון בפריז ואתמול ליד קבר דוד בן־גוריון הוא דיבר על חוסר התוחלת שבמלחמה ועל חוסר הפופולריות של ההימנעות ממנה — מופת של התבטאות מנהיגותית. אילו דיבר כך פוליטיקאי אחר, ששמו איננו נתניהו, היינו מתמוגגים. הוא אמר ועשה. איש לא דיבר בשבחו. הוא ישלם על כך.

מניעת מלחמה משולה בישראל לתבוסתנות. הרעפת מחמאה על נתניהו, אפילו כשהיא מגיעה לו, נחשבת למעילה. על השטן אסור להגיד מלה טובה, בפקודה. מונע מלחמה או נחשד בפלילים — אחת דינו. אבל השבוע שוב הוכח, שאין לו תחליף: לאופוזיציה אין דבר להציע משל עצמה. בין לפיד לליברמן עובר קו ישר אחד, של פופוליזם מלחמתי. גם פחדני השמאל הציוני לא העזו להגיד את מה שחובה היה עליהם לומר מזמן: שרק הסרה מלאה של המצור תפתור את הבעיה של עזה, שהיא גם הבעיה של ישראל, ורק דיאלוג ישיר עם החמאס עשוי להוביל לכך.

נתניהו לא אמר זאת, הוא לא חושב כך. הוא גם נושא באחריות להרפתקת השו־שו הנועזת והמיותרת בעורף האויב בעיצומם של המאמצים להסדרה, שכישלונה הביא לסבב האלימות האחרון. לכן נתניהו הוא שמחת עניים, ובכל זאת שמחה. ראש ממשלה ששוב מנע מלחמה, שהבין שפרט לריצוי דעת הקהל המוסתת היא חסרת תוחלת; ראש ממשלה שאיפשר העברת דלק וכסף לעזה כדי שתוכל לנשום ולו לרגע, עדיף מכל מחרחרי המלחמה סביבו, בקואליציה ובאופוזיציה. תמונות עזה הנהנית מקצת יותר חשמל היו צריכות לחמם את לבו של כל אדם. לא בישראל.

ואתמול הגיע גם הבונוס: ההתפטרות של ליברמן, בעיקר אם תביא לקץ דרכו של אחד הפוליטיקאים הכי ציניים ודוחים שהיו כאן. גם בשל כך מגיעה מלת טובה לנתניהו.

עכשיו דמיינו לפיד. דמיינו מלחמה.